ממה נפשך ?!

[עושה חדשות]

להלן רשימה של אחרו', מתוך הספר הנפלא "בירורי ברכות", כמצו"ב, דס"ל דהחייב במצווה משום ספק דאו' לחומרא, למ"ד דאי"ז אלא מדרבנן אבל מדאו' יש להקל, גדר חיובו הוא כשאר מצוות דרבנן, וסגי ליה בקיום דרבנן. ולדוג', אשה החייבת בברהמ"ז משום ספד"א, יכולה לצאת מפי המברך שלא אכל אלא שיעור חיוב מדרבנן.

והדברים שואלים בעד עצמם, היתכן? והא ממ"נ, אם הוא פטור ה"ה פטור, ואם חייב מה יוציא אותו מן הספק בכך שקיים רק מדרבנן, והא מדאו' הוא נשאר בספיקו.

כדלהלן.

פמ"ג סוף פתי' לתערובת -

ויצא לנו הדין מי שספק לו אם בירך ואחד שאכל שיעורא דרבנן מוציא אותו, להר"מ א"צ לחזור ולברך, ולתוס' שאר פוסקים צריך לברך דאיהו מן התורה צריך לברך מספק

וכ"כ בסי' תרפט בא"א סק"ד -

מה שכתב המ"א שם דקטן אין מוציא אשה, יש לומר במחלוקת שנויה, אי ספק תורה מדרבנן לחומרא, יש לומר אתי דרבנן ומפיק דרבנן

ובסי' קפו במשב"ז סק"א -

שאלה, היו לפניו מין שבעה ושאר מינים ואינו יודע מאיזה אכל, או לחם ופת כסנין, מהו. תשובה בקוצר, איתחזק מקרו כאשם תלוי, וספק מן התורה לחומרא, ואשה אין מוציאה אותו. מה שאין כן אי לא איתחזק, להר"מ דרבנן ומוציאה

ובסי' לט בא"א סק"א כ' -

והוי יודע דטומטום ואנדרוגנוס חייבין בתפילין מספק בכל המצות, (עיין סימן י"ז סעיף ב'), פשיטא למאן דאמר ספק [דאורייתא] מן התורה לחומרא דתפילין שכתבן קטן פסולים להם, אפילו למאן דאמר ספק [דאורייתא] מדרבנן לחומרא, אפילו הכי תפילין שכתב קטן (הגיע) [שהגיע] לחינוך פסולים להו, דקטן לאו בר חיובא כלל רק אביו חייב לחנכו

חת"ס יו"ד סי' שיד -

ויען כי סטומתא קנין דרבנן תלי' אי קנין דרבנן מועיל להפקיע אי' דאוריי' שוב כ' עכ"פ הפקר ב"ד הוה והפקר פטור ועוד אי כסף או משיכה קונה הוא ספיקא דדינא ולרמב"ם ס' לקולא מה"ת רק מדרבנן וא"כ לענין דרבנן מועיל קנין סטומתא

כתב סופר או"ח סי' ל -

קטן שחיובו מדרבנן לשיטת הרמב"ם יוכל להוציא אשה שאכלה שיעור דאורייתא דשניהם מדרבנן

אבני מילואים סי' כח סקל"ג -

ונראה ליישב לפי דעת הרמב"ם דס"ל בספיקות מותר מן התורה וכל הספיקות אינו אלא מדבריהם ועמ"ש בש"ש ש"א פ"א וא"כ הכא דאיכא בן בהדה העבדים מותרין לאכול בתרומה מן התורה ע"י בן דאיכא ואי משום חלקו של עובר דאינו מאכיל כיון דעובר ספק בן ספק בת והספיקות מותרין מן התורה ומדרבנן הוא דאסור משום ספק דשמא העובר בת ומדרבנן הוא של הבת דקאי בנכסים מועטין דכל כמה דלא נפיק לאויר עולם לית לה בתקנתא דרבנן ומש"ה הבת מאכלת ודו"ק

מהרש"ם ח"ד סי' כט -

ובזה ישבתי ד' רש"י סוכה ל' גבי הנהי אוונכרי שכ' דשמא מישראל ותמהו כולם דהא גם גזל עכו"ם אסור מה"ת ונראה דהא תוס' הקשו בהא דמשני שינוי החוזר לברייתו הוא דהא מדרבנן קני ותי' דמ"מ מדאורייתא לא קנה ונודע מ"ש הרשב"ץ הובא בא"ע סי' מ"ב דלגבי דרבנן שוב מהני קנין דרבנן והפמ"ג באו"ח סי' שד"מ כ' דבספק עשה לכ"ע ספיקא דאורייתא מדרבנן א"כ אי רק משום חשש גז"ע דהוי רק עשה דוחשב עם קונהו וסד"א בעשה רק דרבנן שוב הדק"ל דהא גם שינוי החל"ב קנה דרבנן ומה משני הש"ס ולכן הוצרך רש"י לומר דמישראל נינהו אך הרי איתחזק חיובא ובכה"ג סד"א לכ"ע לחומרא גם בעשה

