החזו"א הכריע הלכות מרגשות ליבו בניגוד לדרך בריסק

[בריה נמוכה]

בספר חדש "דעת ללב" מבית מדרשו של "יסודות ועקרונות בפרשנות התלמוד מבריסק ועד קוסובה ראה אשכול ע"זכאן

בספרו הוא הקדיש פרק לנושא זה מצו"ב
לדבריו החזו"א פסק הלכה מתחושות אמוציונאליות וללא מקורות מוגדרים בהלכה

והשוה לדברי ר' לייב מינצברג שהובאו כאן

מהות הדרך הבריסקאית שיש לבאר בכל סוגיא והלכה את גדר הדבר, וזהו עיקר העיון בבריסק, כגון בגניבה יבארו בדרך זו, מהו גדר הגניבה האם הוא איסור להפסיד לשני או עצם הלקיחה מהשני מוגדר כגניבה. ועומק רב יש בהבנת גדרי ההלכות, וזהו נ"מ גדולה להלכה וצריך לב שומע לרדת לעומק ההגדרות ההלכתיות,

ובבריסק שללו בתוקף את ההבנה בסוגיא בעזרת הרגשותינו וסברותינו ולהסביר את רעיון ונימוקי המצווה, ולשיטתם זהו רק בכוח חז"ל והראשונים, ובימינו אין שייך דבר זה להתחבר עם רגשות הלב לתורה, ולא גרסו כלל את המושג של חיבור הרגש לסברת התורה.

לעומת זאת מהות הדרך של החזון איש להבין את סברות הלכות התורה, ולהשיג את הרגש המונח בעומק ההלכה, ולרדת לעומק רעיון המצווה ומזה היה קובע הלכות למעשה.

ועוד סבר שאין ללמוד בצורה שלומדים שאביי אמר כך ורבא אמר כך, הרשב"א אמר כך והריטב"א אמר כך, אך הלומד אינו מתבונן בנפשו מה סברתו האישית ומה דעתו [כמובן לא להלכה למעשה], וכאילו שהוא אינו בנמצא כאן, והרי זה בבחינת לימוד היסטוריה אלא יש להתייגע לבחון בנפשו וברגשותיו עם איזה שיטה הוא מזדהה. וזה לשונו במכתבו הידוע "לקחתי לעצמי לחפש ולעיין בגמ' עד כמה שאפשר אף שיהיה נגד הראשונים ז"ל... ואם לא כן היה חסר לי עסק התורה. עוד כתב "וחובתינו לשמש בשכלינו עד כמה שידינו מגעת ולבקש את היותר מוכרע לפי שיקול דעתינו". וזהו בבחינת תורה דיליה - מה הלומד עצמו סובר.

והחזו"א חלק על ההשקפה של בית בריסק וסבר שגם בימינו אנו יכולים וזהו חובתינו להבין את רעיון המצווה וההרגש בזה.

והם שתי דרכים קיצוניות והפוכות זו מזו מן הקצה אל הקצה.

[ובפולין היה מקובל דרך לימוד בפלפול של מציאת הברקה וחריפות ע"י קישור לסוגיות אחרות ברחבי הש"ס ובמיוחד לשיטתו וכך ראו את גודל חכמת התורה]

ודרכינו מזה ומזה אל תנח ידך, גם להבין את גדר הדבר והרגש וסברת הדבר,

[קו ירוק]

לומר שהחזון איש הכריע מרגש, זו טעות יסודית שאולי הולידה טעויות של דרכים חדשות ולא מקובלות שמביאות לדרדרת של שיטות מוזרות.
הכריע משכל של התורה.

[תלמיד חברים]

מצינו הרבה לשונות שהתורה קשורה בלב.
כמו 'פתח לבי בתורתך', הוא 'יפתח לבנו בתורתו'.
[ומסתמא יש ג"כ בכתובים, והכתובים 'ושמתם.. על לבבך', או 'פקודי ה' ישרים משמחי לב', אינם עניין לכאן].
יש דרגה שהלב נעשה לב של תורה, שמרגיש מה אמת בתורה, אע"פ שהמוח לא יכול להוכיח זאת.
כנראה זה היה החזו"א, וכנראה לזה התכוין כשהיה אומר שהכריע כן מלבו.
כמדומה שזו דרגה למעלה מ'דעת תורה', כי דעת תורה צריכה סימוכין ודימוי מילתא, אבל 'לב מבין', זה התורה עצמה.


