הליכה אחר הרוב

[מנחם-כהן]

בעניין 'הליכה אחר הרוב' אשמח לקבל תשובות.

[מנחם-כהן]

א) הנה ביסוד הסברא של דין 'ביטול ברוב' האמור בספק בדעות, בדוגמת ספק בדעות הסנהדרין, כתב בעל ה'מנחת-חינוך' אשר הטעם שאנו פוסקים כדעת רוב הדעות הוא משום שעל פי רוב דעת רוב האנשים קולעת לאמת המציאותית עליה ניסוב הספק (מצוה עח):

"אך איכא לספוקי [בבן נח], אפשר דאפילו רוב מחייבים לא אזלינן בתר רובא, דהאי קרא דאחרי רבים בישראל כתיב... אך באמת דבר זה גבי דיינים זאזלינן בתר רובא, הוא מצד הסברא דרובם נוטים אל האמת... א"כ גבי בן נח נמי דנין אחר הרוב".

ביאור הדברים:

בספק בדעות יש אמת מציאותית אחת (או שהאדם פטור או שהוא חייב), אלא שאנו מסופקים מהי האמת (פטור או חייב). לדברי המנ"ח הפסיקה הסופית המושתת על הרוב אינה פסיקה שיסודה שרירותי כיון שלא ניתן להכריע, או פסיקה דמוקרטית כיון שכך חושב הרוב, הפסיקה היא עפ"י דעת הרוב רק בגלל שהרוב נוטה אל האמת, וא"כ הפסיקה מושתת על המציאות האובייקטיבית בלבד.

רק עפ"י זה יובן מדוע אצל בן נח גם מכריעים הסנהדרין עפ"י רוב, כלומר, אילו אכן הפסיקה המושתת על דעת הרוב מקורה היה מהפסוק של 'אחרי רבים להטות' ולא מצד הסברא שכך זה האמת, הרי שאת בן-הנח לא היינו יכולים לחייב מדעת הרוב (כיון שהפסוק נאמר רק אודות בני ישראל), הסיבה שבכל זאת אנו מחייבים את בן הנח עפ"י דעת הרוב, מלמדת אותנו שהפסיקה יוסדה בבירור האמת המציאותית.

אמנם, בשונה מכך, הוא דין 'ביטול ברוב' של 'רובא דאיתא קמן' אשר בו אין אנו נוקטים אשר המציאות הובררה לנו כבסנהדרין, שהרי הסטטיסטיקה האומרת שלפנינו חתיכת הבשר הכשירה, אינה אלא משום שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אמנם, זה וודאי שהסטטיסטיקה הזו איננה מבררת במציאות את חתיכת הבשר המונחת לפנינו, כפי שדעות הדיינים ביררו את המציאות, שכן הסטטיסטיקה לא טומנת בחובה כל מידע פרקטי על חתיכת הבשר הספציפית הזו, אלא רק על מקבץ החתיכות כולם (ולא על כל חתיכה בפני עצמה), בשונה מדעת הדיינים אשר מתייחסים ישירות למעשה הספק עצמו .

במילים אחרות: הרוב בסנהדרין מברר לנו מה המציאות האמתית, מאידך ב'רובא דאיתא קמן' הרוב הוא תוצרת של סטטיסטיקה שמטבעה איננה מבררת את המציאות (כרוב בסנהדרין), אלא רק מטה את המציאות על מכלול חתיכות הבשר, כך שעפ"י זה צריך ביאור כיצד ניתן ללמוד 'רובא דאיתא קמן' מהפסוק 'אחרי רבים להטות' הנאמר כלפי רוב בדעות, שכאמור, שונה לחלוטין מסוג רב שכזה?!

[מנחם-כהן]

ואף אם נדחוק לתרץ שבשני המקרים ההליכה היא אחר רוב הסיכויים הנה יש להקשות:

ב) יתר על כן, בדין 'ביטול ברוב' בתערובת, לשיטות חלק מהראשונים, אזי מהתורה מותר לו לאדם לאכול את כל התערובות, למרות שבוודאות, ללא כל ספק, יש בתערובות מרכיבי מיעוט שהם לחלוטין איסור, ואעפ"כ, הדין של 'ביטול ברוב' מלמד שלמעשה ניתן לאכול את כל התערובות כיון שרוב מרכביה הם היתר.

