להרב 'שליטא' שליט"א,
יישר כוח גדול על הבירור היסודי והעִקבי בשאלה, לאמיתתה של תורה.
(אני מתנצל על מה שכתבתי לכבודו ב'אישי', ואני מקווה שכבודו ימחל לי על טעותי).
הרב 'שליטא' שליט"א כתב:יש אדם שנתקל ושבר משהו (בב"ק כז:), ויש אדם שנתקל והוא בעצמו ניזוק (שם כח. וכח:) - המקרה עם הבחורה אינו דומה לשום נתקל.
הסוגיה בב"ק כח:-כט. (וכן בב"מ פב: ועוד) עוסקת באדם שנתקל והזיק. והוסבר בתוס' (ב"ק כז: ריש ד"ה ושמואל אמר) שסוגיה זו אמורה במקרה "שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר" (וכנ"ל).
וא"כ הסוגיה של "נתקל" [מעצמו] והזיק דומה למקרה של הבחורה שהחפץ נפל מידיה, (אא"כ נחלק בין משא קל לכבד, כדברי הנתיבות שהביא מר לעיל, אך כבר הערתי לעיל שייתכן שדבריו אינם אמורים במעביר חפץ מיד ליד, וצ"ע).
הרב 'שליטא' כתב:למאי_נמ? כתב:[ומש"כ הר' 'שליטא': "נראה לי שהסוגיא בבא מציעא מדברת כאשר השומר לא עשה זאת לשימוש עצמי משא"כ כאן שמדובר שהשתמשה לטובת עצמה" - כ"ז סברא לחלק לעניין פטור ש"ש מתקנ"ח, שאל"כ אין אדם מעביר חבית לחברו, אבל כאן שזהו סברא עצמית שהמתעסק ברשות פטור, לכאורה איננו נוגע לטעם שנתנה לו הרשות, ודו"ק].
מהיכן למדנו שהמתעסק ברשות פטור כאשר מדובר
בשימוש עצמי??
...
סלח לי אבל לא ענית לי על השאלה - מהיכן למדנו שמתעסק ברשות פטור כאשר מדובר בשימוש עצמי?
הראשונים כתבו ש"המתעסק ברשות" פטור מדיני מזיק. אני טוען (וכך כתב ג"כ הרב 'שטיינער' לעיל) שסברא זו איננה מחלקת בין "שימוש [לצורך] עצמי" לשימוש עבור הבעלים. ולעומתי כבודו טוען שסברא זו נאמרה רק לגבי מקרה של שימוש לתועלת הבעלים.
אף אחד מאתנו לא הביא (בינתיים) מקור לדבריו (ולכן השאלה: "מהיכן למדנו...?" - תמוהה), אך אני נימקתי דבריי למה אין חילוק, ולא ראיתי תשובה ממר לדבריי.
אגב, לשון הראשונים: "המתעסק ברשות", ולא: 'המתעסק לתועלת חברו' (וכדו'), מתאימה יותר להסבר שלנו מאשר להסבר של מר.
בנוסף הבאתי הוכחה לדבריי מכך שפטור זה קיים ג"כ בשוכר, אע"פ שהוא משתמש לצורך עצמו, (אלא שלא הבאתי מקור לדבר זה, וכבודו יכול לטעון שאני טועה).
הרב 'שליטא' כתב:מה הסברא בזה? אדרבה הסברא אומרת את ההפך שזה דומה לאדם מועד לעולם וחייב אפילו באונס כ"ש ברשלנות וכד'.
אחזיר את השאלה למר: מה הסברא ש"המעסק ברשות" אין לו דין 'מזיק'?
(וראה בתגובתי הקודמת המובאת להלן בהמשך התגובה, מה ששללתי סברא מסוימת – שחשבתי שאולי היא סברת מר – בטעם הדבר).
הרב 'שליטא' כתב:אתה מדבר בדין שומרים ואני לא מדבר בדין שומרים.
גם אני לא מדבר מדין שומרים, אלא בדיני אדם המזיק (וכפי שאבאר להלן בלי נדר).
הרב 'שליטא' כתב:למאי_נמ? כתב:להרב 'שליטא', אם סברתכם לפטור היא מחמת שהמתעסק עבור חברו עושה לו טובה ואין ראוי לחייבו, זו סברא לתקנ"ח, אבל לא פוטרו מעיקר הדין. הסברא לפטור "מתעסק ברשות" מעיקר הדין, היא מפני שיסוד דין מזיק הוא שכל התעסקותו בחפץ היא שלא כדין (בין ברצון ובין באונס), והמתעסק כדין (לא משנה למה) איננו מזיק.
אדם המזיק
אינו קשור להתעסקות בחפץ אלא
להיזק של החפץ בכל דרך שהיא.
כל חפץ שניזוק על ידי אדם בכל דרך שהיא זה נחשב לאדם המזיק אלא שבאונס גמור פטור וכו' לפי החילוקים הנ"ל.
אני חושב שעל סברא זו בדיוק חלקו הראשונים הנ"ל (הרמב"ן והריב"א), והם מסבירים שאדם שמזיק חפץ שיש לו רשות להשתמש בו - אין לו דין מזיק, אלא א"כ פשע והשתמש בו באופן שאין לו רשות להשתמש.
ונמצא לפי דבריהם, שיסוד דין מזיק הוא בעובדה שאדם 'חָדַר' לבעלות חברו בלי רשות (ואין זה משנה אם עשה זאת באונס או ברצון), אבל אם הוא רשאי להתעסק בחפץ - אין לו דין מזיק.
ברכה והצלחה!