ואולי זו היא הדרגה החושית שמצינו רבות בספרי סיפורים על גדו"י [אע"פ שאפשר לפקפק באמינות כל אחד, מ"מ מתוך שרבים הם, משמע שדברים בגו, גם למפקפק, ואכמ"ל, ובכלל, כל נושא זה אינו נוגע למעשה, כך שאפשר להביא מן הגורן והיקב].
היו צדיקים שהרגישו דברים, גם אם לא ידעו לומר בבירור.
היו שאמרו על כלים שלא הטבילו אותם שחשים שאינם טבולים. היו שאמרו על פלוני שאינו מהול. [ולא מזמן היה בינינו הגרח"ק שסופר עליו כהנה רבות].

במשיח צדקנו נאמר דרגה של 'הרגשה' המשולה ל'ריח'.
והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח: (ישעיה יא, ג)
ופירש"י שם 'ולא למראה עיניו ישפוט - כי בחכמת הקדוש ברוך הוא בקרבו ידע ויבין מי זכאי ומי חייב'.

כמדומה שגם החזו"א לא הכריע מלבו בשאלות של חו"מ וכיו"ב שנסתפק בהם [בכלל, לא היה נוהג להכריע], אלא בשאלות של השקפה, דתורה לא בשמים היא.

פטפטתי...

[גביר]

דומה שלא נטעה אם נאמר שרגשות לב כלבו של החזון איש אף הן תורה, וממילא ניתן לומר שפסק לפיהן.

מכל מקום אפשר שנדייק יותר אם נאמר שבעוד שדרך בריסק מבוססת על 'ידע גלוי' (Explicit knowledge) החזון איש נדרש לא מעט ל'ידע סמוי' (Tacit knowledge) -

"שני סוגים של ידע ממלאים תפקיד בדרך שבה אנו מבינים את העולם ; ידע סמוי וידע גלוי ... ידע סמוי הוא ידע שאינו מנוסח ואינו מבוטא במילים. זהו ידע הבא לידי ביטוי באופן שבו אנו מבצעים משימות מסוימות או מבינים (בשתיקה) פעולות מסוימות. ידע גלוי לעומתו הוא הידע שאנו מודעים אליו, ידע אשר אפשר לנסחו במילים, בתרשימים או בנוסחאות מתמטיות. ידע סמוי אינו מנוסח, הוא ראשוני ויסודי וקודם לידע גלוי. ההבדל העיקרי בין שני סוגי הידע נעוץ בעובדה שידע גלוי מבוטא במילים, יכול להיות מתואר בדייקנות ולכן הוא מאפשר רפלקציה וניתוח של האדם היודע ושל האחרים ...ידע סמוי הוא חלק בלתי נפרד מכל הידע האנושי ... ידע סמוי נרכש באמצעות היטמעות בסביבה הנחקרת. כשמישהו חי בתוך סיטואציה הוא לומד לשים לב למה שנמצא מעבר לנגלה לעין. כלומר, הוא לומד להתרחק מהאובייקט ולהתקרב למשמעות האובייקט . זה מה שאנו עושים בפעולת הקריאה, למשל. כדי לקרוא את הפסקה הזאת אתה חייב להתמקד הרחק מהאותיות ואפילו מהמילים, ולהתקרב למשמעות של הפסקה." [אשר שקדי, מילים המנסות לגעת, רעננה תשס"ג, עמ' 59-58]

[הוה אמינא]

אי"צ לפנים שהעברית המדוברת ערבבה את המושגים.
רגשת-לב ו"רגשות" הם שני נושאים שונים ונבדלים ורחוקים זה מזה.

