היתר השפופרת בנידה לגרשז"א

[דניאל]

באמת אני לא מבין מה הוכחת משם. אולי תוכל להסביר במילים פשוטות היכן ראית כאן שלעקירת הדם, גם לפני שיצא מבין השיניים ולחוץ, יש "תפקיד" בטומאת האשה, כדבריך?
אני מבין שהגמרא מדברת רק על עקירה לבית החיצון כשלב המגדיר אם יש כאן טומאת ראייה או לא, וכמו שכתב שם רש"י "ונעקר דם - לבית החיצון".

אני מתנצל, באמת קיצרתי מחמת החיפזון.
עיי"ש בתוס' ד"ה אמאי (וכן בעוד ראשונים) שמפרשים דלא כרש"י שהבאת, אלא שנעקר הדם מן המקור ועדיין לא יצא לבית החיצון (דהיינו מבין השיניים ולחוץ).
ונשאלת השאלה: אם לאחר הטבילה יצא ממנה דם נידה לבית החיצון למה אינה נטמאת טומאת שבעה? על התשובה לפי דעתי כמו שכתב רש"י מכיוון שנער הדם מן המקור קודם שטבלה וא"א לטמאה ביציאת הדם לבית החיצון בלי עקירתו מן המקור.

[ברזילי]

תודה על ההסבר - אכן בתוס' מפורש שמדובר בדם שלא הגיע לבית החיצון, אבל היכן ראית בתוספות שהיא טמאה מחמת ראייה, או שהיות הדם נעקר מן המקור הוא גורם בטומאת ראייתה אח"כ? תוס' מדבר אך ורק על טומאת הדם (וטומאת ערב מדין מו"מ שנובעת מטומאת הדם): דם שנעקר ועדיין לא יצא לבית החיצון מטמא את האשה אך ורק בטומאת ערב, כי טומאת הדם עצמו תלויה בכך שנעקר מגופה ללא שום קשר לראייה (כמ"ש לעיל, גם דם שבתוך הרחם עצמו טמא לחד מ"ד (וכנראה כך פסק הרמב"ם), ומ"מ רואה בשפופרת טהורה ולא אמרינן שכיוון שהדם נטמא כבר בתוך המקור לא תועיל השפופרת, ומאן מוכח שאין שום צורך להכניס את השפופרת לפנים מאותו מקום שבו נטמא הדם עצמו).

[דניאל]

אני באמת לא מבין. ברור שהיא לא טמאה מחמת ראיה! אני שואל למה היא לא טמאה מחמת ראיה?! הרי יצא ממנה דם נידה לבית החיצון שלה לאחר הטבילה, ומזה אני מוכיח שהעקירה מן המקור היא תנאי בטומאת הראיה, ולא רק היציאה מבין השיניים.

[ברזילי]

הולך קשה...

אם אני מבין נכון, אנחנו מדברים על יולדת שנעקר דם ממקורה ועדיין לא יצא לבה"ח (לפי תוספות), ואז טבלה לימי טוהר. על זה אומר רב שהיא טמאה, ומסקנת הגמרא שנטמאת רק כשיוצא הדם לחוץ (היינו, לפי תוס', לבה"ח), כי בפנים היא טומאה בלועה. טומאה זו היא טומאת ערב, כיוון שנושאת ונגעת בדם הטמא, אך אינה נטמאת בראיה. עד כאן אני חושב שמוסכם.

אם על זה אתה שואל - מדוע היא לא טמאה מחמת ראיה כשהדם יוצא לבה"ח - אז אינני מבין בתרתי: (א) היא לא טמאה כי הראיה היתה בימי טוהר והתורה טיהרה ראיה כזו (גם אם הדם עצמו טמא(*)). אין שום צורך או הכרח מכאן שיש תנאי כדבריך (ב) חוץ מזה, אינני מבין מה אתה עונה "שהעקירה מן המקור היא תנאי בטומאת הראיה". אדרבא, העקירה מן המקור היתה עוד לפני הטבילה, בימי טומאה, ובה אין שום סיבה שלא לטמא. איך היותה של העקירה תנאי לטומאת ראיה מהווה תירוץ לשאלה שלך?

