פורום אוצר החכמה

עי' רמב"ם פ"ד מהל' יבום סכ"ה. אגרת הקודש לבעל התניא סי' כז.

ראה פרש"י שם: אין הברכה - שמתברך ורבה מאליו פויישו"ן בלעז.

ידועה ההלכה (מב"מ מב:) ההולך למוד את גרנו את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו, התחיל למוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה, מדד ואחר כך בירך הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין. ומשמע שבקשה על מעשה נסים...

לא ברור כלל על מה נסוב הדיון. כל קהילה בוחרת את מנהיגיה בדרך זו או אחרת, ויש קהילות המכנות את מנהיגיהן "גדול הדור".

וכי היה במאות השנים האחרונות מנהיג שהיה מקובל על כל עדות ישראל?

יישר כח!!

אודה מאוד על ארץ צבי על מסכת שבת, ג' ע"א (בקישור להלן עמ' 161-162).

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?107250&

טכניקת הדפוס והגופן מעידים שמדובר בדף שהודפס לא לפני שנות המ"ם (שנות ה-80 של המאה הקודמת).

בנידון זה שמעתי פעם דבר מעניין. כעת חיפשתי ומצאתי שזה מובא בשם בעל התניא וגם בשם אדמו"רי ראדזין. הרמב"ם במורה הנבוכים מפרש לפי דרכו את טעמי הקרבנות, ובהגיעו ללחם הפנים כותב: "איני יודע לכך טעם". וקשה: כלום לא יכול היה הרמב"ם למצוא טעם כלשהו גם לכך, כפי שמצא מדעתו לכל הקרבנות...

זה לא מדויק שאין להם שום זכר מהתורה שבע"פ. לדוגמא, הם חוגגים את חג השבועות כחג מתן תורה, דבר שאינו מופיע בתורה שבכתב כידוע.

ועל כך היה האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל מתאונן במר נפשו על רבבות מבני ישראל העומדים בתענית ובתשובה שלימה בכל יום הכיפורים ובעת נעילת שער כי פנה יום זמן מועט לפני צאת היום הם מחללים אותו רח"ל באכילה ושתיה ומלאכה.... מחללים את יום הכיפורים כי פוסקים כהגאונים ולא כר"ת, כהכרעת רבים מג...

בעיית התחביר היא כמובן בגלל שינוי ההטיה - מלשון עתיד ("והשכמתם") ללשון ציווי ("רחצו רגליכם"). הפתרון הוא - כפי שציינו כאן - בהתאמת ההטיה לשאר חלק הפסוק: והשכמתם ורחצתם רגליכם והלכתם לדרככם.

לקוטי תורה להאריז"ל פרשת כי תצא.

מתוך חידושי רעק"א בקובץ מפרשים "כלילת יופי" למסכת שבת...

זה מה שנקרא שהמערכת מצטיינת בפענוח רבינו תם.

מחזור חב"ד נדפס לראשונה בברדיטשוב בשנת תרע"ג, בשם "מאה שערים". ושם בראש המחזור: ידוע שאצל אנ"ש המתפללים נוסח רבינו - הנקרא בשם נוסח חב"ד - ממעטים באמירת הפיוטים הארוכים, ומעט מהרבה אומרים... ובודאי מה שאומרים מקובל הוא אצל אבותינו שכן היו אומרים אצל רבינו הגדול נ"ע...

כמובן לכל בר דעת קושיא מעיקרא ליתא, ושוברו בצדו בתוך משנה זו עצמה: יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העולם הזה. והביאור פשוט, שמבחינת העונג הרוחני הרי העוה"ז הוא כאין וכאפס לגבי העולם הבא; אבל מאידך דוקא בעולם זה אפשר לקיים את רצון השי"ת, כמש"נ היום לעשותם, משא"כ בעולם ...

לייטנר, מן הסתם כוונתך שהיא נקברה בדרך לבית לחם ולא בבית לחם עצמה.

לעצם העניין, ההקדמה עושה רושם של קשקוש פסאודו-עמוק של מחזירים בתשובה.

זה אומר שאין סיבה להניח שיועד לו תפקיד אחר ממה שהיה בפועל.

עשו הוא ישראל מומר, אבל ישמעאל הוא מלכתחילה גוי.

רחמים, אישתמטיתך דברי רז"ל: "ויגדלו הנערים, ועשו היה בכלל אלא שקלקל במעשיו" (יל"ש עה"פ). "ויגדלו הנערים, סטרא דאברהם גרים לון דאתגדלא, וזכותיה סייע לון, הוא הוה מחנך לון במצוות... לאסגאה יעקב ועשו" (זהר הק' בראשית קלח, ב). [בדומה למה שכתבו לעיל בשם בעלי המוסר נתבאר...

שוב עלה בדעתי, שכל השאלה היא אם לכתחילה מותר להשכיר, אבל לאחר שהבית הושכר (כבנדון זה) - אולי אין מקום להטיל שום חיוב על המשכיר, והוא כאדם זר לגבי בית זה. ואולי נכנסים פה לדיון בגדר שכירות, שאם נאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת (יעויין חו"מ סי' שלב) הרי בכל רגע ורגע שהמשכיר מניח להם לדור בביתו חשיב מס...

במקרה זה לא יועיל להשאירם בבעלות המשכיר, כי אז לכאורה יחויב המשכיר במזוזה (להדעות שהבית חייב במזוזה אף כשאינו דר בו). ובלאו הכי החוזה כבר כתוב וחתום. והדברים נוגעים למעשה, כאמור.

קשה להניח שילון בכל מקרה בבית ללא מזוזה, כי כמדומה ברוב הבתים בארצנו יש מזוזה (כשרה?).

הדבר אכן נוגע למעשה, ונשאלתי שאלה זו ע"י אדם מסורתי (ולא כ"כ בעל אמצעים) שמשכיר ביתו למשפחה יהודית מעולי רוסיה.
ליתר דיוק, שאלתו היתה אם מחויב לקבוע מזוזות מיד בכל הפתחים, או שיכול מדי חודש לקבוע מזוזה אחת.

להחמיר אפשר תמיד כמובן, אבל השאלה היא אם יש כאן חיוב מעיקר הדין.

אבל גם את"ל שיש לפנ"ע בביטול מ"ע, לכאורה יש לדון אם בעצם ההשכרה יש לפנ"ע. שהרי אין איסור לשכור בית בלא מזוזה ואח"כ לקבוע בו מזוזה, ואולי מה שקורה אח"כ כבר אינו נוגע למשכיר.

קיימא לן דמזוזה חובת הדר. ולפי זה, האם מותר להשכיר בית ללא מזוזה לחילונים שאינם מקפידים בזה, או שיש בזה משום לפני עור?

הקשר בין הדברים ברור. את"ל סברא, את"ל חקירה, את"ל קבלה. סברא - יראה מביאה לדגש על פגמים וחסרונות בעבודת ה', המביא לעצבות. ושמחה מביאה להתעלמות ממה שלא בסדר, המביאה לקלות הדעת. חקירה (היינו, שפת חכמי ישראל החוקרים) - יראה ועצבות שתיהן מטבע המרה שחורה, שמחה וקלות הדעת שתיהן ממרה לבנה. ק...