הג' לחם שלמה על הצל"ח ביצה ג: -

ולי נראה דהאומרים דר"י ס"ל אף ביבש מב"מ לא בטל סוברים דואם נתערבו קאי אספיקו וכשיטת רמב"ם דספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן וכיון דאין אסור מד"ת רק מדרבנן, ותוס' כתבו מסכת חולין דף צ"ט (ע"ב) ד"ה שאני ציר, דבדרבנן מודה ר' יהודה דמב"מ בטל

מנ"ח מצוה י -

וגם בספק אם אכל מצה ואח"ז אכל מצה בלא כוונה אם נאמר סד"א לחומר' מה"ת א"כ לא יצא עדיין, אבל אם הוא רק דרבנן ובדרבנן לא בעי כוונה, יצא

והדברים צ"ע, וכדאי לראות בקובץ המצורף עוד היכ"ת כה"ג.
והתימה הוא, דלפ"ז מי שחייב בברכהמ"ז ושמע מאשה המברכת, הרי מספק הוא צריך לברך שוב, ולהנ"ל הרי יוכל לשמוע שוב מאשה, כי הרי מדרבנן היא מחוייבת (וגם משום ספד"א), הנראה כדבר הזה? וביותר דבכל אופן הרי יספיק לשמוע מפי אשה ולצאת בזה יד"ח, מאי אמרת דמדאו' יש כאן ספק דלמא האשה פטורה, ומדרבנן ספד"א לחומרא, הרי מדרבנן האשה חייבת בברכהמ"ז בוודאי.

והגגות נשברים.
וכל המוסיף, תבוא עליו ברכה.

[סעדיה]

כמובן, שכמה מה'צושטעל'ים אין להם שום שייכות לנידון.

[מיללער]

להשיטות שספד"א מה"ת לקולא פטור הוא 'בוודאי' מדאורייתא, ואין כאן 'ממה נפשך', וחייב הוא 'בוודאי' מדרבנן.

חיובי התורה הם וודאים לא ספקים, אם חייב חייב ואם פטור פטור, אם 'הוא' מסופק גם לו יש דינים מה צריך לעשות בכה"ג, אין זה 'נערוון' המחייבו, אלא התורה הק' וכח חז"ל נתחו לו הדרך מה יעשה, ואם עושה כן אשרי לו בעוה"ז וטוב לו בעוה"ב.

[אוצר החכמה]

אני לא מבין על מה התימה הגדולה.
הסברא מצד עצמה מובנת. ולא מובן מה הקושי הכללי שלך בזה תמיד המצב הוא שמדאורייתא הוא פטור וחיובו נשאר רק מדרבנן ועל זה מהני הדרבנן. כך שאין מקום לשאול אם הוא פטור וכולי כמו שהקשית.

המקרה שהמצאת הוא כמו הרבה מקרים משהו שמביא את הדבר לאבסורד אבל אינו סיבה לדחות את הסברא. והתשובה לו היא שכיוון שהשמיעה השנייה אינה משנה כלום בספק הראשון כי זה אותו ספק, אם כך נשאר הספק הראשון וחייב מדרבנן. כך שאם מישהו חייב מדרבנן מסיבה אחרת יכול לצאת ע"י אשה, אבל אם כל החיוב שלו הוא הספק אם אשה פוטרת אינו יכול לצאת.

[עושה חדשות]

התימה הגדולה היא, היות וה"מחייב" מדרבנן של החומרא, הוא משום עמידתו בספק דאו', וזה יישאר גם אחרי הקיום מדרבנן. ולכן אינו מובן איזה טעם יש שקיום דרבנן יציל אותו מהחיוב הנאמר לנקוט בספד"א לחומרא. והאבסורד המצוייר לעיל, כמו תמיד, בא להמחיש ולשכנע.

[אוצר החכמה]

הטענה טובה. אבל היא מניחה דבר שלא מוחלט בכלל.
היא מניחה שהגדרת האיסור דרבנן הוא אע"פ שהתורה פוסקת ספיקא דאורייתא לקולא רבנן פוסקים ספיקא דאורייתא לחומרא, וממילא מסקנתך הפשוטה והצודקת לפי"ז שכל עוד שיהיה ספיקא דאורייתא רבנן צריכים להורות להחמיר.