---------------------
(*) גם בדם טוהר כדרכו, שנעקר אחרי הטבילה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוא עצמו טמא, ומינה שאין שום קשר בין טומאת הדם לטהרת האשה בימי טוהר.

[דניאל]

הולך קשה...

דוקא סוף סוף הבנו זא"ז.
לא עלה בדעתי לפרש כדבריך שאיננה טמאה משום שהיא בימי טוהר כי נ"ל פשוט שהטהרה והטומאה בל ימי טוהר מתייחסת לדם ולא לאישה, כדמשמע במחלוקת רב ולוי (אם הוא מעיין אחד או שנים). אני מסכים שעלי לבדוק זאת שוב.
לעיקר הדיון אני חושב שזה לא לגמרי משנה כי עיקר טענתי כלפי הגרש"ז היא שאפשר ללמוד אחרת ממנו, כמו שהדגשתי מספר פעמים בהודעותי.

גם בדם טוהר כדרכו, שנעקר אחרי הטבילה, נחלקו ראשונים ואחרונים אם הוא עצמו טמא, ומינה שאין שום קשר בין טומאת הדם לטהרת האשה בימי טוהר.

עוד לא הספקתי לחפש באוצר. הם חולקים גם למ"ד מקור מקומו טהור?? (כי למ"ד מקור מקומו טמא אין שום ראיה כמובן).

[ברזילי]

צריך לחפש. מסתמא הדיון הוא למ"ד מקומו טמא (כי אחרת מהיכ"ת לטמא כשיצא בימי טוהר), אבל עכ"פ למדנו מכאן ששייך לומר שהדם יהיה טמא וראייתו תהיה מותרת, ולרעיון זה עצמו באמת יש ראיה גם מהסוגיא שהבאת. כמו כן, לעת הפנאי בלנ"ד אחפש אם יש מי שדן בשאלת טומאת הדם כשיצא בשפופרת. מ"מ לפי ההבנה הפשוטה בשיטת הרמב"ם, שמקומו טמא, נראה פשוט שלהלכה דם שיצא בשפופרת טמא אף שהאשה טהורה.

[דניאל]

עכשיו מצאתי שהחזון איש בסי' צ"ב ל"א כותב ככל דברי, וברוך ה' שכיוונתי לדעתו.
אגב, דבריו סותרים לאות ל"ה באותו סימן.

כי למ"ד מקור מקומו טמא אין שום ראיה כמובן

וכדרכי הגרועה לא הסברתי את עצמי.
למ"ד מקור מקומו טמא אין קשר בין טומאת הדם שהיא מחמת נגיעתו במקור לטומאת האישה, הרי אפילו טיפי מרגליות טמאות. משא"כ בנידון דידן שהדם נחשב דם נידה אף למ"ד מקור מקומו טהור.

[ברזילי]

אכן כותב כדבריך ובש"כ אבל עדיין אינני מבין, אולי תוכל להסביר לי את התירוץ - למה חסרה כאן עקירה, הלא אדרבא דווקא העקירה היתה בימי טומאה ולפני טבילה, והיא עקירה מעלייתא הראויה לטמא, וכל החסרון כאן הוא דווקא בשלב של היציאה לבה"ח.

מ"מ גם מן החזו"א נראה שאינו רואה הסבר זה כהכרח בסוגיא (כי תרץ גם באופן אחר, שלענין ראיה תלוי ביומי אף שהדם עצמו טמא, וכעין מש"כ לעיל).

[דניאל]

אכן כותב כדבריך ובש"כ אבל עדיין אינני מבין, אולי תוכל להסביר לי את התירוץ - למה חסרה כאן עקירה, הלא אדרבא דווקא העקירה היתה בימי טומאה ולפני טבילה, והיא עקירה מעלייתא הראויה לטמא, וכל החסרון כאן הוא דווקא בשלב של היציאה לבה"ח.

