מאוד מקובלת כיום הגישה שבמצב של ספק ברכות אסור לברך. ויש אומרים שאף במצב של ספק ספיקא בברכות אין לברך (איני בטוח אם לשיטתם יש איסור או רק עדיף לא לברך). וכל זאת על אף שלראשונים רבים האיסור לברך ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן.
אולם, ישנם כמה מקורות בראשונים שעולה מהם שאם יש ספק ברכות אז מותר/עדיף/נוהגים לברך:
המכתם בברכות (לה ע"א ד"ה מכאן, הוצ' אהבת שלום עמ' סה-סו) כותב בשם התוספות שכיוון שסמכו את הברכות על המקרא וכיוון שהאוכל בלא ברכה הוי כמועל, מי שאוכל ומסופק אם בירך, יחזור ויברך.
וכ"כ בשם התוספות גם: המאירי, ארחות חיים (הל' סעודה אות יט) וכלבו (הל' ברכת הפירות), אהל מועד (שער הברכות דרך א נתיב ג), וכ"כ הרשב"ץ בפירושו לברכות בשם י"א. כולם, כנראה, שאבו דבריהם מהמכתם.
(ואמנם בהוצ' אהב"ש הע' 3 ציינו: "ועיין תוספות לעיל יב, א ד"ה לא שכתבו בשם ר"י דבספק ברכה אזלי' לחומרא וצריך לברך שנית", אבל העירוני שבתוספות הללו לא מופיעות הטענות שמביא המכתם בשם התוספות, וכנראה הוא לא התכוון לדברי התוספות הללו).
בתשובת מהר"ם (ד"ל סי' שסה=שו"ת הרשב"א סי' תתעח. עי' תפ"ו ח"א, פסקים ומנהגים סי' רעו, ושם הע' 2) הוא כותב שאוסרין לצאת בשבת מחוץ לעירוב בטליתות "שלנו" משום "שטליתות שלנו שמא אינם עשויין כדין. וכמו כן אין לנו תכלת והעיקר הוא התכלת. ומכל מקום ברוכי מברכינן עלייהו להתעטף בצצית מספק. כי אין זה אלא ספק ברכה לבטלה... מפי מורי שיחיה ששמע מפי רבו בצרפת". ועל אף שהיה מקום לומר שמברכים בגלל שזהו רק חשש רחוק, הרי שמהנימוק של מהר"ם עולה אחרת, ויש לברך מכיוון שאין זה אלא ספק ברכה לבטלה.