חיוב תשלומי גניבה ואבידה במתנה ע"מ להחזיר

[מיללער]

הרא"ש במסכת סוכה (פ"ג - על דף מא: מדפי הגמ) לאחר שהביא שיטת רבינו ישעיה שמקבל מתנה ע"מ להחזיר פטור מאונסין ולהכי לא מיקרי שאול הוסיף הרא"ש בזה"ל: ולדבריו אפילו בגניבה ואבידה לא מיחייב כיון דפטר ליה מאונסין משום מתנה הוא הדין נמי מגניבה ואבידה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהנה כדאמרינן ב"מ דף פא. גבי הנוטל כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה דהואיל ונהנה מהנה.

היינו שמקודם למד הרא"ש בשיטת הר"ר ישעי' דגם בגניבה ואבידה פטור שהרי במתנה קיבלו - אלא שמכ"מ חייב בגניבה ואבידה מכח הדין של הואיל ונהנה מהנה (מהני) כמו שמצינו בבבא מציעא גבי הנוטל כלים מבית האומן.

לכאורה דברי הרא"ש צריכים עיון שהרי אין הנידון דומה לראיה, דבב"מ מיירי שנטל כלים בתורת שאלה אלא שכלתה לו שאלתו בחזירתו ומכ"מ נעשה עליה כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה מטעם שנהנה מן הכלים ובא בשכרן להתחייב כדין שומר שכר, אבל כאן לשיטת הר"ר ישעי' הרי קיבל החפץ בתורת מתנה גמורה ומשו"ה פטור מאונסין ומטעם זה לכאורה פטור גם מגניבה ואבידה וכדברי הרא"ש בעצמו - ומאי שייך כאן לחייבו מדין הואיל ונהנה מהנה? ואדרבא, אם יתחייב בגניבה ואבידה שוב לא מיקרי לכם ולא יצא בה יד"ח למפרע.

ועל עצם סברת הרא"ש קשה לי, שהרי מיירי כאן באתרוג שקיבל במתנה כדי לצאת בה יד"ח וא"כ למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה (ויש לדחוק שדברי הרא"ש אכן אינם באתרוג אלא בשאר דברים שקיבל בדין מתנה ע"מ להחזיר)

[עזריאל ברגר]

דבב"מ מיירי שנטל כלים בתורת שאלה

לא שאלה אלא קנין-מכירה ("לשגרן לבית חמיו").

ואדרבא, אם יתחייב בגניבה ואבידה שוב לא מיקרי לכם ולא יצא בה יד"ח למפרע

זה ודאי שלא יצא יד"ח למפרע, שהרי לא התקיים התנאי! ומאי נפק"מ אם נחייבו בתשלומי הממון?
(ואיני יודע אם יש אפשרות שימחל הנותן על תנאו, לאחר שהחפץ כבר אינו בעולם)

למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה

לפעמים אומרים שיש במצוה גם "הנאת הגוף" ונחשב שיש לו הנאה מסוימת, ואיני בקי בסוגיא זו לפרטיה.
וראה מה שהאריך בזה אא"ז בספרו "דעת שלמה" דף כג עמוד ב' ואילך - https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... =&pgnum=52
בעהמח"ס דעת שלמה הוא אבי-אם-אם-אמי, ומאוד הפתיע אותי לגלות שהספר נדפס בשנת תש"ד - כאשר כל אירופה סערה במוראות המלחמה וכו', ואעפ"כ יהודים היו עסוקים בלהדפיס ספר חידושי-תורה! מי כעמך ישראל!

[מיללער]

דבב"מ מיירי שנטל כלים בתורת שאלה

א. לא שאלה אלא קנין-מכירה ("לשגרן לבית חמיו").