לפי דעתי - כי טבלה לאחר העקירה ונטהרה מכל מה שהיה קודם לכן.

מ"מ גם מן החזו"א נראה שאינו רואה הסבר זה כהכרח בסוגיא (כי תרץ גם באופן אחר, שלענין ראיה תלוי ביומי אף שהדם עצמו טמא, וכעין מש"כ לעיל).

על כך שיתכן בהחלט לומר כהגרש"ז אין שום ויכוח.
בדעת החזו"א כמדומני שאין זה בדיוק כמו שכתבת, גם באות ל"ה הוא כותב שזו הגדרה בדם דהא מיהת פשיטא ליה שדין ימי טוהר הוא בדם ולא באישה, וכ"כ בסי' ק"כ סקי"ט (מ"מ זה כתבתי מזיכרון, מקוה שלא טעיתי).

[ברזילי]

אכן כותב כדבריך ובש"כ אבל עדיין אינני מבין, אולי תוכל להסביר לי את התירוץ - למה חסרה כאן עקירה, הלא אדרבא דווקא העקירה היתה בימי טומאה ולפני טבילה, והיא עקירה מעלייתא הראויה לטמא, וכל החסרון כאן הוא דווקא בשלב של היציאה לבה"ח.

לפי דעתי - כי טבלה לאחר העקירה ונטהרה מכל מה שהיה קודם לכן.

לדבריך אשה רגילה שנעקר דם ממקורה וטבלה קודם שיצא לבית החיצון, הועילה לה טבילה שלא תטמא בראיה כשיצא הדם? אם לדם עצמו (שהוא טמא כבר כשנעקר) לא מועילה הטבילה לטהרו (כמבואר כאן בגמרא), איך תועיל הטבילה לטהר את האשה מטומאת ראייה שכלל לא התחילה?

גם באות ל"ה הוא כותב שזו הגדרה בדם דהא מיהת פשיטא ליה שדין ימי טוהר הוא בדם ולא באישה

ז"ל באות לה: אמאי לא מהני באמת טבילה כי היכי דלא תשיב ראי' ביציאת הדם מן השיניים ולחוץ לטמא את האשה בדין נדה דחשבינן לדם דם טוהר, ה"נ יהא הדם טהור, וצ"ל דלענין טהרת האשה בראי' תליא וכיון דיציאת הדם מבין השיניים הוא לאחר טבילה חשיב דם טוהר, אבל לענין טומאת הדם בעקירת הדם תלי וצ"ע

ואם הבנתי נכון, בהוו"א הוא מניח שאכן הטבילה מועילה לטהר את הדם מדם שראייתו מטמאת (כעין מה שהצעת לעיל), אך מקשה על עצמו שאם כן כ"ש שהיה לה לטהר את הדם עצמו (מה ששאלתי), ולכן מתרץ (כעין מה שהצעתי קודם) ששֵׁם דם טוהר נקבע לפי זמן הראייה (היציאה מבין השיניים), אך טומאת הדם עצמו תלויה בעקירה.

[שיף]

אני שמעתי מבני המשפה, שהגרשז"א היה סבור שכל אותם גדולי תורה שיצאו נגדו לא למדו את הסוגיא בעיון ודו"ק, וכמד' שהגרשז"א נפגש עם הגר"ח שמואלבץ והוכיחו על זה

אולם יתכן מאוד שאדרבה אותם גדולים באמת לא חלקו עליו מגופא דסוגיא אלא סברו דעצם ההיתר מנוגד לשו"ע החמישי.

מפורסם האימרא שאמר בשעתו שמכל עשרות התשובות שקיבל רק ב' מהם היו קושיות חזקות מאוד [האחד כמדומה מהגרא"מ שך] והאחד מהגרח"פ שיינברג זצ"ל שנדפס לאחמ"כ באורך בריש ספרו "אמרי חיים" על נידה שגם נתחבר בעיקר כהערות על הספר 'אמרי אברהם' להגרא"ד אחי הגרש"ז.

