גמרא מפורשת בברכות ה סוע"ב:
תניא, אבא בנימין אומר: שנים שנכנסו להתפלל, וקדם אחד מהם להתפלל ולא המתין את חברו ויצא, טורפין לו תפלתו בפניו, שנאמר: טרף נפשו באפו הלמענך תעזב ארץ. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: ויעתק צור ממקמו; ואין צור אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר צור ילדך תשי.
נשאלת השאלה: מדוע תעזוב השכינה את כלל ישראל בגין אדם אחד?
האחרונים דייקו ופירשו תיבות אלו באופנים שונים (ראה אמרי בינה לר' שמואל גארמיזאן כאן (עמ' יז); תאוה לעינים מאמר יד; ולא עוד אלא מאמר טו (דף ב ע"ד); עיון יעקב; פני יהושע; מגיד תעלומה; בן יהוידע).
אבל מתברר שיש כאן הוספה מאוחרת בגמרא, שרבותינו הראשונים לא הכירוה!
התיבות "ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר" אין להן זכר בעדי הנוסח (כת"י מינכן 95 [אבל הושלם בגליון]; פאריז 671; פירנצה 7; אוקספורד 366; קמבריג' T-S AS 79.40; קמבריג' T-S NS 291.67d; קמבריג' T-S NS 329.933; קמבריג' T-S F 1(2).15; ירושלים 4° 577.4.23; בהמ"ל ENA 147/1–10; אוקספורד Heb. e. 73/80–81; רי"ף ג ע"א בדפי הרי"ף; הערוך ערך טרף; ראב"ן סי' קכה; מעין גנים לר' שמואל מסנות, איוב יח ד, עמ' 57; פסקי רי"ד; חידושי הרא"ה; ילקוט שמעוני איוב רמז תתקז; רא"ש פרק א סי' ז; מנורת המאור סי' קיח; מנורת המאור לר' ישראל אלנקאוה פרק כ עמ' 426; עין יעקב).