אבל אם נבאר את הדין קצת אחרת. ונסביר כי כפי פירושך אי אפשר שיהיה, כי דבר שהתורה מתירתו אין רבנן יכולים לומר שהוא פשוט אסור. אלא הגדר הוא כך:
שאע"פ שספיקא דאורייתא לקולא, רבנן החמירו על מי שבא להתיר לעצמו על סמך ספיקא דאורייתא וגדרו גדר שהדבר ייאסר מדרבנן, מעתה אין האיסור מחמת שעתה ספיקא דאורייתא לחומרא, אלא שיש כאן איסור דרבנן במקום שהתורה התירתו מחמת הספק, ואם הותר מצד אחר הדבר מותר שהרי לא יתכן שיהיה איסור דרבנן שלא יותר ע"י מעשה שכשר מדרבנן.

עדיין במקרה שיחזור על אותו דבר עצמו לא שייך שהדבר יותר כי זה הדבר שאסרו לו, אבל אם בא ההיתר מצד אחר שייך שיותר.

אני מסכים שתוכל לשאול מדוע שתפרש כך ולא כהבנתי, אבל נראה לי שזה יסוד הבנת האחרונים שהבאת.

[החתן סופר]

אני גם מצטרף לשאלה- מהי התימה העומדת פה?
נראה ברור שלדעת הרמב"ם ודעימיה התורה לא חייבה על הספקות ומימלא רק רבנן החמירו פה (כמו שכתב רבינו הגדול 'אוצר החכמה') ושוב לא מתקיימת שאלת הממ"נ דאין צד לומר אף אחרי קיום הדרבנן עדיין ספק דאורייתא קיים דזה אינו, מדאורייתא הדבר מותר לגמרי כי לא החמירה תורה בספיקות.
ודומה לזה סברת מרן רבינו הגריש"א זצ"ל (בשיעורים לברכות טז'.) שתירץ קושיית הגרעק"א על הר"ן (פסחים קח'.) בדין הסיבה, שלא שייך לשאול ממ"נ על כסי בתראי משום שכשאמרנו ספקא דרבנן לקולא בכסי קמאי הכוונה שקיים את זה ממש בפועל ושוב אין הספק בעולם.

[יאיר1]

כמובן שאחרי שרבים מרבותינו האחרונים כתבו כן, כאשר תעמודנה לפנינו שתי סברות, הכרעת האחרונים תכריע בזה.
וממילא אחר שביארו כאן את הצד של האחרונים טענת פותח האשכול סרה.
אולם די בדבריו כדי להדגיש עד כמה הדבר מחודש, ומביא אותנו להבנה אחרת אולי ממה שיכול להיות שהבנו קודם, ועל כך אני מכיר לו טובה.
אולי יש גם לחלק בין איסור לבין מצוה.
ספק איסור המותר מדאורייתא, הרי כבר הותר ואין חכמים אוסרים אותו [וזה הנוסח שכתב אוצר החכמה ועוד]
ספק קיום מצוה, הרי שיצא ידי חובה מדאורייתא, אולם שייך שחכמים ייאמרו שנחשב כאילו לא יצא ידי חובה בגדרים דאורייתא, [וכך הצד הפשוט שהבנתי לפני שפתחתי את האשכול הזה], ואם כן נמצא שהתחייב שוב מדאורייתא, עשאוהו כאילו אכל כדי שביעה על אף שלא אכל כלל, צריך למצוא דוגמאות [ומן הסתם שיש רבות] שכאשר מביה דרבנן לא יצא ידי חובה, נותר חיובו מדאורייתא.
וכאן יוצאת מדברי האחרונים ההגדרה, שחייבוהו חיוב חדש מדרבנן, ולא שעשו את היוצא ידי חובה כאינו יוצא.
הפרדוקס המובא, מעמיד שנראה יותר כהסברא הראשונה, אלא שהאחרונים למרות כך הכריעו כסברא השניה.
כך שלולי דבריהם הפרדוקס היה מכריע לנו כסברא הא'.

[שומע ומשמיע]

אני מבין שהרב עושה חדשות לא שואל איך דרבנן ממהני לדאורייתא. אלא שבשורה התחתונה הרי נשאר מצב של ספק דאורייתא שעליו יש הלכה לחומרא [יהיה גדרה של ההלכה אשר יהיה]. ומה הועיל מה שעשה קיום דרבנן.