[דניאל]

ולכן מתרץ (כעין מה שהצעתי קודם) ששֵׁם דם טוהר נקבע לפי זמן הראייה (היציאה מבין השיניים), אך טומאת הדם עצמו תלויה בעקירה.

מסכים. רק רציתי לדקדק שהדין הוא בהגדרת הדם כדם טוהר ולא דין באישה שאיננה נטמאת.

לדבריך אשה רגילה שנעקר דם ממקורה וטבלה קודם שיצא לבית החיצון, הועילה לה טבילה שלא תטמא בראיה כשיצא הדם? אם לדם עצמו (שהוא טמא כבר כשנעקר) לא מועילה הטבילה לטהרו (כמבואר כאן בגמרא), איך תועיל הטבילה לטהר את האשה מטומאת ראייה שכלל לא התחילה?

ברור שלא שייך טבילה לפני טומאה, כי אין לזה שם טבילה.
אבל אחר כך חשבתי שבעצם החזו"א אומר משהו אחר. אם אני מבין נכון את כוונתו, עקירת הדם מגדירה אותו כדם נידה או דם טוהר או מה שלא יהיה ורק הטומאה מתאחרת עד שיצא לבה"ח. ולכן אם נעקר הדם ביום האחרון לנידתה ואחרי שטבלה יצא לבה"ח היא לא נטמאת כי דם זה הוא מוגדר דם של יום שביעי לנידתה וכבר טבלה לטומאה זו.
וכמדומני שלפ"ז הוא הדין באישה שהמשיכה לראות אחר נידתה בלי טבילה ונעקר הדם ביום השביעי ויצא לביה"ח בליל שמיני לא תהיה זבה ע"י דם זה.

[ברזילי]

ולכן מתרץ (כעין מה שהצעתי קודם) ששֵׁם דם טוהר נקבע לפי זמן הראייה (היציאה מבין השיניים), אך טומאת הדם עצמו תלויה בעקירה.

מסכים. רק רציתי לדקדק שהדין הוא בהגדרת הדם כדם טוהר ולא דין באישה שאיננה נטמאת.

לזה אני מסכים לגמרי, אלא שלפי זה נראה שאין צורך להכניס השפופרת עד מקום עקירת הדם, אלא די לפנים מן השיניים ששם מוגדר שמו של הדם לעניין טומאת ראייה, ולא בעת העקירה, וכנ"ל.

לדבריך אשה רגילה שנעקר דם ממקורה וטבלה קודם שיצא לבית החיצון, הועילה לה טבילה שלא תטמא בראיה כשיצא הדם? אם לדם עצמו (שהוא טמא כבר כשנעקר) לא מועילה הטבילה לטהרו (כמבואר כאן בגמרא), איך תועיל הטבילה לטהר את האשה מטומאת ראייה שכלל לא התחילה?

ברור שלא שייך טבילה לפני טומאה, כי אין לזה שם טבילה.
אבל אחר כך חשבתי שבעצם החזו"א אומר משהו אחר. אם אני מבין נכון את כוונתו, עקירת הדם מגדירה אותו כדם נידה או דם טוהר או מה שלא יהיה ורק הטומאה מתאחרת עד שיצא לבה"ח. ולכן אם נעקר הדם ביום האחרון לנידתה ואחרי שטבלה יצא לבה"ח היא לא נטמאת כי דם זה הוא מוגדר דם של יום שביעי לנידתה וכבר טבלה לטומאה זו.
וכמדומני שלפ"ז הוא הדין באישה שהמשיכה לראות אחר נידתה בלי טבילה ונעקר הדם ביום השביעי ויצא לביה"ח בליל שמיני לא תהיה זבה ע"י דם זה.