בשונה מכך, דין הרוב בדיינים ובסנהדרין, כל מהותו הוא על מצב של ספק, שכן לאחר הפסק שהאדם פטור או חייב, ייתכן שבאמת כך הייתה המציאות, וא"כ, נמצא שלעולם דבר התורה 'אחרי רבים להטות' לא נאמר אלא במצב שיש ספק בפסק הדין, ומנלן לנו לחדש וללמוד שאפילו במצב שהאדם בוודאי יעבור על איסור (בעת שיאכל את כל התערובות שחלק ממרכביה הם איסור בוודאי), אף בסיטואציה כזו הורתה התורה 'אחרי רבים להטות'?!

[מנחם-כהן]

ג) ובאמת ניתן להקשות יתר על כן, אין זה רק שאין לנו מקור מנין לנו שפסק התורה 'אחרי רבים להטות' נאמר בענייני תערובות, אלא יותר מכך, אף בסברא קשה לומר שהתורה בדבריה שיש ללכת אחר הרוב התכוונה לדין ביטול ברוב לגבי תערובות.

שכן, הן התשתית של רוב בסנהדרין והן התשתית של רוב בחתיכות בשר, ניתן לומר שיסוד הסברא הוא שהתורה חידשה בפסוק 'אחרי רבים להטות' שעלינו ללכת אחר רוב הסיכויים, ולכן ניתן ללכת אחר הרוב, אמנם בדין 'ביטול ברוב' של תערובות, הדבר לא שייך לחלוטין, שהרי הדין הוא (לרוב הראשונים) שמותר לאכול את כל התערובות, וזאת בשעה שבוודאות אוכלים איסור, בשונה ברוב של סנהדרין שרוב הסיכויים שפוסקים נכון, וא"כ מה הדמיון?!
חזור למעלה

[מנחם-כהן]

[ולכאורה יש לעיין כיצד למדה הגמ' את דין הליכה אחר הרוב ב'רובא דאיתא קמן' מהפסוק 'אחרי רבים להטות' הנאמר ברוב של סנהדרין -

הרי סביר להניח שבספק של סנהדרין התורה גילתה לנו שיש ללכת אחר הרוב, כיון שבכל מקרה יש איזה הכרעה כלפי הספק, שהרי גם אם חברי הסנהדרין ישתמטו מלתת פסק חד משמעי, אעפ"כ, הרי שלגבי אותו נאשם נפסק שהוא זכאי מחוסר פסיקה החלטית, נמצא שכך או כך, בספק דעות יהיה הכרעה, וייתכן שמחמת עניין זה הצריכה התורה בפסיקה חד משמעית 'ללכת אחר הרוב', משא"כ בספק דאיתא לקמן (כגון חתיכות בשר שרובם כשר) כיון שניתן להשתמט מהספק מעיקרא (ע"י אי אכילה של כל אחד מחתיכות אלו) מנלן שנאמר בזה הכלל של 'אחרי רבים להטות'. ויל"ע].

[פלתי]

שמעתי פעם מסבירים, שאע"פ שבסנהדרין הסברא נותנת שהרוב נוטים יותר לאמת, מ"מ הרי מכלל ספק לא יצא, ואמנם התורה נתנה לו דין "ודאי רוצח" והורגים את הנדון על פי הרוב.
וזו כבר אינה סברא אלא גזירת הכתוב גמורה שהולכים אחר הרוב לעשותו כודאי. ומזה ילפינן לגבי תערובת.

[פלתי]

ואגב כבר דשו בה רבים, והנה לך לשון הפרמ"ג בפתיחה להלכות תערובת:

[פלתי]

וזה לשון הסטענסיל בשם ר' חיים:

[מנחם-כהן]

שמעתי פעם מסבירים, שאע"פ שבסנהדרין הסברא נותנת שהרוב נוטים יותר לאמת, מ"מ הרי מכלל ספק לא יצא, ואמנם התורה נתנה לו דין "ודאי רוצח" והורגים את הנדון על פי הרוב.
וזו כבר אינה סברא אלא גזירת הכתוב גמורה שהולכים אחר הרוב לעשותו כודאי. ומזה ילפינן לגבי תערובת.

