פורום אוצר החכמה

ישראל אליהו כתב:

כמעיין המתגבר כתב:

ישראל אליהו כתב:

כמעיין המתגבר כתב:הרב אלישיב לא חשוד בפסיקה לפי הקבלה. ואדרבה, זה מוכיח שאין הטעם למנהג ירושלים על פי הקבלה.

בהודעה הקודמת סברת וקיבלת שעיקר הטעם הוא ע"פ הקבלה.

לענ"ד דברי הבא"ח הכי מובנים, ומהטעמים שכתבתי למעלה.

[כשלעצמי הייתי מיישב את דברי הגריש"א, שאמנם נהגו ע"פ הקבלה, אך כיון שיש למנהגם סמך, אין לבטלו. ומ"מ מכאן ולהבא אין להנהיגו במקומות אחרים.
אולם דברי היב"א צ"ע, דהוא סובר שיש לבטל מנהגים שהונהגו ע"פ הקבלה [כגון מעין שבע בפסח], ומה שונה הלכה זו?]

א. כתבתי השערה וגם הוספתי את קדושת ירושלים.
ב. מעין שבע שאני, שגם בקבלה אין יסוד.

א. כתבת: עיינתי כעת שוב במזבח האדמה ובאמת נראה שטעמו על ירושלים הוא בדוחק.
ובאמת שכך נראה באמת אחה"מ.

ב. זו לא חכמה לומר בצורה שרירותית שאין יסוד,
כי הרבה מקובלים כתבו בדעת הרש"ש שיש לומר בפסח ע"פ הקבלה. וכך מסתבר כמו שכתבתי לעיל. וזה שיש מקובלים שכתבו שגם בפסח אין לומר, הרי דעת הרש"ש מכריעה. ועוד שגם במעין שבע בכל שבת ישנם מקובלים שכתבו שאין לומר שלא בביהכנ"ס כגון מהרש"ו (חיים שנים ישלם, עמוד קכ"ד), ורבי משה אלבאז (היכל הקודש, סימן נ"ד), ולמה שם לא קבעת: "אין יסוד"?

יעויין בהודעה זו:
viewtopic.php?f=73&t=50448&p=626641#p622610

כבר ענינו שהרש"ש לא כתב כן על פי הסוד, ודבריו מוכיחים. ומים טחונים טוחנים פה.
ההשערה שכתבתי היא בדברי מרן הרב עובדיה, ובאמת שהקולא הזאת לברך על סמך קדושת ירושלים, צריכה ביאור. אבל דייקתי בלשונו של הרב עובדיה שקדושת ירושלים גדולה כקדושת בתי כנסיות, ולא כתב בכותרת שזה משום בית מלא ספרים.

לא שייך לומר שאין יסוד ע"פ הקבלה, אם מקובלים רבים כותבים בדעת הרש''ש שיש יסוד. וגם מהר"י צמח כותב במפורש שע"פ הסוד יש לומר ברכה זו.
אם אתה בוחר לומר על דבר אחד שיש יסוד ועל זולתו שאין יסוד, בבקשה תסביר למה, ואל תכתוב בצורה שרירותית.

לפי דבריך, הרב עובדיה המציא תירוץ חדש?
ודאי שדבריו בנויים על התירוץ של המזבח אדמה, וקיצר שקדושת ירושלים כבתי כנסיות. ופשוט.

ישראל אליהו כתב:לגבי הרב הנאמ"ן, תמיהתו אכן נכונה. אך במחילה הוא סותר עצמו מפסק אחר שפסק, וכמו שהובא לעיל.
[/size]

לא נראה שזו סתירה מכיוון אלו שני סברות שונות.
לגבי ערב פסח זה נלמד מחילוק רבינו ניסים. ומשום שגם הרבה מקובלים (בעיקר החידא) הלכו בכיוון זה וכן פסק אביו באיש מצליח (כמו שציין) אסר לברך.
ולגבי בית אבלים השאלה היא אם חז"ל תקנו על בתי הכנסת דווקא או כל מניין שמצויים בו אנשים ויכולים להסתכן. ואפשר שתקנו על כל מניין.
ולכן פה הוא קיבל את דעת מקובלים שנראים לו יותר עם הפשט.

דברי נחמיה כתב:

ישראל אליהו כתב:לגבי הרב הנאמ"ן, תמיהתו אכן נכונה. אך במחילה הוא סותר עצמו מפסק אחר שפסק, וכמו שהובא לעיל.
[/size]

לא נראה שזו סתירה מכיוון אלו שני סברות שונות.
לגבי ערב פסח זה נלמד מחילוק רבינו ניסים. ומשום שגם הרבה מקובלים (בעיקר החידא) הלכו בכיוון זה וכן פסק אביו באיש מצליח (כמו שציין) אסר לברך.
ולגבי בית אבלים השאלה היא אם חז"ל תקנו על בתי הכנסת דווקא או כל מניין שמצויים בו אנשים ויכולים להסתכן. ואפשר שתקנו על כל מניין.
ולכן פה הוא קיבל את דעת מקובלים שנראים לו יותר עם הפשט.

