מצורע - טבילת גברים בשבת

[גל גל]

בס''ד

מצורע: האם מותר לגברים ללכת למקווה בשבת?

פתיחה

בפרשת מצורע ובפרשיות נוספות בחומש ויקרא, מדגישה התורה את עניין הטהרה. בזמנינו, כאשר בית המקדש איננו, דיני טומאה וטהרה לא מהווים חלק משמעותי מסדר היום, אבל בזמן שבית המקדש קיים, דיני הטומאה והטהרה היוו חלק מרכזי בשיגרה היום יומית: איזה אוכל מותר לאכול בטומאה, במה מותר ואסור לגעת, דיני הקרבנות, סדר הטהרה לקראת ההגעה לבית המקדש ועוד.

מדוע התורה יצרה מערכת מורכבת כל כך של טומאה וטהרה?

הרמב''ם (מורה נבוכים ג, מז) מבאר, שדיני טומאה וטהרה נועדו לגרום לאדם תחושת כבוד כלפי הקודש. כאשר באים במגע עם דבר מסויים באופן קבוע, גם אם הוא גדול ומרשים, באופן טבעי הרגש והיראה ממנו פוחתים. כדי למנוע מצב בו האדם מתעסק בקודש כל היום, התורה יצרה מערכת של טומאה וטהרה, ומנעה ממנו את ההתקרבות אל הקודש, והפכה את המגע איתו למיוחד, ובלשונו:

''זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך, וכבר בארנו שהכוונה כולה היתה במקדש להתחדש בו התפעלות לבוא אליו ושיירא ויפחד, כאומרו 'את מקדשי תיראו', וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו יחסר מה שבנפש ממנו... כבר העירו החכמים על זה ואמרו שאין טוב להכנס למקדש בכל עת שירצה. ומפני שהיתה זאת הכונה, הזהיר השם יתברך הטמאים מהכנס למקדש עם רוב מיני הטומאות, עד שכמעט שלא תמצא אדם טהור רק מעטים .''

בעקבות העיסוק בדיני טומאה וטהרה בפרשתנו, נעסוק השבוע בשאלה האם מותר לגברים לטבול במקווה בשבת. כפי שנראה יש לחלק את הדיון לשלוש: א. רחיצה במים חמים בשבת. ב. רחיצה במים קרים בשבת. ג. הליכה למקווה בשבת.

1. רחיצה בחמים - גזירת הבלנים

הגמרא במסכת שבת (לט ע''ב) כותבת שמדין תורה, מותר לרחוץ את כל הגוף בשבת בין במים קרים ובין במים חמים. למעשה חז''ל גזרו את 'גזירת הבלנים', אסרו לרחוץ את כל הגוף במים חמים אפילו אם הם התחממו מערב שבת, והתירו לרחוץ רק את הפנים, הידיים והרגליים (אבל לא את רוב הגוף), וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (או''ח שכו, א).

מדוע חז''ל גזרו על הרחיצה במים חמים? הגמרא מבארת (מ ע''ב), שלפני שחז''ל גזרו את הגזירה היו הבלנים (האחראים על בתי המרחץ) מחממים את המים של בית המרחץ בשבת (כדי שהמים יהיו חמים יותר), ואומרים לציבור שהם חיממו את המים בערב שבת. כדי למנוע מצב זה, גזרו חז''ל שיהיה אסור להתרחץ במים חמים, גם אם הם חוממו בערב שבת, ובלשון ערוך השולחן (שם):

''איתא (= מובא) בגמרא, בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת דליכא (= שאין) איסור בזה, כיוון שלא נתחממו בשבת. התחילו הבלנים לחמם בשבת, ואומרים מערב שבת הוחמו. אסרו את החמין... ולכן אסור לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת כל גופו או רוב גופו, אפילו ירחצם איבר איבר ולא כל הגוף ביחד.''

אמנם יש לציין, שבמידה ואדם חולה או מזיע מאוד בצורה שגורמת לו סבל רב מאוד, והוא מסוגל להתרחץ רק במים חמים, כתבו הפוסקים (ביאור הלכה, כף החיים), שאפשר להקל להתרחץ במים חמים שהוחמו בערב שבת, כי חז''ל לא גזרו את גזירת הבלנים במקרה כזה (בתנאי שלא יסחוט את השיער, כפי שנראה להלן).

