בפרשת ואתחנן למדנו שתי פרשיות הקשורות זה בזה.
א' הדיבור הראשון 'אנכי ה' אלוקיך', ב' פרשת שמע ישראל.
הרמב"ם מונה אותם לב' מצוות במנינו, מצוה א' אמונה: שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות
מצוה ב יחוד השם: והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד
והנה לא ברור לי מהו ההבדל ביניהם כי אם הסיבה ההיא פעל לכל הנמצאות הרי ליכא סיבה אחרת, והרי יש את המדרש שבשעה שאמרתי אנכי לא הי' אחד שהתנגד.
אמנם במקומות אחרות מדבר הרמב"ם על זה שהקב"ה הוא אחיד בכל מיני אחדות. וא"כ יתכן כונתו דאע"ג דיש מצוי אחד שברא הכל אבל מכח המצוה השני חייב להאמין שהוא אחד בכל מיני אחדות, והוא חידוש לי.
אולם דעת הרמב"ן הוא יותר מוקשה לי, כי הרמב"ן (אם כי מפלפל במצוה הא' ולבסוף מודה לדברי הרמב"ם) אינו משיג כלל על המצוה הב'.
ובפי' הרמב"ן על התורה כתב וז"ל 'גם בזה מצוה שיבאר. כי בדבור אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד, וכמו שאמרו רבי נתן אומר מכאן תשובה למינים שהם אומרים שתי רשויות הן', הרי מפורש דאינו אלא ביאור והבהרה במצוה הא' ולמה נמנהו לב' מצוות.
ועי' ברמב"ם בהמשך המצוה הב' שכתב 'ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו', דהיינו דמצות היחוד נקרא קבלת מלכות שמים, והרמב"ן בהשגות למצוה א' ולל"ת ה' כתב באריכות דמצוה הא' דאמונה נקרא קבלת מלכותו ומביא מדרשים לזה, וא"כ אותו מצוה הוא ולמה נמנה לשתים.
הלואי שיוכלו להחכימני פה בביהמ"ד הדין.