סו"ס דין 'וודאי רוצח' נאמר על מקרה שכנראה הוא אכן הרוצח, וא"כ, שוב צ"ע כיצד ניתן לאכול מרכיבי תערובות שוודאי איסור? (כלומר, מנלן שגם במקרה כזה נאמר 'אחרי רבים'?)

[מנחם-כהן]

וזה לשון הסטענסיל בשם ר' חיים:

על פניו דבריו צ"ב.

בסברא, נראה שאתי שפיר רק לגבי רוב בדיינים, ואילו לגבי רוב במציאות הדברים לא כ"כ מסתברים.

שהא גופא שהתורה רואה אוטומטית את דעת המיעוט ל'כמי שאינו', יסודה הוא כיון שבמציאות יש רק אמת אחת, ונמצא שחלק מסברות הדיינים מתאימים לאמת וחלק מסברות הדיינים אינם מתאימים לאמת.

ההכרעה מי מהדיינים סברתו מתאימה לאמת נמדדת עפ"י הרוב - 'אחרי רבים להטות' - אם משום שמצד השכל הרוב קולע לאמת (כדברי המנח"ח ), או שזה פסיקה שרירותית, זהו חידוש התורה מגזירת הכתוב לתת משקל לדעת הרוב, כך או כך, התורה חידשה שיש לנו לברר את המציאות עפ"י דעת הרוב, וא"כ דעת המיעוט מתבטלת אחר שהתורה אמרה שהדרך שלנו לדעת מהי המציאות היא עפ"י דעת הרוב.

במילים אחרות: פסק התורה 'אחרי רבים להטות' תוכנו הוא שבספק בדעות, הדעה הנכונה (במובן זה שמשקפת את האמת המציאותית) מתבררת עפ"י דעת הרוב, ולכן המיעוט הוא 'כמי שאינו' בספקות כגון אלו, אמנם בספקות הקשורות למציאות העובדתית כגון בספק של 'רובא דאיתא קמן' לא מצאנו שהתורה תחדש שהמיעוט המציאותי הוא 'כמי שאינו'.

גם לגופו של חידוש, אין שום סיבה להניח שהתורה הצריכה שמספר הדיינים יהיו כולם מזכים פה אחד, אדרבה, מספר הדיינים נלמד מכך שצריך 'עדה שופטת ועדה מצלת (סנהדרין, ב, א). היינו, שבעיקרו של דבר מניין הדיינים מיוסד על כך שיהיו דיינים שיזכו את הנאשם ויהיו דיינים שיחייבו את הנאשם

וראה ב'טל חיים' בענייני ביטול ברוב שקשה עוד על חידוש זה עשרה קושיות. עיי"ש.

[פלתי]

וזה לשון הסטענסיל בשם ר' חיים:

על פניו דבריו צ"ב.

בסברא, נראה שאתי שפיר רק לגבי רוב בדיינים, ואילו לגבי רוב במציאות הדברים לא כ"כ מסתברים.

שהא גופא שהתורה רואה אוטומטית את דעת המיעוט ל'כמי שאינו', יסודה הוא כיון שבמציאות יש רק אמת אחת, ונמצא שחלק מסברות הדיינים מתאימים לאמת וחלק מסברות הדיינים אינם מתאימים לאמת.

ההכרעה מי מהדיינים סברתו מתאימה לאמת נמדדת עפ"י הרוב - 'אחרי רבים להטות' - אם משום שמצד השכל הרוב קולע לאמת (כדברי המנח"ח ), או שזה פסיקה שרירותית, זהו חידוש התורה מגזירת הכתוב לתת משקל לדעת הרוב, כך או כך, התורה חידשה שיש לנו לברר את המציאות עפ"י דעת הרוב, וא"כ דעת המיעוט מתבטלת אחר שהתורה אמרה שהדרך שלנו לדעת מהי המציאות היא עפ"י דעת הרוב.

במילים אחרות: פסק התורה 'אחרי רבים להטות' תוכנו הוא שבספק בדעות, הדעה הנכונה (במובן זה שמשקפת את האמת המציאותית) מתבררת עפ"י דעת הרוב, ולכן המיעוט הוא 'כמי שאינו' בספקות כגון אלו, אמנם בספקות הקשורות למציאות העובדתית כגון בספק של 'רובא דאיתא קמן' לא מצאנו שהתורה תחדש שהמיעוט המציאותי הוא 'כמי שאינו'.

