'מורה הפרישות ומדריך הפשיטות' לר' דוד המימוני, נכד הרמב"ם

[נוטר הכרמים]

לפני למעלה משנה י"ל מחדש הספר 'מורה הפרישות ומדריך הפשטות' לר' דוד בן ר' יהושע המימוני, דור שביעי בן אחר בן להרמב"ם. [הספר מתורגם מערבית ע"י הר' יוסף ינון (פנטון), וכל הנראה הופיע בעבר במסגרת חברת מקיצי נרדמים].

לפי דברי ההקדמה של המו"ל לספר, היתה במצרים תנועה שנקראת 'חסידי מצרים'. חברי התנועה, שנוסדה קצת לפני הגעת הרמב"ם למצרים, בקשו להחיות את דרך עבודת ה' של נביאי ישראל, וקבלו על עצמם הנהגות של קדושה ופרישות, בד בבד עם לימוד התורה ושמירה על ההלכה לדקדוקיה. ממורשתה של אותה תנועה נותרו למצער רק שני ספרים העוסקים בהוראת דרך החסידות, הגדול והמפורסם שבהם הוא ספר 'המספיק לעובדי ה'' שחובר ע"י ר' אברהם בן הרמב"ם. והשני, הוא ספר זה שחובר [לפי הקדמת המחבר] כמענה לבקשת 'תלמיד נבון ואח קרוב משכיל ופקח' אשר הפציר לחבר קצור המורה 'להגשמת אמתת דרך החסידות'.

ישנם הרבה חידושים והבנות עמוקות בספר, אבל תופס בו מקום נרחב במיוחד ענין ההתבודדות. מזהירה במיוחד הפרשנות המשולשת והחדשנית של המחבר למלה 'חסיד'.

א' נגזר מניב חסד ואמת שמשמעו העודף והעדיפות, היתר והחסרון, והיינו שהחסיד המעולה במידותיו והשלם במעלותיו חפץ שתרכש נשמתו יתרונות כדי שתטהר ותלך בדרך הישרה, ותצא ידי חובתה מבחינת השלימות והיושר. [א"ה, לפי"ז מובן היטב מדוע הנוהג לפנים משורת הדין ושומר 'ארחות ישרים ' המחויבים ב'ועשית הישר והטוב' מכונה חסיד].

ב' נגזר מן הכתוב 'חסד הוא' ודומיו שמשמעותו בזיון קלון ובושה, כך חסיד הוא מי שמזלזל בכל זולת אהוב נפשו והמבזה החסרונות ומשפיל עניני הגוף והחושים מפני שהם גשמיים ומוחשיים, וזה כתוצאה מנטייתו לקדושה לפשיטות ולשאיפה לאורו של עולם הקדושה. ונוסף על כך, הבריות מבזים אותו ומזלזלים בו לפי שהוא מכחיש אותם, ומגנים אותו בגלל דרכו השונה.

ג' נגזר מהפס' ואת החסידה, לפי' הראב"ע, שהיא צפור הנמלטת במדבר וערבה, המתבודדת בין הצפרים ומגרשת מתוכן, ורק נראית בישוב בתקופה מיוחדת מן השנה. כך הוא מובן חסיד ההולך יחידי ומתבודד בנפשו, הפורש מן הבריות למען עבודתו ומתרחק ובורח מהם בדומה לצפור הזאת.

ומסיים המחבר: והנני נוטה לפי' זה יותר משני הפירושים הקודמים, ולפיכך קראתי את הקיצור הזה 'מורה הפרישות ומדריך הפשיטות' כדי שכינוי הספר יתאים לענינו.

בקיצור, בא המחבר והעמידו על אחת, חסיד בהתבודדותו יחיה, וכלשונו: כך החסיד, כי הוא תמיד עצור ועצוב ויחיד, ומצטער על השחיתות שהוא רואה, את סטיית בני האדם מהאמת והתמכרותם לעניני העולם וחבתם להבלי תענוגיו, ודבר זה מעציב אותו ומגדיל צערו ויגונו, ולכן הוא פורש מהם ומתבודד בנפשו בעבור עבודתו.

המהדירים הנמנים על חסידי ברסלב סיפחו לספר קונטרס רחב ידים ורב איכות על ההתבודדות בכתבי רבותינו, הכולל מקורות קדומים בכתבי הקדמונים לדרך עתיקת יומין זו, מהלכים והגדרות שונות ב'עבודה' זו, מעלותיה של ההתבודדות, ובעיקר דרך זו כפי שהיא משתקפת בהרחבה במשנתו של ר' אברהם בן הרמב"ם, והיאך היא עולה בקנה אחד עם משנתו של הרמב"ם אשר בחר בספר היד בהל' דעות בדרך הטובה והישרה היא הדרך הממוצעת.

להלן אולי עוד אייחד את הדיבור, אי"ה, על כמה תפיסות עומק בדרך עבודה זו, שכיום נכבשה ע"י הברסלבאים, ואנסה לבדוק אם אכן העניקו לה משמעויות נוספות, או 'אין כל חדש תחת השמש'.

