ניחום אבלים יקרא דחיי או יקרא דמתי

[תוכן]

מי שמכיר את הנפטר אבל אינו מכיר את בניו ומשפחתו, האם יש לו ללכת לנחם משום יקרא דמתי. ואם הוא היה מדבר אל האבלים אז בודאי נכון שהוא ילך כדי לספר על הנפטר ולנחמם, אבל מכיון שיש שם עומס אז מירב הסיכויים שלא יגיד כלום, וא"כ אין טעם ללכת כיון שהניחום הוא באמת יקרא דחיי.

[עזריאל ברגר]

כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל ה"ז):

יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים.

ולכאורה הדברים מתאימים לשיטתו שכתב (שם פי"ג ה"ד):

מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם. בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה קְבוּעִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ.

אבל הראב"ד השיג בפי"ג ולא בפי"ד, אז כנראה הוא סבר שיש חילוק ביניהם.

[תוכן]

כתב הרמב"ם (פי"ד מהלכות אבל ה"ז):

יֵרָאֶה לִי שֶׁנֶּחָמַת אֲבֵלִים קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים. שֶׁנִּחוּם אֲבֵלִים גְּמִילוּת חֶסֶד עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים.

ולכאורה הדברים מתאימים לשיטתו שכתב (שם פי"ג ה"ד):

מֵת שֶׁאֵין לוֹ אֲבֵלִים לְהִתְנַחֵם. בָּאִים עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם כְּשֵׁרִין וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הָאֲבֵלוּת. וּשְׁאָר הָעָם מִתְקַבְּצִין עֲלֵיהֶן. וְאִם לֹא הָיוּ שָׁם עֲשָׂרָה קְבוּעִין בְּכָל יוֹם וְיוֹם מִתְקַבְּצִין עֲשָׂרָה מִשְּׁאָר הָעָם וְיוֹשְׁבִין בִּמְקוֹמוֹ.

אבל הראב"ד השיג בפי"ג ולא בפי"ד, אז כנראה הוא סבר שיש חילוק ביניהם.

תודה רבה!

[אברכון]

ראיתי להביא את דברי ר' ירוחם ממיר זצ"ל

דעת חכמה ומוסר חלק ג - מכתבים מכתב רצה

ענין האבילות - נושא בעול
... בטח שמע ממני ידידי את אשר שמעתי בשם האדמו"ר הסבא מקלם זצ"ל, הוא אמר, כי ענין האבילות הוא רק להיות נושא בעול עם הנפטר, וז"ז אין לו מקום לכאורה, ואדרבה ח"ו יש לחשוש להיפוך, כי אם יצטער האדם שיחסר לו אם ח"ו, הלא אין לך פגיעה בכבוד ה' ח"ו יותר מזה, הלא בנים אתם לה' א', והוא חי וקים, וגם מאז הוא היה אביך, ואמך, ואיה המקום להתאבל על מת? אין זאת כ"א האדם מצווה בואהבת לרעך כמוך, היינו באהבת הבריות, שיהיה כמוך ממש, היינו אחוד הנפשות, עד שירגיש האדם בטבעו (היינו טבע רוחני) צער זולתו. כמו שידוע, ענין שלשה רעי איוב שהיה ביניהם מרחק כשלש מאות פרסה, ובכל זאת הרגישו תיכף צער של איוב אף ממקומו שהיה רחוק מהם כ"כ, כידוע מאמרם ז"ל ב"ב סוף פרק ראשון (טז ב), שסימן אילני היה ביניהם והרגישו תיכף בלי שום חציצה איש את רעהו, מצד אהבתם איחודם וקישורם כ"כ זב"ז. וזהו שאמר רבא שם היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא, יתבונן ידידי בדברי אלו, אחשוב כי יבין כוונתי. ולזאת גדול כ"כ ענין של נושא בעול עם חבירו, מפני שזה כל התורה כולה, היינו איחוד הנפשות להרגיש זא"ז, וכל לימוד התורה, הלימוד והמעשה, הנה סוף המטרה שיתאחדו הנפשות להיות מרגישים זא"ז שיהיו אחד ממש. וזהו ומי כעמך ישראל גוי אחד ממש. וזה יסוד כל התורה כולה, עד שנצטווינו על המתים הקרובים להשתתף בצערם הגדול והנורא אשר מי יכילנו.
אמנם אם לא ידע האדם מכל ענין האחרית, היינו יום המיתה, ויום החשבון, היינו יום התוכחה, ויום הדין לפני מלך מלכי המלכים, איך נוכל להרגיש להשתתף בצער זולתו, וע"כ בעת מאורע כזה ר"ל, באשר הוא סוף כל האדם, והחי יתן אל לבו (קהלת ז, ב), היינו שיראה בחוש יום המיתה, ויוכל בקל להכיר את העולם החולף, היינו כי העולם בתמונתה, היינו שהיא כלה ונפסדת, מראה שהאדם לא נברא כ"א לעשות שליחותו, ועליו להיות ציר נאמן לשלחיו לעשות מלאכתו באמונה, היינו תורתו קבע ומלאכתו עראי, כי סוף כל סוף עליו לבוא וליתן דין וחשבון על שליחותו, אם קיים את השליחות.
וגם אם המאורע ר"ל בקרובים, אשר בטבע הוא מרגיש בצערם אף בחייהם כ"ש במיתתם, ולכן גדולה היא מעשה האבילות, שהיא מעשה בחוש, לזכור לו את יום המיתה. ותמיד היה אומר האדמו"ר זצ"ל, כי חז"ל (ברכות ה א), כיוונו במלת יזכור לו, היינו שיזכור לו לעצמו, ולא לזולתו כהרגל העולם, כ"א לו ממש. ומקודם ירגיש על עצמו ענין האחרית, ואח"כ ישא בעול עם קרוביו, אשר זה מצוה גדולה, היינו יסוד כל התורה כולה להיות נושא בעול.