גם לגופו של חידוש, אין שום סיבה להניח שהתורה הצריכה שמספר הדיינים יהיו כולם מזכים פה אחד, אדרבה, מספר הדיינים נלמד מכך שצריך 'עדה שופטת ועדה מצלת (סנהדרין, ב, א). היינו, שבעיקרו של דבר מניין הדיינים מיוסד על כך שיהיו דיינים שיזכו את הנאשם ויהיו דיינים שיחייבו את הנאשם

וראה ב'טל חיים' בענייני ביטול ברוב שקשה עוד על חידוש זה עשרה קושיות. עיי"ש.

אני רוצה להבין. האם מה שקשה לך הוא זה שמתירים לאכול כל החתיכות?

[מנחם-כהן]

קשה לי הלימוד בין סנהדרין לחתיכות.

סנהדרין המיעוט 'כמי שאינו' שכן הרוב זהה לאמת (לא משנה הסיבה), וא"כ המיעוט דובר שקר ולא תואם למציאות. משא"כ בחתיכות אינני מבין כיצד במציאות שכו"ע לא פליגי שיש איסור אזי האיסור מתבטל?! - כיצד למדו זאת מסנהדרין?!

---
וראה גם בתומים סי' כה.

[פלתי]

קשה לי הלימוד בין סנהדרין לחתיכות.

סנהדרין המיעוט 'כמי שאינו' שכן הרוב זהה לאמת (לא משנה הסיבה), וא"כ המיעוט דובר שקר ולא תואם למציאות. משא"כ בחתיכות אינני מבין כיצד במציאות שכו"ע לא פליגי שיש איסור אזי האיסור מתבטל?! - כיצד למדו זאת מסנהדרין?!

---
וראה גם בתומים סי' כה.

מהיכא תיתי שהמיעוט דובר שקר? מהיכא תיתי שאין המיעוט צודק? זהו גזירת הכתוב בעלמא ותו לא, שהרי ברור שיש צד שגם המיעוט צודק ואילו הרוב טועה, רק שהתורה אמרה להכריע לפי הרוב ולראות את המיעוט כמי שאינו, ולכן אנו מכריעים שהוא רוצח בודאי ולא ספק רוצח. וה"נ גבי תערובת כל חתיכה וחתיכה שבתערובת הולכים אחר הרוב להכריע שהיא מן רוב הכשירות.

[מנחם-כהן]

קשה לי הלימוד בין סנהדרין לחתיכות.

סנהדרין המיעוט 'כמי שאינו' שכן הרוב זהה לאמת (לא משנה הסיבה), וא"כ המיעוט דובר שקר ולא תואם למציאות. משא"כ בחתיכות אינני מבין כיצד במציאות שכו"ע לא פליגי שיש איסור אזי האיסור מתבטל?! - כיצד למדו זאת מסנהדרין?!

---
וראה גם בתומים סי' כה.

מהיכא תיתי שהמיעוט דובר שקר? מהיכא תיתי שאין המיעוט צודק? זהו גזירת הכתוב בעלמא ותו לא, שהרי ברור שיש צד שגם המיעוט צודק ואילו הרוב טועה, רק שהתורה אמרה להכריע לפי הרוב ולראות את המיעוט כמי שאינו, ולכן אנו מכריעים שהוא רוצח בודאי ולא ספק רוצח. וה"נ גבי תערובת כל חתיכה וחתיכה שבתערובת הולכים אחר הרוב להכריע שהיא מן רוב הכשירות.

זו באמת הנקודה.

בסנהדרין - סביר להניח שהרוב צודק, הנאשם, הוא הרוצח. בתערובות - כאשר אוכל את כל התערובות בוודאי אכול איסור!

וא"כ מה הדמיון?!

[ושוב, בסנהדרין המיעוט הוא 'כמי שאינו' שברי סביר להניח שהרוב צודק, וכיון שיש אמת אחת אז הדעה הנגדית כנראה דוברת שקר ולכן היא 'כמי שאינו', משא"כ בתערובות במציאות וודאי שיש חתיכת איסור בתערובות וא"כ כיצד ניתן לומר שזה "כמי שאינו" - וכבר ציינתי לדברי התומים עיי"ש].