מה שכתבת בהבנת החזו"א עכשיו הוא מה שחשבתי שהתכוונת לפני כמה הודעות, אך לפי"ז חוזרת שאלתי לעיל - אשה שטבלה לנדתה בליל שמיני, ואח"כ ראתה דם שנעקר תוך ז' יצא לבה"ח בליל שמיני לא תהיה זבה כי דם זה מוגדר כדם של יום השביעי (לדבריך), אך גם לא תטמא טומאת נדה (כי כבר טבלה לטומאה זו, כדבריך). אין לי ראיה נגד, אבל זה נראה רחוק מאד לענ"ד, והדרך המובנת יותר היא זו שכתבנו למעלה, שלעניין טומאת ראייה הכל הולך אחר שעת היציאה מבין השיניים ותל"מ

[דניאל]

אך לפי"ז חוזרת שאלתי לעיל - אשה שטבלה לנדתה בליל שמיני, ואח"כ ראתה דם שנעקר תוך ז' יצא לבה"ח בליל שמיני לא תהיה זבה כי דם זה מוגדר כדם של יום השביעי (לדבריך), אך גם לא תטמא טומאת נדה (כי כבר טבלה לטומאה זו, כדבריך). אין לי ראיה נגד, אבל זה נראה רחוק מאד לענ"ד

באמת כך יוצא, וכ"כ החזו"א הנ"ל.

והדרך המובנת יותר היא זו שכתבנו למעלה, שלעניין טומאת ראייה הכל הולך אחר שעת היציאה מבין השיניים

אולי זה יותר מסתבר ואולי לא, אבל בכל מקרה גם בדרך זו יש קצת דוחק כמו שהקשה החזו"א באות ל"ה דיוצא שלעניין טומאת דם נידה לטמא במגע נקבע דין הדם ע"י העקירה מהמקור ולעניין דינו לטמא את האישה נקבע דין הדם כשיוצא מבין השיניים.
ובמנח"ש ענף ב' כתב להוכיח (ע"פ שיטתו) שגם טומאת דם נידה אין לדם קודם שיצא מבין השיניים ורק לעניין מעיינות הטמא נחשב דם נידה משעה שנעקר.

ותל"מ

כמו שכתבתי מתחילה לפענ"ד ביאורו של הגרשז"א בב"י דחוק, ולכן אם ישנה אפשרות ללמוד בסוגיא אחרת ממנו צ"ע בעיני איך סמך להקל.

[ברזילי]

והדרך המובנת יותר היא זו שכתבנו למעלה, שלעניין טומאת ראייה הכל הולך אחר שעת היציאה מבין השיניים

אולי זה יותר מסתבר ואולי לא, אבל בכל מקרה גם בדרך זו יש קצת דוחק כמו שהקשה החזו"א באות ל"ה דיוצא שלעניין טומאת דם נידה לטמא במגע נקבע דין הדם ע"י העקירה מהמקור ולעניין דינו לטמא את האישה נקבע דין הדם כשיוצא מבין השיניים.
ובמנח"ש ענף ב' כתב להוכיח (ע"פ שיטתו) שגם טומאת דם נידה אין לדם קודם שיצא מבין השיניים ורק לעניין מעיינות הטמא נחשב דם נידה משעה שנעקר.

אמת שעצם החלוקה בין טומאת הדם לטומאת האשה אף היא חידוש, אבל זה כבר באמת מבואר בסוגיא כאן, ובלאו הכי מוכרחים לומר כן למ"ד מקומו טמא, וכנ"ל.

[דניאל]

לפי מ"ש החזו"א בס"ק ל"א החילוק הוא בין טומאת הדם לטומאת האישה, אך לפי מ"ש בס"ק ל"ה (ולפי דרכך) החילוק הוא בדין הדם לעניין טומאת עצמו ולעניין טומאת האישה וזה פחות נוח לפענ"ד. (למ"ד מקור מקומו טמא זה דין אחר שהדם טמא משום שנגע במקור).
לכן לחצתי לומר שימי טוהר זה דין בדם - זו הייתה מלכודת :)

[דורשי יחודך]