גם בבית אבלים ישנם מקובלים שכתבו שלא לברך.
אם לא דעת הרש"ש שמכריעה, לאן נעלם סב"ל?
[ואה"נ התמיהה היא גם על האיש מצליח אחה"מ].

ישראל אליהו כתב:גם בבית אבלים ישנם מקובלים שכתבו שלא לברך.
אם לא דעת הרש"ש שמכריעה, לאן נעלם סב"ל?
[ואה"נ התמיהה היא גם על האיש מצליח אחה"מ].

לדעתו דעת הרש"ש אינה מכריעה אלא ההגיון (כנראה).
ואם סברת השו"ע תמוהה עדיף ללכת אחר המקובלים שדבריהם בזה יותר מסתברים בקריאת גמרא והראשונים.
לא אומרים סב"ל במקום מנהג.

הערה: לא כדאי להשאר בצ"ע על אדם שעדיין יכול לענות תשובות (ושעוד יזכה לשנים ארוכות אמן).
שאל אותו (באתר ישיבתו) והוא יענך (ואפשר שכבר במהדורה הבאה יעיר בשמך שהעמדת אותו על טעותו).

תשובת הגר"י רובין שליט"א

דברי נחמיה כתב:

ישראל אליהו כתב:גם בבית אבלים ישנם מקובלים שכתבו שלא לברך.
אם לא דעת הרש"ש שמכריעה, לאן נעלם סב"ל?
[ואה"נ התמיהה היא גם על האיש מצליח אחה"מ].

לדעתו דעת הרש"ש אינה מכריעה אלא ההגיון (כנראה).
ואם סברת השו"ע תמוהה עדיף ללכת אחר המקובלים שדבריהם בזה יותר מסתברים בקריאת גמרא והראשונים.
לא אומרים סב"ל במקום מנהג.

הערה: לא כדאי להשאר בצ"ע על אדם שעדיין יכול לענות תשובות (ושעוד יזכה לשנים ארוכות אמן).
שאל אותו (באתר ישיבתו) והוא יענך (ואפשר שכבר במהדורה הבאה יעיר בשמך שהעמדת אותו על טעותו).

למה סברת השו"ע [והראשונים] תמוהה? ואגב הוא עצמו לא טוען כך.

ומה שלא אומרים סב"ל במקום מנהג, הרי רק בירושלים נהגו ולא בשאר הארץ, ואיך הרחיב את המנהג לכל הארץ? וכמו כן יכל להרחיב את המנהג שמעין שבע בפסח לכל הארץ.
וחוץ מזה גם הוא, כהיב"א, שינו מנהגים קדומים [מכל ארצות המזרח, ולא רק מירושלים] כגון ברכת הדלקת נרות שבת, ולא טען שם סב"ל במקום מנהג.

יש לי שאלה. איני מחפש תשובות הלכתיות, אלא לדעת מה הדרך הנכונה מבחינה מוסרית.

באחד מלילות השבת התפללתי במניין שהתקיים בחצרות הבניינים. בירושלים. החזן לא רצה לברך מעין שבע, אז הוא ביקש מאחד מהקהל שיברך. אותו אדם אמר לו (בכעס) שהוא אינו 'גוי של שבת' ושמנהג ירושלים זה לברך. והחזן בלית ברירה, בירך.

האדם שלא הסכים לברך במקום החזן, אם הוא היה חזן הוא היה מברך ללא היסוס, וללא נקיפות מצפון. מאידך, החזן הרגיש שהוא מברך ברכה לבטלה.

האם היה ראוי לברך במקום החזן, או שטענת 'איני גוי של שבת' נכונה?

וכעי"ז, אדם המחמיר שלא לפתוח בקבוקים בשבת, ומבקש מהמיקל שיפתח לו.

לדעתי אינו דומה. ובעניין הבקבוקים פשיטא שיפתח לו. אין לי הגדרה ברורה לסיבת ההבדל. אבל אדרבה אולי יתברר מכאן שזה באמת היינו הך.

לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, ואף זה בכלל.
ופתיחת בקבוק שאני לכאורה, לפי שהוא חומרא לעצמו, ואין בדבר מנהג כללי.

כעי"ז נחלקו האחרונים אם ספרדי יכול ליתן לאשכנזי לברך ז"ב שלא בבית חתנים.