[וולףאנטפלעקונג]

אני מבין שהרב עושה חדשות לא שואל איך דרבנן ממהני לדאורייתא. אלא שבשורה התחתונה הרי נשאר מצב של ספק דאורייתא שעליו יש הלכה לחומרא [יהיה גדרה של ההלכה אשר יהיה]. ומה הועיל מה שעשה קיום דרבנן.

לכאורה תלוי בגדר החיוב להחמיר באיסור דאוריתא באם החיוב הוא להיות בטוח שיצא י״ח חיוב התורה א״כ - לכאו׳ - ע״כ אין אשה יכולה להוציא י״ח. אך אם הוא חיוב חדש[*] מדרבנן לצאת ידי חובת החיוב הפרטי[*] הקודם א״כ יכול לצאת גם באופן דרבנן (כגון ע״י אשה).

[*]משא״כ אם הוא המשך החיוב הקודם הרי החיוב הקודם היה לצאת ידי חובה באופן של דאוריתא.
[*]משא״כ אם הוא חיוב כללי הרי גם הפרט הצדדי של אופן היציאה י״ח של המצווה כלול בזה.
ולכאורה תלוי הא בהא דאם הוא חיוב כללי היינו לצאת י״ח הענינים שהיו מחויבים בהם קודם, משא״כ אם הוא חיוב פרטי היינו המצווה הספיציפית אף שאינו בדיוק באופן הקודם (דהרי עכשוו הוא חיוב דרבנן). ״וצריך התבוננות״.
ואולי הבקיאים שבין חברי ביהמ״ד יוכלו להביא מראי מקומות לחקירות כהנ״ל

[עושה חדשות]

נתעוררתי לדוג' אחרת להמחשת האבסורד.
קי"ל דמצוות צריכות כוונה גבי מצוות דאו', ואי"צ כוונה לגבי מצוות דרבנן.
והרבה מהאחרו' פי' דהחילוק בזה אינו משום דהוי ספק וממילא ספד"א לחומרא וסד"ר לקולא, אלא הוי דין ודאי שרבנן לא חייבו כוונה בעשיית מצוותיהם.
וא"כ מי שקיים מצוה דאו' וספק לו האם כיון, וספד"א לחומרא והרי הוא מקיים שוב את המצוה, אבל כעת חיבו הוא רק מדרבנן, ולפ"ד האחרו' הנ"ל הוא יכול לקיימה בלי כוונה. והרי את עשיית המצוה בלי כוונה הוא ודאי כבר עשה מקודם, ומה טעם יש בזה.

[אוצר החכמה]

הרבה מהאחרו' פי' דהחילוק בזה אינו משום דהוי ספק וממילא ספד"א לחומרא וסד"ר לקולא, אלא הוי דין ודאי שרבנן לא חייבו כוונה בעשיית מצוותיהם.

האם תוכל לציין בבקשה את מקור הדברים

[עושה חדשות]

ראה לדוג' שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תפט סעיף יב.


אגב, גם בדוג' האבסורדית הזאת, הרי תשובתו של הרב אוצה"ח עימו, וכפי שכתב לעיל:
עדיין במקרה שיחזור על אותו דבר עצמו לא שייך שהדבר יותר כי זה הדבר שאסרו לו...

[אוצר החכמה]

אני שואל כי אני מתפלא על זה כי בפשטות הגמרא משמע לא כך. כי הגמרא מנסה להביא ראייה נגד רבא שמצוות אין צריכות כוונה מהמשנה של היה עובר אחורי בית הכנסת ובמשנה הזאת מדובר על שופר אבל גם על מגילה, ואם לכו"ע בדרבנן אין צריך כוונה בלאו הכי צריך לתרץ במגילה שכיוון לשמוע (ולא שסבור שזה קורא להגיה או משהו דומה) וא"כ מאי קשיא לה לגמרא. אפשר לתרץ ולומר שהווה מצי למימר ולטעמיך או תירוצים דומים אבל השאלה היא מה הסיבה להגיד כך נגד פשטות הגמרא.

אגב מסברא הייתי אומר בדיוק להיפך מעין מה שהאחרונים אומרים לגבי כפרה שלא צריך בדרבנן, היה מקום לומר להיפך שבאורייתא עצם המעשה הוא המצווה אבל בדרבנן עד שלא יתכוון לא עשה מצווה, ואז הגמרא שהבאתי תיושב יותר בפשטות (התירוץ שחושב שקורא להגיה תלוי בראשונים בברכות, רק אפשר לומר שהוא כעין זה דהיינו כשאינו נותן דעתו לשמוע אין ידוע אם שמע הכל וכעין דברי הרא"ש על ברכהמ"ז וקצת דוחק)

[אוצר החכמה]

ראה לדוג' שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תפט סעיף יב.