רגשות והרגשות אנושיים הרגילים, הם בהמיות, נטיות ומשיכות והתלהבויות פשוטות.

רגש הלב זו תכונה, "למשש" עם הפנימיות ולבחון על פי אמות מידה לא חושניים. הכלים הם התבוננות והעמקה, דעה המבדלת בדקות בין לבין דברים שלכאורה דומים.

[צופה_ומביט]

ילקוט שמעוני משלי:

והחכמה מאין תמצא. מלמד, שהיה שלמה מחפש ואומר: היכן היא החכמה מצויה. ר' אליעזר אומר: בראש. ר' יהושע אומר: בלב.
ואתיא כדעתיה דר' יהושע דאמר החכמה היא בלב, דכתיב: נתתה שמחה בלבי - ואין שמחה אלא חכמה, שנאמר: חכם בני ושמח לבי, לָמֶד, אל תקרי לָמֶד, אלא לב - שהלב הוא מבין דעת, שנאמר: חכם לב יקח מצוות חוזר באותיות. ואף דוד פרש עליה: לב טהור ברא לי אלהים.
מפני מה נתנה חכמה בלב? לפי שכל האברים תלוים בלב.
אמר שלמה: אני לא אעשה כמו שעשה אבא, אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע: כל הנשמה תהלל יה, אבל אני איני עושה כן, אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות, פותח באמצע אותיות במקום שיש חכמה. והיכן חכמה נתונה? בלב שנתונה באמצע האדם.
נמצאת אומר: שדוד תפס כדברי ר' אליעזר. ושלמה תפס כדברי ר' יהושע.
ולא עוד, אלא שהלב נתון ביד הקב"ה, שנאמר: פלגי מים לב מלך ביד ה'.
וכיון שראה שלמה שהחכמה נתונה בלב משם התחיל, שנאמר: משלי שלמה בן דוד, וכי אין אנו יודעים שהוא בן דוד?! אלא כל מה שעשה לשבחו של דוד עשה.

וראה בזה בדרשות בית ישי [מאמר מז המוח והלב, בעיקר בהערה ד], וכתב שבכל המקרא כולו מיוחסת החכמה ללב, ורק בש"ס מצינו מעט מזעיר, פעמיים "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו", וראה במאמר הגרי"ד סולוביי'ציק החכמה שבראש והחכמה שבלב, ויש בזה עוד מילין להעמיק מה הכוונה "חכמה" בלשון מקרא ובלשון חז"ל, והכא במאי עסקינן, באיזו חכמה [או שלבי החכמה] מדובר, והדברים עתיקים. [עיין גם במשך חכמה ריש בראשית בד"ה בספר יצירה].

[תלמיד חברים]

בדיוק היה היום בדף היומי
(רשב"ם ב"ב לה.)
שודא דדייני - לאותו שיהא 'נוטה לב הדיינים' שהיה הנותן...

[כדכד]

שם יש מחלוקת אם שודא זה נטיית לב או הכרעה שרירותית

[יבנה]

שם הספר מוכיח עליו, חזון לשון נבואה.
רואים את זה בכמה מקומות, וכגון צ׳ הפוכה וחשמל בשבת קו התאריך וכלאים ותינוק שנשבה וכדומה, שהלך אחרי הרגשתו גם כשאין ראיה או כשיש ראיות נגדו.

[תלמיד חברים]

שם הספר מוכיח עליו, חזון לשון נבואה.
רואים את זה בכמה מקומות, וכגון צ׳ הפוכה וחשמל בשבת קו התאריך וכלאים ותינוק שנשבה וכדומה, שהלך אחרי הרגשתו גם כשאין ראיה או כשיש ראיות נגדו.

לא יודע אם זה אמת, אבל כך שמעתי, שבאה שמועה לאחד מבני הגרי"ז שהחזו"א העיר על שם הספר 'חידושי רבינו חיים הלוי', שהתואר 'רבינו' שמור רק לרבותינו הראשונים, ולא מצינו כן באחרונים [היום כבר כן מצוי, אבל מסתמא אז לא היה מצוי שיקראו לספר של אחרון 'חידושי רבינו...']. ונענה אותו בן [כמדומה הגרי"ד], הלא גם לשון 'חזון' [איש] מצינו רק אצל הנביאים...