[מיוחס]

חיפשתי בספר זה את המקורות להיותו קדמון
ולא מצאתי
ואף חכמיהם שנתנו הסכמה לספר זה החכימו שלא לתלות בוקי בקדמונים
אלא שיבחו את דרכו של מנהיגם
ולכן לפני ההתלהבות מהספר יש לבדוק את מקורותיו ומי יודע

[חכם באשי]

מיוחס,
לא הבנתי,
אתה סובר שספר 'מורה הפרישות' לא יצא מעטו של ר' דוד המיימוני נכד הרמב"ם?
ועל מה אתה מסתמך? על 'הרגשות בטן'?!

[נוטר הכרמים]

חיפשתי בספר זה את המקורות להיותו קדמון
ולא מצאתי
ואף חכמיהם שנתנו הסכמה לספר זה החכימו שלא לתלות בוקי בקדמונים
אלא שיבחו את דרכו של מנהיגם
ולכן לפני ההתלהבות מהספר יש לבדוק את מקורותיו ומי יודע

א. 'מיוחס', תרשה לי לנחש שלא ראית בעיון את הספר, ובודאי לא את ההסכמות. שתי הסכמות באו בראשו, האחת של הרב ברלנד מ'שובו בנים', הוא אכן אינו מתייחס לספר כלל, אלא לליקוט על ההתבודדות. והשנית שהיא חשובה ונכבדת בעיני, של הגה"צ המקובל ר' שריה דבליצקי שליט"א שכותב על עצם הספר ומחברו.

ב. הספר עצמו מתנה את 'קדמוניותו', כל הנוסח והסגנון והרעיונות שבו, ולא נותר לך אלא לטעון: מזויף הוא, מילתא דלאו מסתברא מכמה טעמים, וכפי שכתבתי, התרשמתי שהספר יצא בעבר ע"י הוצאת מקיצי נרדמים.

[חכם באשי]

מיוחס, אני סבור שגם ייחוסך שלך מזוייף!...

נוטר,
הספר אכן יצא ע"י י' פנטון בהוצאת מקיצי נרדמים, מקור (ערבי) ותרגום (עברי).

[נוטר הכרמים]

ולפני שאמלא את אשר יעדתי בענין ההתבודדות, אשתפכם בעוד כמה טעימות. המחבר מתגלה ביפעתו בפירושים בלשניים מקוריים.

'זהירות' מתפרשת אצל המחבר מלשון זוהר ואור כמו 'והמשכילו יזהירו כזהר הרקיע', בעל מדרגה זו הוא מבקש אור שואף ומתקדם ומשתדל להופעת האורות צלו בלבבו הטהור.

'זריזות' מלשון קשירה וחגירה, כמו שמתרגם 'ויחבוש את חמורו' וזריז ית חמריה, וענינו נדר ואסירה חזקה לחייב את עצמו לעשות את חובותיו.

[אדג]

פי' זה ד'זהירות' נמצא בכתבי חסידות חב"ד (ויתכן גם באחרים, לא בדקתי), על מארז"ל "אבוך במאי הוה זהיר טפי".

[תיקו]

ראה כאן מעמ' 26 והלאה.

[נוטר הכרמים]

להלן אולי עוד אייחד את הדיבור, אי"ה, על כמה תפיסות עומק בדרך עבודה זו, שכיום נכבשה ע"י הברסלבאים, ואנסה לבדוק אם אכן העניקו לה משמעויות נוספות, או 'אין כל חדש תחת השמש'.

ראה בבית המדרש
viewtopic.php?f=17&t=5915#p50809

[זקן ששכח]

פי' זה ד'זהירות' נמצא בכתבי חסידות חב"ד (ויתכן גם באחרים, לא בדקתי), על מארז"ל "אבוך במאי הוה זהיר טפי".

ועי' רש"י ביצה יח ע"א ד"ה זריזין הן.

[מרחביה]

'זהירות' מתפרשת אצל המחבר מלשון זוהר ואור כמו 'והמשכילו יזהירו כזהר הרקיע', בעל מדרגה זו הוא מבקש אור שואף ומתקדם ומשתדל להופעת האורות צלו בלבבו הטהור.

פירוש דומה לזה כתב זקינו של המחבר, רבי אברהם בן הרמב"ם, בפירושו לפסוק 'והזהרתה אתהם' (שמות יח כ).
לוקט גם לסוף המהדורה החדשה לספרו 'המספיק', הוצאת פלדהיים:

והזהרת.jpg (60.93 KiB) נצפה 6428 פעמים

[הגהמ]

דברים נרגשים כתב המחבר בסוף ספרו, ולדעתי יש בהם כדי להוציא מליבם של הרואים ספר זה כספר צופי בלבוש יהודי. ואלו דבריו שם (מהד' פנטון עמ' צה):

וכל ענין שאין עמו ראייה מן התורה הקדושה, וכל טענה שאין לה אסמכתה בכללים האלוהיים הנוסדים בדברי תורה שבכתב או בתורה שבע"פ - היא מסקנת שוא.

חזינן לדעתיה שאף אם קיבל האמת ממי שאמרו, ואף אם שאל כלי כסף וכלי זהב ושמלות וניצל את מצרים מניבים וביטוים שאימצו להם הצופיים, בכל זאת ספרו בנוי ע"פ כללים אלוהיים הנוסדים בדברי תורה שבכתב ושבעל פה, וכל ענייניו יש להם ראייה מן התורה הקדושה. (כתב כתבתי באשכול אחר כעי"ז בנוגע לסב סבו רבנו אברהם בן הרמב"ם, ודון מיניה ואוקי באתרין).