2. רחיצה בצונן

האם מותר להתרחץ בצונן? הגמרא במסכת שבת מביאה מחלוקת בשאלה זו בין התנאים:

1. לדעת ר' מאיר אסור להתרחץ בין בחמים, מכיוון שהם כלולים בגזירת המרחצאות, ובין בצונן, גזירה שמא יתרחץ בחמים.2. לדעת ר' שמעון מותר להתרחץ בין בחמים ובין בצונן. 3. לדעת ר' יהודה בחמים אסור להתרחץ, אבל בצונן מותר, ובלשון הגמרא:

''תניא, לא ישתטף אדם כל גופו, בין בחמין ובין בצונן - דברי רבי מאיר, רבי שמעון מתיר בין בחמין בין בצונן, רבי יהודה אומר: בחמין - אסור, בצונן - מותר.''

להלכה פסקו הרי''ף (יח ע''א) והרא''ש (ג, ז) כדעת ר' יהודה, שבחמין אסור להתרחץ כפי שראינו לעיל, ואילו בצונן מותר להתרחץ, וכך פסק להלכה השולחן ערוך (או''ח שכו). הגמרא והשולחן ערוך לא ציינו בדבריהם, מתי המים נחשבים חמים ואסורים ברחיצה, ומתי הם נחשבים קרים ומותרים ברחיצה, ולמעשה נחלקו בכך האחרונים:

א. ערוך השולחן כתב (ס''ק ג), שכל מים שנקראים בפני העולם 'מים חמים' נאסרו ברחיצה. לכן לשיטתו לא צריך להגיע לחום של יד סולדת (בערך 40 מעלות) בשביל שהמים יאסרו ברחיצה בשבת, אלא מספיק חום נמוך מכך (בערך 35 - 36 מעלות), וכך פסקו להלכה האור לציון (ב, לה), השמירת שבת כהלכתה (פרק יד, הערה ג) ועוד, ובלשון האגרות משה (או''ח ד, עד):

''שאלה: מהו שיעור החום במים שאסור לרחוץ בהם בשבת? תשובה: שיעור החום דמים חמין שאסור לרחוץ הוא אף חום קטן, דהא אף בחול אין רוחצין בחום גדול. ואם הוא פחות ממידת החום שדרך סתם בני אדם לרחוץ בחול יש להתיר, ואף אם אחד יכול לסבול יותר חום אסור דבטלה דעתו.''

ב. ר' חיים נאה כתב בקצות השולחן (קלג הערה א') בשם הספר מנחת שבת, ששיעור המים החמים שאסור להשתמש בהם בשבת הם מים בשיעור יד סולדת (בערך 40 מעלות), אבל פחות מכך מותר. מכל מקום כפי שראינו, דעת רוב הפוסקים לא כך.
דעת הפוסקים האשכנזים

למרות שכפי שראינו, מדינא דגמרא מותר להתרחץ במים קרים, חלק הראשונים האשכנזים ובראשם המהרי''ל (סי' קלט) ותרומת הדשן (סי' רנה) כתבו, שנהגו שלא להתרחץ בשבת אפילו במים קרים. בטעם הדבר הם הביאו מספר סיבות:

א. הגמרא במסכת שבת (קכח ע''ב) כותבת, שבמידה ויולדת צריכה שמן בשבת, מותר לחברתה להביא לה אותו דרך רשות הרבים כאשר השמן נתון בשערה. הגמרא מקשה, כיצד כאשר היא מגיעה ליולדת היא יכולה להוציא את השמן? הרי יש בכך איסור סחיטה! הגמרא מתרצת, שמכיוון שהנוזל לא ממש יכול להיבלע בשיער, אין בו איסור סחיטה, וכך פסק להלכה הרמב''ם (שבת ט, יא).

אמנם כפי שהעיר המגיד משנה (שם), למרות שאין איסור דאורייתא לסחוט שיער בשבת, עדיין לדעת הרמב''ם יש בכך איסור דרבנן. הסיבה לכך היא, שכאשר האדם מוציא נוזל מהשיער זה נראה כמו סוחט, ולכן אמרו חז''ל שיהיה איסור דרבנן לסחוט שיער (ולמרות שיש איסור דרבנן, כאשר היולדת צריכה שמן התירו חז''ל לעבור על איסור דרבנן).