אשמח אם יוכלו לעזור לי בהבנת המציאות, קצת קשור לדברים שהוזכרו באשכול זה.
כפי שהוזכר למעלה הגרשז"א זצ"ל קובע שבין השיניים הוא לא פתח צואר הרחם אלא בבית החיצון, וגם אחרי שיצא הדם מפתח צואר הרחם עדיין לא נטמאה עד שלא יעבור את בין השיניים.
לפי מה שהבנתי, הרי שאין שום רצף בין בית החיצון לצואר הרחם. כלומר זה שבסוף בית החיצון מגיעים לצואר הרחם. אלא פי צואר הרחם בולט לתוך בית החיצון, מזוית אחרת. ובית החיצון בעצם ממשיך עוד יותר עמוק, וכמו כן מקום שהשמש דש, שרק משם מתחיל בין השיניים, הוא יותר עמוק בפנים מאשר בליטת צואר הרחם.

אם המציאות הזאת נכונה אני פשוט לא מבין את העניין לפי הגרשז"א. הרי מיד שהדם יוצא מפתח צואר הרחם, הוא כבר למטה מבין השיניים. א"כ מה בכלל שייך לדבר על כך שצריך שהדם יעבור את בין השיניים, הלא ברגע שיוצא מפתח צואר הרחם הוא כבר למטה מבין השיניים.
האם יש לי טעות במציאות? אשמח אם יתקנו אותי.

[מעט דבש]

כשיוצא מצואר הרחם הוא נמצא בחלל הנרתיק, אבל לא עבר עדיין את 'בין השיניים' שהוא נמצא לפניו לכיוון חוץ [ועיין במנחת שלמה (עב, מב) שהוא 'באמצע הנרתיק']..

[דורשי יחודך]

כשיוצא מצואר הרחם הוא נמצא בחלל הנרתיק, אבל לא עבר עדיין את 'בין השיניים' שהוא נמצא לפניו לכיוון חוץ [ועיין במנחת שלמה (עב, מב) שהוא 'באמצע הנרתיק']..

אבל איך זה מסתדר עם המציאות, שבקלות יכולות לבדוק עד פתח צואר הרחם (רק שמאד לא מומלץ לעשות כן, ועי' בזה באשכול אחר). וכ"ש שהשמש דש מעבר לשם. והרי בין השיניים מתחיל רק כשמסתיים מקום שהשמש דש.

[מעט דבש]

כוונתך לדברי הרמב"ם (הל' איסורי ביאה ה, ב) "ועד היכן הוא בין השינים עד מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה" ואמנם קשה להשוות במציאות את דברי הרמב"ם עם דברי רש"י (נדה מא:) "כמין שינים - יש בתוך הרחם תלתולי בשר" (ובשפת חז"ל והראשונים 'רחם' היינו הנרתיק), ובפשטות כוונת הרמב"ם לפתח צואר הרחם.

ועיין שו"ת ב"ח החדשות סימן לד, בסוף תשובת הרב ווייפוש, שמשמע שהבין שהשמש אינו מגיע עד לצואר הרחם, וצ"ע מהמציאות.
וגם הגרשז"א (מנחת שלמה עב, לו) כתב "נמצא שלפי"ז מוכח גם מהרמב"ם דסובר שפיר כרש"י ותוס' דבין השינים הוא בסוף הנרתיק רחוק מעט מפי המקור אבל לא שהשינים הם בתוך המקור החיצוני" ודבריו צ"ע מלשון הרמב"ם דלעיל, וכמו שכתבת.

וראה מה שכתב בזה הרב מרדכי הלפרין, בספרו 'רפואה ומציאות בהלכה', (סימן לה; מצ"ב הסיכום).

רפואה ומציאות בהלכה - סימן לה.pdf

(543.44 KiB) הורד 129 פעמים

[דורשי יחודך]

תודה רבה על התגובה ובמיוחד על ההפנייה לספרו של הרב הלפרין.
האמת שגם בגוף לשון הרמב"ם אני מסתבך קצת, כי לשון הרמב"ם משמע שהשמש פשוט לא מגיע לבין השיניים, בעוד אליבא דאמת זה לא עניין שהוא לא מגיע, הלא הוא יכול להגיע אפילו יותר רחוק, רק שהוא לא נכנס לשם א. בגלל שהוא בכלל לא מגיע מהכיוון הנכון, ב. שזה סגור וא"א כמעט להכנס. לכן קצת קשה לענ"ד לפרש את דברי הרמב"ם שבין השיניים הוא פתח צואר הרחם.