[פלתי]

קשה לי הלימוד בין סנהדרין לחתיכות.

סנהדרין המיעוט 'כמי שאינו' שכן הרוב זהה לאמת (לא משנה הסיבה), וא"כ המיעוט דובר שקר ולא תואם למציאות. משא"כ בחתיכות אינני מבין כיצד במציאות שכו"ע לא פליגי שיש איסור אזי האיסור מתבטל?! - כיצד למדו זאת מסנהדרין?!

---
וראה גם בתומים סי' כה.

מהיכא תיתי שהמיעוט דובר שקר? מהיכא תיתי שאין המיעוט צודק? זהו גזירת הכתוב בעלמא ותו לא, שהרי ברור שיש צד שגם המיעוט צודק ואילו הרוב טועה, רק שהתורה אמרה להכריע לפי הרוב ולראות את המיעוט כמי שאינו, ולכן אנו מכריעים שהוא רוצח בודאי ולא ספק רוצח. וה"נ גבי תערובת כל חתיכה וחתיכה שבתערובת הולכים אחר הרוב להכריע שהיא מן רוב הכשירות.

זו באמת הנקודה.

בסנהדרין - סביר להניח שהרוב צודק, הנאשם, הוא הרוצח. בתערובות - כאשר אוכל את כל התערובות בוודאי אכול איסור!

וא"כ מה הדמיון?!

[ושוב, בסנהדרין המיעוט הוא 'כמי שאינו' שברי סביר להניח שהרוב צודק, וכיון שיש אמת אחת אז הדעה הנגדית כנראה דוברת שקר ולכן היא 'כמי שאינו', משא"כ בתערובות במציאות וודאי שיש חתיכת איסור בתערובות וא"כ כיצד ניתן לומר שזה "כמי שאינו" - וכבר ציינתי לדברי התומים עיי"ש].

גם אם נותנים טעמים לתורה, צריך לדעת שזה רק טעם. הענין הוא שברור שאין כאן שום ודאות אלא רק ספק, כי תמיד אפשר שהאמת היא עם המיעוט, וכבר היו דברים מעולם שהרשיעו את הזכאי. אלא מה? התורה לימדה אותנו שההכרעה צריכה להיות כמו הרוב בבחינת ודאי. ומזה יש לנו ללמוד גם לגבי תערובת בכל ביס וביס להכריע שהוא ודאי מותר. יש ראשונים שסוברים באמת שאסור לאכול את כל החתיכות שבתערובת, ומסתמא היה קשה להם מה שלך קשה, ולזה שאלתיך קודם האם דוקא על זה שמותר לאכול הכל הוא דקשיא לך.

[מנחם-כהן]

תודה על דבריך. אבל עדיין קשה לי.

בסנהדרין אכן סביר להניח שהרוצח הוא רוצח - רק שהתורה עשתה זאת לא כקרוב לוודאי אלא כוודאי ממש.

אבל בתערובות גם החתיכות שהם וודאי אסור נהפכו למותר לכתחילה (עכ"פ לדעת הרא"ש) - עניין זה צ"ב כיצד נלמד מסנהדרין.

[פלתי]

תודה על דבריך. אבל עדיין קשה לי.

בסנהדרין אכן סביר להניח שהרוצח הוא רוצח - רק שהתורה עשתה זאת לא כקרוב לוודאי אלא כוודאי ממש.

אבל בתערובות גם החתיכות שהם וודאי אסור נהפכו למותר לכתחילה (עכ"פ לדעת הרא"ש) - עניין זה צ"ב כיצד נלמד מסנהדרין.

בהחלט אני מבין את התמיהה, אבל מצינו כך בהרבה מקומות, לדוגמא בדיני חזקות, כגון בשני שבילים אשר באחד מהם בודאי יש טומאה, מ"מ אם עברו בהם שני אנשים בזה אחר זה, שאחד מהם בודאי נטמא, אנו דנים על כל אחד ואחד חזקת טהרה ושניהם טהורים אע"פ שלא דומה לדיני חזקה דילפינן מבית המנוגע ששם אינו ודאי טמא. וה"נ אנו דנים על כל חתיכה וחתיכה שהיא מן הרוב ולא אכפת לן מהחתיכות האחרות.