הודעהעל ידי עושה חדשות » ד' דצמבר 30, 2015 9:02 pm
ז"ל המאירי "והוליך אשתו עמו מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן",
ולכאו' זה לא מתאים גבי לשה"ר.
חשוקי חמד ע"ז דל"ט --
שאלה. כידוע הנותן צדקה בסתר זוכה למעלה גדולה, שעליה נאמר מתן בסתר יכפה אף (משלי כא), ויעוין בב"ב (דף ט) במעלות הרבות של צדקה, ובפרט צדקה בסתר. ויש לשאול מה דינו של אדם שאשתו מסייעת בידו לכתוב צ'קים ולחלקם לעניים, האם על ידי כך הוא מאבד את מעלת מתן בסתר יכפה אף, כי הרי אשתו יודעת מהצדקה, ושוב אין זה נחשב למתן בסתר או לא? כמו כן יש לשאול, מה הדין אם בנו יסייע בידו, האם זה מבטל את מעלת מתן בסתר?
תשובה. נאמר במסכת כתובות (דף סז ע"ב): מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא [בחור שבמפתן הדלת], יום אחד אמר איזיל איחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא [אותו היום נתן העני לבו לדעת מי נותנם לו], ההוא יומא נגהא ליה למר עוקבא לבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה כיון דחזיוה דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו רהוט מקמיה עיילי לההוא אתונא, יעו"ש.
וכתב המאירי: צדקה יש בה מדרגות מהם שהוזכרו כאן ומהם שהוזכרו במקומות אחרים... ומה שהוזכר כאן הוא שהנותן יודע למי נותן אבל המקבל אינו יודע ממי מקבל, והוא שהוזכר במר עוקבא שהיה רגיל ליתן בכל יום סלע בפתח של עני אחד שהיה שכנו, ופעם אחת העריב בבית המדרש ביתר מדאי, ולא רצה לילך ביחיד והוליך אשתו עמו, מפני שחשבה כגופו ולא הופקעה בסיבתה העלמת המתן, וכשהרגיש פעם אחת שהעני היה מחזר לידע מי הוא הנותן ברח לו כדי שלא להתבייש ממנו, ודרך הערה אמרו נוח לו לאדם להפיל עצמו בתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, עכ"ל. מבואר בדברי המאירי שבזה שאשתו יודעת מנתינת הצדקה, אין זה מגרע ממעלת מתן בסתר, מפני שאשתו כגופו, ומזה נלמד לעניננו, שאין חסרון בזה שאשתו תכתוב את הצ'קים, אך יש חסרון אם בנו יכתוב את הצ'קים, כי דוקא באשתו אמרינן שאשתו כגופו ולא באחרים, וממילא אם בנו יכתוב את הצ'קים, זה יגרע קצת מהמעלה של מתן בסתר.
והנה בענין איסור לשון הרע, כתב הח"ח (לה"ר כלל ח ס"י): דע דאין שום חילוק באיסור הסיפור, בין אם הוא מספר לאנשים אחרים... או לאשתו... ורבים משתבשים שמספרים לנשותיהם כל מה שארע להם עם פלוני ופלוני בביהמ"ד או בשוק, והנה מלבד איסור לשה"ר עוד הוא מרבה מחלוקת כי היא בודאי תטור השנאה ותריב עם פלוני או עם בני ביתו ותסיתהו לילך ולריב עם פלוני עבור זה. ויעו"ש בבאר מים חיים שהוכיח שיש איסור לה"ר גם כשמספר לאשתו, מאבות דרבי נתן (סוף פרק ז) וז"ל: אל תרבה שיחה עם האשה, כיצד בזמן שאדם בא לביהמ"ד ולא היו נוהגים בו כבוד או שערער עם חבירו, אל ילך ויאמר לאשתו כך וכך ערערתי עם חברי וכו', מפני שבוזה את עצמו ובוזה את חבירו, יעו"ש.
אמנם מטי משמיה דהחזו"א דיש מקרים שיכול לומר לה"ר לאשתו משום שאשתו כגופו, כאשר אין כוונתו להרבות שנאה, אלא לפרוק את אשר לבו, כאשר ברור לו שאשתו לא תספר את הלה"ר לאחרים. [ויעוין גם בחפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל י מקור מים חיים ס"ק יד)].