ואדרבא, אם יתחייב בגניבה ואבידה שוב לא מיקרי לכם ולא יצא בה יד"ח למפרע

ב. זה ודאי שלא יצא יד"ח למפרע, שהרי לא התקיים התנאי! ומאי נפק"מ אם נחייבו בתשלומי הממון?
(ואיני יודע אם יש אפשרות שימחל הנותן על תנאו, לאחר שהחפץ כבר אינו בעולם)

למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה

ג. לפעמים אומרים שיש במצוה גם "הנאת הגוף" ונחשב שיש לו הנאה מסוימת, ואיני בקי בסוגיא זו לפרטיה.
וראה מה שהאריך בזה אא"ז בספרו "דעת שלמה" דף כג עמוד ב' ואילך - https://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?r ... =&pgnum=52
בעהמח"ס דעת שלמה הוא אבי-אם-אם-אמי, ומאוד הפתיע אותי לגלות שהספר נדפס בשנת תש"ד - כאשר כל אירופה סערה במוראות המלחמה וכו', ואעפ"כ יהודים היו עסוקים בלהדפיס ספר חידושי-תורה! מי כעמך ישראל!

א. נטל כלים לשגרן לבית חמיו שאם יתקבלו שם בוודאי יהי' קנין-מכירה אבל אם למעשה לא נתקבלו שם על זה קאמר בגמ' שבדרך הליכה הוי "שאלה" ובחזירתן הוי עליהן שומר שכר - היינו שאע"פ שלמעשה לא קנאן מכ"מ הואיל ונהנה מן הכלים מהני להתחייב עליהן כדין שומר שכר - וע"ז הקשיתי שלשיטת רבינו ישעי' דבמתנה ע"מ להחזיר אע"פ שנאנסו הכלים בידו לא נתבטלה המתנה (והתנאי היה רק שאם ישנם בעין שיחזירם לו) האיך שייך כאן לחייבו בגניבה ואבידה

ב. לשיטת רבינו ישעי' יצא יד"ח אם נאנס האתרוג בידו ולא מיקרי שלא קיים התנאי - ועל זה הקשיתי שאם כדברי הרא"ש באופן שהחפץ נגנב או נאבד אנו מחייבים אותו כדין שומר, ממילא נקטינן דלמפרע לא היה האתרוג בידו בתורת מתנה אלא כמו שומר שכר או שוכר וא"כ שוב לא מיקרי לכם והאיך יוצא בה יד"ח אף אם לא נגנב או נאבד

ג. כמובן, אבל לכאורה זה לא שייך באתרוג שאין לו בה הנאה גופניות ביחד עם המצוה (ולא דמי לנודר מן המעיין בימות החמה וכדברי הר"ן)

[מה שנכון נכון]

אבל כאן לשיטת הר"ר ישעי' הרי קיבל החפץ בתורת מתנה גמורה ומשו"ה פטור מאונסין ומטעם זה לכאורה פטור גם מגניבה ואבידה וכדברי הרא"ש בעצמו - ומאי שייך כאן לחייבו מדין הואיל ונהנה מהנה?

גם בזמן המתנה 'אין הגוף קנוי לו' כל' ר' ישעיה, והחפץ שלו רק לתשמישיו, וכשואל (וכמ"ש 'מה בין זל"ז'), ומאונסין פטור רק משום 'דלהכי יהביה ליה במתנה', כלו' ע"ד שאין אחריות שמירת והחזרת החפץ עליו, וע"כ ה"ה בגו"א.

[עזריאל ברגר]

באתרוג שאין לו בה הנאה גופניות ביחד עם המצוה

הוא יכול ליהנות מריחו (איכא דאמרי בברכה ואיכא דאמרי בלא ברכה, ועכ"פ אם יברך לפני כן על אתרוג פסול - ודאי רשאי להריח באתרוג שקיבל מחברו וליהנות מזה).
ועכ"פ התירוץ שלך ודאי תירוץ טוב, שאפשר להעמיד את זה בענינים אחרים מלבד אתרוג, כגון בטלית של מצוה שראוי להקנותה במתנה על מנת להחזיר, ונהנה בלבישתה עכ"פ בימות הקור.

[סייג לחכמה]

ועל עצם סברת הרא"ש קשה לי, שהרי מיירי כאן באתרוג שקיבל במתנה כדי לצאת בה יד"ח וא"כ למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה (ויש לדחוק שדברי הרא"ש אכן אינם באתרוג אלא בשאר דברים שקיבל בדין מתנה ע"מ להחזיר)

אף באתרוג של מצוה אפ"ל משום דנהנה פרוטה דרב יוסף, ופסק כן הרא"ש, בבא קמא, פרק ו, סימן ד

[מה שנכון נכון]

ועל עצם סברת הרא"ש קשה לי, שהרי מיירי כאן באתרוג שקיבל במתנה כדי לצאת בה יד"ח וא"כ למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה.