הוא הדין אומרים הפוסקים, לעניין רחיצה במים קרים בשבת. גם אם אין איסור להתקלח במים קרים בשבת, עדיין יש חשש שלאחר המקלחת האדם יסחט את שיערו, ומשום כך יש להימנע ממקלחת בשבת, וכך כתבו להלכה ערוך השולחן (שכו, ט), שולחן ערוך הרב (שם, ס''ק ו), המגן אברהם (שם) והמשנה ברורה (שם).

ב. חשש נוסף שהעלו הפוסקים הוא, שאדם יתקלח במקום ללא עירוב ויצא לרשות הרבים כאשר יש מים על גופו, יטלטל ד' אמות ברשות הרבים, ויעבור על הוצאת מרשות לרשות. אמנם חשש זה לא קיים בזמנינו כאשר נוהגים לסמוך על העירוב, אבל החשש הראשון של סחיטת השיער עודנו קיים.

עולה, שלדעת הספרדים, בוודאי שאין בעיה להתרחץ במים קרים בשבת במידה ונזהרים שלא לסחוט את המגבת והשיער כפי שפסק להלכה השולחן ערוך, וכך כתבו האור לציון (ב, לה), והילקוט יוסף (שכו, ד):

''מותר להתקלח בשבת במים צוננים, ואפילו כל גופו, ובלבד שיזהר שלא יבא לידי סחיטת השער והמגבת. ולפיכך נכון שימתין מעט קודם שיתנגב במגבת, כדי שינטפו המים מעליו, וינגב בנחת. וכן לא יסחוט את המים שבשער הראש והזקן.''

ב. בדעת האשכנזים פסקו השמירת שבת כהלכתה (יד, יא) והאגרות משה (או''ח ד, עד), שבעיקרון צריך להחמיר ולא להתרחץ בשבת במים קרים כדעת הראשונים האשכנזים, אבל במקום של צער גדול מזיעה וכדומה אפשר להקל (בתנאי שנזהרים לא לסחוט את השיער) מכיוון שהאיסור הוא לא מוחלט.

סחיטת המגבת

האם מותר לסחוט את השיער באמצעות מגבת? הראשונים לא התייחסו לסוגיה זו. אולם מצינו כמה דיעות באחרונים:

א. הגרש''ז אויערבך (שש"כ יד, כב) כתב, שכל החשש הוא רק מסחיטת השיער, אבל לסחוט את השיער באמצעות מגבת אין בעיה. בטעם הדבר הוא נימק, שמכיוון שהמים נספגים מיד במגבת ולא רואים אותם נוזלים, והאיסור לסחוט שיער הוא רק מדרבנן, אין בכך בעיה. כדבריו פסקו להלכה גם האשל אברהם (שכ, יז) והמנחת שבת (ו, ו).

ב. הדעה המחמירה ביותר, היא דעתם של החזון איש (אורחות רבינו א, קלז) והרב זילבר (אז נדברו ג, י). הם טענו, שמכיוון שהאדם הסוחט רוצה בסחיטת המים, וכך רגילים לסחוט ביום יום, אז גם אם לא רואים את המים נסחטים, עדיין יש בכך איסור.

ג. דעה ממצעת, מופיעה בבן איש חי (פקודי אות ח') ובכף החיים (שכ, יא). הם הורו, שלנגב בכח את השיער אסור, מכיוון שיש בכך איסור סחיטה מדרבנן. אבל כאשר מניחים מגבת שמיעודת לניגוב בנחת על השיער והיא שואבת ממילא את המים, אין בכך בעיה, כי אז הסחיטה היא רק כלאחר יד. ובלשון הבן איש חי:

''והטובלים בשבת לא יסחטו השערות שלהם, אלא יביאו מטפחת גדולה המיוחדת לניגוב, ויתנגבו בה ויקנחו בה. ואף על גב דעל ידי הקינוח נסחט השער. וכיוון דסחיטת שער דרבנן התירו בכהאי גוונא, משום דהוי כלאחר יד והמים הנסחטין הולכין לאיבוד, ועם כל זה לא יקנח בכח, אלא בנחת לאט - לאט עד שיבלעו המים שבשער במטפחת.''

