ישנם הרבה דינים בתורה שהם באים בתורת ודאי על מצב של ספק, ומה"ט דינם חלוק באמת בין היודע להמסופק, ובכולם ראוי לדון מה קורה אם נודע לבסוף למי שהיה מסופק מתחילה, האם דינו משתנה למפרע.
-ביטול ברוב. מבו' בפשטות לפי רוב הראש' לגבי חתיכה טמיאה שהתערבה בב' חתיכות טהורות ובטלה בהם, שאפי' אם אדם אחד נגע בכולם, מ"מ הוא אינו טמא אלא נשאר בטהרתו. וכמובן שמי שיודע מהי החתיכה הטמיאה, לגביו הנוגע בטומאה נטמא. וצ"ע מה הדין כשנודע עכשיו להמסופק אחרי גמר הנגיעה בכל החתיכות, האם מכאן ולהבא הוא נעשה טמא.
-ספק ממזר. גם כאן למי שיודע את האמת ודאי אין שום היתר, אבל למי שלא יודע יש היתר ודאי בכל הצדדים. ולכאו' אם נולד בן, וכעת נודע פסול ממזרותו של האב, ודאי מעתה נחזיק גם את הבן בממזרות.
-דין מוחזק. הזוכה בממון מספק כדין מוחזק, וקידש את האשה, ה"ה מקודשת בוודאי. אמנם מי שיודע שאין הממון שלו ודאי הוא מחזיק אותה (עכ"פ לחומרא) כאינה מקודשת. וצ"ע באופן שנודע לאחר זמן שהממון לא היה שלו, האם נעשית פנויה למפרע או מכאן ולהבא וכו'.
-ספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. מה הדין כשנתברר אחרי הנגיעה והספק, שלא היה שם טומאה, האם נעשה טהור מעתה וכן למפרע.
הפשטות בכל הנידונים (האלו, ואחרים הדומים להם), שהידיעה בסוף משנה את הדין למפרע, ועכ"פ "מכאן ולהבא ולמפרע". שאילתי האם זה מוסכם, והאם זה אותו ספק בכל המקרים או שיש לחלק ביניהם.