לא משום דההנהו בעצם המצוה, אלא דעי"ז לא הוצרך להוציא ממון לקנות אתרוג. וכאן שהנידון כלפי חבירו חשיב שסו"ס קבל ממנו הנאה, משא"כ באיסו"ה שהנידון כלפי הנאה מעצם החפץ ל"א כן.

[מיללער]

ועל עצם סברת הרא"ש קשה לי, שהרי מיירי כאן באתרוג שקיבל במתנה כדי לצאת בה יד"ח וא"כ למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה.

לא משום דההנהו בעצם המצוה, אלא דעי"ז לא הוצרך להוציא ממון לקנות אתרוג. וכאן שהנידון כלפי חבירו חשיב שסו"ס קבל ממנו הנאה, משא"כ באיסו"ה שהנידון כלפי הנאה מעצם החפץ ל"א כן.

סברא יפה! משתרשי ליה - אבל לכאורה יש לדון אם יש כמה אתרוגים לקבל במתנה ע"מ להחזיר אין בה הנאה של משתרשי ליה. כמו במודר הנאה מחבירו יש איסור ליקח התפלין שלו ולברך עליו?

[מיללער]

באתרוג שאין לו בה הנאה גופניות ביחד עם המצוה

הוא יכול ליהנות מריחו (איכא דאמרי בברכה ואיכא דאמרי בלא ברכה, ועכ"פ אם יברך לפני כן על אתרוג פסול - ודאי רשאי להריח באתרוג שקיבל מחברו וליהנות מזה).

נכון הדבר כשראובן נותן לשמעון אתרוג בתורת מתנה ע"מ להחזיר אף אם נותנו לו כדי שיוכל לצאת בו, מותר לשמעון גם להנות מן האתרוג בשאר מיני הנאות.

מה יהי' הדין ליטול אתרוג של חברו בלי רשותו, לשיטת המחבר באו"ח סי' י"ד דמשום ניח"ל לאיניש למיעבד מצוה בממוניה אמרי' שמסתמא הקנהו במתנה ע"מ להחזיר - על זה אפשר לידון שלא נתנו לו אלא כדי לצאת המצוה אבל לא לשום שאר הנאות צדדיות.

[מיללער]

ועל עצם סברת הרא"ש קשה לי, שהרי מיירי כאן באתרוג שקיבל במתנה כדי לצאת בה יד"ח וא"כ למה מיקרי כאן הואיל "ונהנה" הרי קיימ"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ולא מיקרי הנאה.

לא משום דההנהו בעצם המצוה, אלא דעי"ז לא הוצרך להוציא ממון לקנות אתרוג. וכאן שהנידון כלפי חבירו חשיב שסו"ס קבל ממנו הנאה, משא"כ באיסו"ה שהנידון כלפי הנאה מעצם החפץ ל"א כן.

הלום ראיתי בספר נזר הקודש להגאון רבי משה ראזין זצ"ל עמ"ס ערכין דף כד. כתב המחבר שמי שמקדיש נכסיו דאמרינן שם שגם התפלין שלו בכלל ההקדש, מכ"מ כל זמן שאין לו תפלין אחרים מותר לו להניח ולהשתמש בתפלין שהקדיש ואין בה איסור מעילה מטעם דמצוות לאו להנות ניתנו כמו בשופר של הקדש שכתב הרמב"ם בהל' שופר (פ"א ה"ג) שמותר לתקוע מטעם מללה"נ.

לכאורה לפי סברת מעלתו למה לא מיקרי שנהנה מן הקודש בזה שלא הוצרך להוציא ממון לקנות תפלין ושופר? אם לא שנחלק דאיסור מעילה הוא דוקא כנשנהנה מגוף הדבר ולא כשיש לו הנאה צדדית וצ"ע.