3. מקווה בשבת

לפי מה שראינו עד כה, יש לדון על טבילה במקווה בשבת:

א. אם מדובר במים קרים, לדעת הספרדים בוודאי שאין בכך שום בעיה. לדעת האשכנזים, במידה ומדובר בטבילת עזרא (טבילת קרי), כתבו רוב הפוסקים (אג''מ ד, עד, אליה רבה, שלא כגר''א) שמכיוון שיש בכך צורך משמעותי ניתן להקל. בטבילה להוסיף טהרה, נחלקו הפוסקים, דעת הביאור הלכה (שכו, ח), שכדאי להימנע בשבת מחשש סחיטה, אך הרב פיינשטיין (שם) כתב, שנהוג להקל.

ב. במידה והמים במקווה חמים, לכאורה לדעת כולם יש לאסור, שהרי כפי שראינו אסור להתקלח במים חמים בשבת, ואכן כך נקטו להלכה רוב הפוסקים, ובניהם החכם צבי (סי' יא), ערוך השולחן (שכו, י) הרב עובדיה יוסף (לווית חן אות עט) ועוד, כך משמע גם מדברי המשנה ברורה (שכו, ז) בשם החיי אדם:

''לפיכך במקום שנוהגין להחם המקווה, צריך ליזהר שלא יהיה רק מים פושרין, דאם לא כן אסור לטבול בו (חיי אדם)''

אמנם, דעת הקרבן נתנאל (ב, כד) שלא כך. הוא טען, שגזירת הבלנים, לא נאמרה על רחיצה במקווה. הסיבה לכך היא, שכל מה שאסרו להתרחץ בשבת, זה בגלל שהבלנים מחממים את המים בשבת, אבל כאשר במידה ומדובר במקווה שהוא דבר מצווה, האחראים לא יחטאו ויחממו את המים בשבת, וכך פסק להלכה גם פתח הדביר (שכו, ח).

למסקנה כפי שעולה מרוב הפוסקים, אסור ללכת למקווה חם בשבת, גם בגלל שלא מעט פוסקים חשובים אסרו, וגם בגלל שהרבה מהמתירים כתבו את דבריהם רק כדי ללמד זכות על המקילים. מכל מקום מי שבכל זאת הולך, יש לו על מי לסמוך.

שבת שלום! מצורף גם כקובץ וורד. ב''ה פתחתי אתר עם כל המאמרים עשרות מאמרים בנושאים הלכתיים בפרשת השבוע, מוזמנים להיכנס ולפרסם גם לחברים:

https://sites.google.com/view/tora2338

[אוצר החכמה]

העלון הזה אינו עלון שבועי להורדה. אלא חידושים של אחד מחברי הפורום הרוצה שישאו ויתנו בדבריו אשר הוא מפרסם בעלון, ואכן כך קורה שמתפתח דיון בנושאים אותם הוא מעלה. ולכן מקומו בבית המדרש.

[פלוריש]

לגבי סחיטה בשיער, שאלני פעם ידיד:
מחד, להלכה מותר לכתחילה לסחוט כבשים ושלקות לגופן, כלומר שאינו צריך למימיהן, אפילו אם סוחט לתוך קערה ריקה (שכ ז). מאידך, אסור לסחוט שיער ממי רחיצה אפילו אם סוחט לאיבוד ממש. הא כיצד?

פירוט מעט:
יש שני איסורי סחיטה, מצד מלבן ומצד דש.
לדעת ר"ת דישה היא רק אם צריך את המשקה, ומלבן הוא רק במים. יש אריכות בכך אבל דומה שזו הדעה העיקרית.
דין סחיטה בשיער בשבת קכח ע"ב, עוסק באיסור דישה בפשטות שכן שם האשה סוחטת משערה שמן לשימוש חברתה.
מלבן לכאורה לא שייך בכלל בשיער מחובר לגוף האדם, כשם שלא שייך ליבון בעור הגוף. זוהי סברה פשוטה וכך כתב בפשיטות באג"מ (א קמג).
דין סחיטה בשיער המובא ברמב"ם ניתן להתפרש בפאה נכרית ומשום מלבן.
איך אם כן להלכה אנו אוסרים את זה?