אגב, גם בדוג' האבסורדית הזאת, הרי תשובתו של הרב אוצה"ח עימו, וכפי שכתב לעיל:
עדיין במקרה שיחזור על אותו דבר עצמו לא שייך שהדבר יותר כי זה הדבר שאסרו לו...

הדוגמה הזאת היא סתם לא נכונה כי המצווה נשארה מצווה דאורייתא גם אם חיובה מדרבנן ולפי ההסבר שהבאת בשם השו"ע הרב כאן יצטרכו כוונה כי רבנן חייבו לקיים את המצווה כצורתה המהותית. כל דבריו הוא המצווה שכעת מהותה דרבנן.

[עושה חדשות]

נו,
הרי זה מה שטענתי מכבר, דבחיוב דרבנן של ספק דאו' לחומרא, אי"ז מצוה דרבנן חדשה, אלא רבנן חייבו לקיים המצוה כצורתה האמיתית, וממילא פשיטא שאינו יכול לצאת בזה יד"ח באופן שלא יעלה לו לקיום דאו'. וד' האחרו' דלעיל תמוהים מאד, ולא כפי שסינגרת לעיל.

[אוצר החכמה]

זה לא דומה. שם הדיון הוא על החיוב וכאן על צורת עשיית המצווה, החיוב הוא מדרבנן וממילא אשה יכולה להוציא, אבל צורת עשיית המצווה היא באותו אופן שעושים בדאורייתא.

[עושה חדשות]

מענין לענין, בענין קצת דומה.

ידועה הקו' על התוס' ריש נדה שכ' דבספק נידה ל"א ספ"ט ברה"י כי זה טומאה היוצאת מגופה, וק' דהא מלבד שהיא טמיאה מצד ראיית הדם היא טמיאה גם מצד המשא, וע"ז שפיר י"ל ספ"ט ברה"י טמא בוודאי. ותי' החזו"א דבטומאת משא איננה טמיאה כי שבע ליה טומאה, וממילא כל הנידון הוא רק מצד הראייה ובזה ל"ש דין רה"י וכו'. ולמעשה, יש לפנינו אשה הנושאת דם נידות, והדין בכה"ג הוא להחמיר ברה"י ולטמאותה בודאי, ואעפ"כ מכיון שאם יש כאן משא הרי קדם לזה הראייה, ואז המשא לא מטמא כי שבע ליה טומאה, אז אפי' שלגבי הראייה אנחנו מקילים שלא ראתה בגלל חזקה, מ"מ המשא כבר אינו מטמא אותה.

דוג' מענין אחר. נניח שיש ספק על מאכל מסויים האם הוא דגן או לאו, ותליא בזה האם הוא אסור מדין חדש או לאו, וספק דאו' לקולא מדאו' לשי' הר"מ, והנה כעת בא פסח, ואם זה דגן הרי זה אסור גם באיסור חמץ, ומודה הר"מ באיסור כרת דאמרי' ביה ספד"א לחומרא, והיה ראוי להחמיר מצד ספק איסור חמץ, אלא דדין הוא אין איסור חל על איסור, ולמ"ד דאפי' בכולל ומוסיף וחמור וכו', אז הנאסר משום חדש אינו נאסר משום חמץ, ואף שנקטנו להקל שאינו אסור מצד חדש, מ"מ לפי האמת אם זה חדש זה לא חמץ, וממילא זה יהיה מותר לגמרי, (וצ"ע לענין לקוברו וכו' כיון דהוי היתר).

ענין נוסף דומה. כידוע הפר"ח הכריע בנידון של ז' בהמות וא' מהם טריפה ונתערבו, ובהמה אחת נחלקה לב', חצי ממנה "פריש" וחצי "קבוע", דהפריש מותר מדין רוב והקבוע אסור, למרות שאליבא דאמת או שהכל מותר או שהכל אסור. ויל"ע להפר"ח בכה"ג שנתערבו רוב מצות כשירות עם אחת שלא לשמה, וחצי מצה קבוע וחצי פריש, ואכל את הקבוע, האם כעת כופים אותו לאכול את ה'פריש', (באופן שזאת האופציה היחידה לפנינו), כי נוקטים שהיא מצה כשירה, או דממ"נ אם היא כשירה הרי הוא כבר יצא יד"ח בחצי הקבוע. ואחרון עיקר מסברא, דאמנם שייך להכריע תרתי דסתרי, אבל לא באותו הדבר בעצמו. (וע"ע בקונט' הזה - viewtopic.php?f=17&t=25810&hilit#p262010).

יש מקום לטעות בזה קצת, אבל נראה שכן הוא האמת.