[דורשי יחודך]

עוד דבר שלא הבנתי בסוגיא זו:

א. כידוע הב"י בסי' קצו מתקשה עמ"ש הטור שצריכה לבדוק עד מקום שהשמש דש, שהרי כמעט א"א להגיע עד שם, ואם תעשה תחבולות כו' תסרט עצמה ותקלקל עצמה בדם.
מהו הקושי לבדוק לשם?
האם הכוונה פשוט שהאצבע (כלומר אצבעות היד) פשוט יותר קצרה מהשמש? זוהי בעיה טכנית, אבל א"כ מהו העניין שתסרט כו', מדוע אם תכניס עד למקום שהשמש דש זה יגרום לדימום?
אני פשוט לא מבין את המציאות.

[מעט דבש]

בפתחי דעת (סוף פרק טו) רוצה לומר שהכונה לתוך צואר הרחם (וכשיטות ששם הוא מקום 'בין השיניים'), והביא שכך משמע בב"ח (יו"ד קצו):

...ואי איתא דצריכה בדיקה עד מקום שהשמש דש א"כ צריכה בדיקה בפרוזדור עצמו באותו צואר עד סמוך לבין השיניים שהוא בראשו הפנימי של הצואר וכיון שראש אותו הצואר נסתם מאוד היאך תוכל לבדוק שם במוך באצבעה וגם היאך תוכל לכוין אותו הפתח שבראש צואר הרחם שנכנס שם האבר הלא הוא תלוי ועומד ומתנדנד כמו שאומרות הנשים הפקחות שבהן:
ונראה ליישב ולומר דודאי כשבאה האשה להכניס אצבעה עם העד כל כך בעומק הוא דבר נמנע מחמת גודל דוחק הסתימה לפנים אבל אם דוחקת מוך הרבה זה על זה עד שנכנס בעומק עד מקום שהשמש דש אינו נמנע שכל מוך שדוחקת זה אחר זה בעומק האחד דוחק את חבירו השני דוחק להראשון שלפניו והשלישי דוחק להשני וכן כולם זה אחר זה עד שנכנס למקום בין השיניים שהוא מקום שהשמש דש ותדע שהרי הדמים יוצאים דרך שם בשפיכה לפעמים וכן האבר נכנס לשם בגמר ביאה ואם כן ג"כ אפשר שיכנס לשם המוך ע"י שדוחקים אותו בעומק כדפרישית ועוד דכמו שאין כל האצבעות שוות כך אין כל הרחמים שוות יש שרחמה צר ויש שרחמה רחב ואפשר הוא שיגיע המוך לשם:

ועיין באריכות בשו"ת ב"ח החדשות (לד - לה) בתשובת הרב וייפוש, ובתשובת הב"ח.
ומ"מ במציאות דברי הב"ח קשים, שכן השמש אין נכנס לשם כלל.

[דורשי יחודך]

ודאי שהב"ח כותב כך, הב"ח חוזר על זה כמה פעמים שהשמש נכנס לתוך צואר הרחם.
אולם כפי שכתבת היום ידוע לנו שאין דבר כזה.

(אבל תמוה לי שלפי הבנתם אז, שהשמש נכנס לצואר הרחם, מדוע זה לא גורם לדימום, ודוקא הכנסת האצבע עם העד תגרום לדימום? מאי שנא זה מזה?)

[הצעיר באלפי]

כמה גדולי ישראל כתבו מכתבים למרן הגרש"ז ז"ל על שאילתא דא, האם הם באו בדפוס ?

[פלוריש]

כמה גדולי ישראל כתבו מכתבים למרן הגרש"ז ז"ל על שאילתא דא, האם הם באו בדפוס ?

כמדומני שנדפסו כמה תגובות בכתה"ע נועם