נקודה נוספת שיש לעיין בה, שאת האיסור הזה מביא הב"י (יו"ד קצט) בשם הכל בו והראב"ד בבעלי הנפש. ואילו המשנ"ב (שכ נה) מביא את זה בשם ס"ח. האם נעלם ממנו הב"י?

על הנקודה השניה, השבתי לאותו ידיד שליט"א, השערה, ואולי המצאה, שהמשנ"ב אכן חשב על קושיותיו ולכן הביא זאת בשם ספר חסידים ולא בשם הראב"ד, כביכול זו חומרא ולא עיקר הדין.

[פלוריש]

ועוד על סחיטה בשיער ראיתי כאן דברים מעניינים (בתוכן ובצורה):

סחיטה בשיער בשבת - שו''ת דברות יעקב א. הרב יעקב דהאן.pdf

(3.58 MiB) הורד 149 פעמים

[גל גל]

לגבי סחיטה בשיער, שאלני פעם ידיד:
מחד, להלכה מותר לכתחילה לסחוט כבשים ושלקות לגופן, כלומר שאינו צריך למימיהן, אפילו אם סוחט לתוך קערה ריקה (שכ ז). מאידך, אסור לסחוט שיער ממי רחיצה אפילו אם סוחט לאיבוד ממש. הא כיצד?

פירוט מעט:
יש שני איסורי סחיטה, מצד מלבן ומצד דש.
לדעת ר"ת דישה היא רק אם צריך את המשקה, ומלבן הוא רק במים. יש אריכות בכך אבל דומה שזו הדעה העיקרית.
דין סחיטה בשיער בשבת קכח ע"ב, עוסק באיסור דישה בפשטות שכן שם האשה סוחטת משערה שמן לשימוש חברתה.
מלבן לכאורה לא שייך בכלל בשיער מחובר לגוף האדם, כשם שלא שייך ליבון בעור הגוף. זוהי סברה פשוטה וכך כתב בפשיטות באג"מ (א קמג).
דין סחיטה בשיער המובא ברמב"ם ניתן להתפרש בפאה נכרית ומשום מלבן.
איך אם כן להלכה אנו אוסרים את זה?

נקודה נוספת שיש לעיין בה, שאת האיסור הזה מביא הב"י (יו"ד קצט) בשם הכל בו והראב"ד בבעלי הנפש. ואילו המשנ"ב (שכ נה) מביא את זה בשם ס"ח. האם נעלם ממנו הב"י?

על הנקודה השניה, השבתי לאותו ידיד שליט"א, השערה, ואולי המצאה, שהמשנ"ב אכן חשב על קושיותיו ולכן הביא זאת בשם ספר חסידים ולא בשם הראב"ד, כביכול זו חומרא ולא עיקר הדין.

אפשר לתרץ באופן אחר. מכיוון שאין ממש איסור סחיטה בשיער, ויש רק גזירה דרבנן משום מיחזי כסוחט. לכן בשלקות שברור שאין לו עניין בנוזל הנסחט, לא גזרו, לעומת זאת בשיער שיש לו עניין בשמן היוצא גזרו... (ודרך אגב, דעת הרשב''א, שאין אפילו איסור דרבנן)

[בתבונה]

בס''ד

מצורע: האם מותר לגברים ללכת למקווה בשבת?

פתיחה

בפרשת מצורע ובפרשיות נוספות בחומש ויקרא, מדגישה התורה את עניין הטהרה. בזמנינו, כאשר בית המקדש איננו, דיני טומאה וטהרה לא מהווים חלק משמעותי מסדר היום, אבל בזמן שבית המקדש קיים, דיני הטומאה והטהרה היוו חלק מרכזי בשיגרה היום יומית: איזה אוכל מותר לאכול בטומאה, במה מותר ואסור לגעת, דיני הקרבנות, סדר הטהרה לקראת ההגעה לבית המקדש ועוד.

מדוע התורה יצרה מערכת מורכבת כל כך של טומאה וטהרה?