[גל של אגוזים]

ענין דומה בס' נהרי אש (מרשימות תלמידי הגאה"ק רבי שמעון'לי מזעליחוב זצוק"ל)

[צופה_ומביט]

עיין בזה בקדמת העמק א' להנצי"ב על השאילתות, דברים נפלאים בהירים ומתוקים.

[מחשב מסלול]

עיין בזה בקדמת העמק א' להנצי"ב על השאילתות, דברים נפלאים בהירים ומתוקים.

אפשר בבקשה לצרף כאן את הדברים

[צופה_ומביט]

עיין בזה בקדמת העמק א' להנצי"ב על השאילתות, דברים נפלאים בהירים ומתוקים.

אפשר בבקשה לצרף כאן את הדברים

ישנו ברשת, למשל באתר ספריא.

[כדכד]

בעיקר האשכול
חשבתי שאאם הג"ר גדליה נדל זצ"ל נחשב מכדולי תלמידיו של החזו"א הרי בשיטתו כן ניתן לראות שהכריע הכרעות הלכתיות ע"פ סברות בשרשי הענינים בתורה ואם למד זאת מהחזון איש משמע שצדק בכך פותח האשכול

[ברשילא]

אין כמו דברי החזו"א עצמו באגרתו (ח"א), לשפוך אור על דעתו מבטו והשקפתו, על הנושא הנידון כאן:

חזוא.JPG (13.48 KiB) נצפה 637 פעמים

החזו"א רואה את "החכמה" דוקא ("אין... בלתי"), אם היא עוברת "דרך נשמת חכם חי"
היינו, כל טקסט שהוא, אין לו משמעות של "חכמה" רק אחרי שהחכם החי מעבד אותו לפי הבנתו ותחושתו (מעביר דרך נשמתו).

[עזריאל ברגר]

לא קראתי את האשכול, אבל ראיתי בנכון להביא ציטוט קטן מדברי הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כ"א הלכה ט):

ומצדק את הדין בלבו ואח"כ חותכו

עכ"ל, ויש לעיין במקורותיו ובנו"כ, ולבדוק איך הובאו הדברים בפוסקים המאוחרים וכו'.

[מטה עז]

היו שאמרו על כלים שלא הטבילו אותם שחשים שאינם טבולים. היו שאמרו על פלוני שאינו מהול. [ולא מזמן היה בינינו הגרח"ק שסופר עליו כהנה רבות].

התפרסם היום על קודש הקודשים רבי דב הכהן קוק שליט"א:

[ההוא גברא]

הדברים תמיהה גדולה. כבר בראשונים מצאנו הרבה דרכי לימוד. וכבר כתב הרמב"ן שאין בתלמוד מופתים כמו בחכמת התשבורת. "מרגשות לבו" הוא מתכוון שהחזון איש הכריע מסברת ליבו, כלומר מנימוקים שאינם נחשבים ראיות בשיטת בריסק. וכמובן זה נכון גם להפך. לדעת החזון איש יש בבריסק סברות לא נכונות.
במחילת כבודו של מחבר הספר, כל 'בין קוסובה לבריסק' הוא בעייתי, כי כדי להשוות שתי שיטות צריך לחשוב מבחוץ והוא חושב מתוך אחת מהן. מי שמנסה ללמוד את מה שכתוב בראשונים בלי ללחוץ את כולם לשבלונה של שיטת הלימוד שהתרגל בה, רואה ששיטת בריסק נובעת מבית מדרשו של הרמב"ן ותלמידיו, וראשונים אחרים לא חשבו בה (אפילו אצל הרמב"ן עצמו היא לא היתה הכל, ויש מקומות שהוא מתרץ שני תירוצים, אחד בסברא ואחד בחשבון. הרי לפי שיטת הלימוד שלנו היום התירוץ בחשבון אינו עומד בפני עצמו וצריך את ההסבר של התירוץ בסברא).