הרמב''ם (מורה נבוכים ג, מז) מבאר, שדיני טומאה וטהרה נועדו לגרום לאדם תחושת כבוד כלפי הקודש. כאשר באים במגע עם דבר מסויים באופן קבוע, גם אם הוא גדול ומרשים, באופן טבעי הרגש והיראה ממנו פוחתים. כדי למנוע מצב בו האדם מתעסק בקודש כל היום, התורה יצרה מערכת של טומאה וטהרה, ומנעה ממנו את ההתקרבות אל הקודש, והפכה את המגע איתו למיוחד

גם דעת הרמב"ם שיש מעלה להיות בטהרה
כדבריו בסוף הלכות טומאת אוכלין
"טהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני י"י מקדשכם"
וכוונתו שדרישות הטהרה מחזקות את רגש הכבוד (כמו שכללי הטקס וההופעה לפני המלך, מחזקים את היחס למעמד המלך)

[בתבונה]

בס''ד

[size=150]מצורע: האם מותר לגברים ללכת למקווה בשבת?
א. אם מדובר במים קרים, לדעת הספרדים בוודאי שאין בכך שום בעיה. לדעת האשכנזים, במידה ומדובר בטבילת עזרא (טבילת קרי), כתבו רוב הפוסקים (אג''מ ד, עד, אליה רבה, שלא כגר''א) שמכיוון שיש בכך צורך משמעותי ניתן להקל.

גם בדעת הגר"א
ביאור הלכה סימן שכו
ויותר נ"ל דאפילו הגר"א דהביא ראיה מדברי המ"א דלעיל בסימן קכ"ח לא הביא רק לראיה דאין חילוק בין טבילת קרי לשאר טבילה אבל לעצם הדין אם נטמא בשבת ויו"ט גופייהו אפשר דגם הוא מודה דאין להחמיר בזה כלל וכמו דמשמע בביאורי הגר"א ביו"ד סימן קצ"ז ע"ש וכן נתפשט המנהג להתיר אך בכ"ז יזהר מאד שלא יבוא לידי סחיטה.
וכן במעשה רב נראה שסבר שאין איסור מדינא
מעשה רב הלכות שבת
קכה טבילה בשבת אם צריך לקרי מוטב לטבול במ"ש ולא בשבת כי א"א להזהר שלא יבא לידי סחיטה ויוצא שכרו בהפסדו.
דהיינו מוטב להמנע מחשש שיסחט. אבל אין איסור.

[בתבונה]

לגבי סחיטה בשיער, שאלני פעם ידיד:
מחד, להלכה מותר לכתחילה לסחוט כבשים ושלקות לגופן, כלומר שאינו צריך למימיהן, אפילו אם סוחט לתוך קערה ריקה (שכ ז). מאידך, אסור לסחוט שיער ממי רחיצה אפילו אם סוחט לאיבוד ממש. הא כיצד?

פירוט מעט:
יש שני איסורי סחיטה, מצד מלבן ומצד דש.
לדעת ר"ת דישה היא רק אם צריך את המשקה, ומלבן הוא רק במים. יש אריכות בכך אבל דומה שזו הדעה העיקרית.
דין סחיטה בשיער בשבת קכח ע"ב, עוסק באיסור דישה בפשטות שכן שם האשה סוחטת משערה שמן לשימוש חברתה.
מלבן לכאורה לא שייך בכלל בשיער מחובר לגוף האדם, כשם שלא שייך ליבון בעור הגוף. זוהי סברה פשוטה וכך כתב בפשיטות באג"מ (א קמג).
דין סחיטה בשיער המובא ברמב"ם ניתן להתפרש בפאה נכרית ומשום מלבן.
איך אם כן להלכה אנו אוסרים את זה?

נקודה נוספת שיש לעיין בה, שאת האיסור הזה מביא הב"י (יו"ד קצט) בשם הכל בו והראב"ד בבעלי הנפש. ואילו המשנ"ב (שכ נה) מביא את זה בשם ס"ח. האם נעלם ממנו הב"י?

על הנקודה השניה, השבתי לאותו ידיד שליט"א, השערה, ואולי המצאה, שהמשנ"ב אכן חשב על קושיותיו ולכן הביא זאת בשם ספר חסידים ולא בשם הראב"ד, כביכול זו חומרא ולא עיקר הדין.

פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן שכ
משמע דיש אומרים בשיער יש סחיטה עיין שבת קכ"ח ב' רב אשי אמר יע"ש ושם י"ל משום דש לא במים שאזיל לאיבוד כיבוס י"ל לא שייך בשיער ואי"ה שם [בסימן של] יבואר:
מה הכוונה ?