בעצם מנהג ירושלים:

בשמירת שבת כהלכתה (פרק סה הע' נח) הביא בשם הגרשז"א זצ"ל שלא צריך שיהיה ספר תורה, אבל מניין קבוע כן צריך כדי לומר מעין שבע. וכ"כ בס' מזבח אדמה (עמ' ג') שמנהג ירושלים הוא רק שלא צריך ספר תורה, אבל מניין קבוע כן צריך שיהיה, וכן סתם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי זצ"ל בס' גשר החיים (ודלא כמ"ש בספרו ארץ ישראל).

זאת ועוד, שהגרשז"א סבירא ליה שמנהג ירושלים זה הוא רק בעיר העתיקה ולא בכל ירושלים. ומרן הגריש"א חלק וסבר שבכל ירושלים נוהג מנהג זה.

(כך שלהגרשז"א, יש שני פקפוקים על "מנהג ירושלים" הנפוץ כיום בירושלים, שגם במניין לא קבוע, וגם בכל רחבי ירושלים). ויש להאריך בכ"ז.

מנייני החצירות בקורונה אינם נחשבים מניין קבוע? צריך קביעות גם ביום חול? מה מגדיר קבוע?

למבולבל המבלבל,
יש כבר אשכול ארוך: viewtopic.php?f=73&t=50448

ייש"כ על הקישור.
אפשר באמת לאחד האשכולות.

סליחה אם בלבלתי מישהו בשאלותי ההלכתיות.
על מה התכעסת?

מבולבל כתב:ייש"כ על הקישור.
אפשר באמת לאחד האשכולות.

אוחדו.

יענקלה הכונס כתב:וכעי"ז, אדם המחמיר שלא לפתוח בקבוקים בשבת, ומבקש מהמיקל שיפתח לו.

הג"מ פסח אליהו פאלק זצ"ל היה מורה ובא שאסור לפתוח בקבוקים בשבת (וכמה אברכים מתלמידיו עשו מזה 'חיבור שלם' בשם 'פיה פתחה בחכמה' על משקל שם ספרו 'עוז והדר לבושה', מן הסתם ההספדים עליו יודפסו תחת שם 'ותשחק ליום אחרון').
שמעתי ממישהו ששאל אותו מה הדין לבקש ממיקל בזה לפתוח בשבילו, ענה: הוא עובר בלאו דאורייתא של לפנ"ע... היה תקיף בשיטותיו.

לנושא האשכול:

דבר מעניין ראיתי בס' ליקוטי מהרי"ח שהדברי יחזקאל משיניווא הורה לומר ברכה זו גם המנין ארעי. החידוש בדבר הוא כי ידוע אצל החסידים שהדברי יחזקאל היה 'המדקדק בהלכה' בה"א הידועה ולא נראה שהיה מורה הלכה למעשה לעשות מעשה ע"פ סוד נגד ההלכה. צ"ל שבודאי היה לו סיבה הלכתי בזה וצ"ע.

מצו"ב

גל של אגוזים כתב:לנושא האשכול:

דבר מעניין ראיתי בס' ליקוטי מהרי"ח שהדברי יחזקאל משיניווא הורה לומר ברכה זו גם המנין ארעי. החידוש בדבר הוא כי ידוע אצל החסידים שהדברי יחזקאל היה 'המדקדק בהלכה' בה"א הידועה ולא נראה שהיה מורה הלכה למעשה לעשות מעשה ע"פ סוד נגד ההלכה. צ"ל שבודאי היה לו סיבה הלכתי בזה וצ"ע.

מצו"ב

לפי הגאונים צריך לברך גם ביחיד, ואין לזה שום שייכות למניין קבע. זו הלכה מיוסדת על הגמרא.

אני לא רואה לזה מקור בגמ' וגם במאמרך לא ראיתי שמובא מקור מהגמ' לזה.

בגמרא לא כתוב שרק במניין קבוע יש לברך מעין שבע. ולא חילקו חכמים בין יחיד למניין, בין מניין קבוע למניין עראי וכו'
אתה רוצה מקור שיכתוב שאין לחלק?
כך העיר הרב קאפח בדברי הרמב"ם שגם לא חילק כלל והלך בדרכה של הגמרא (ראה בנספח האחרון במאמר).

התכוונתי בעיקר למה שהבאת בשם הגאונים שיחיד מברך, ובזה ברור שדעת הגאונים אינה "מיוסדת על הגמרא" אלא היא נגד פשטות הגמ' [וגם נגד הרמב"ם או לכה"פ נגד פשטות הרמב"ם].

ומסקנת המאמר

הלכה למעשה לפי האמור
המורם מהאמור הוא שצריך לומר את ברכת מעין שבע בכל זמן ובכל עת.
א. בין ביחיד בין בציבור (עיין שו"ע או"ח רסח ח).

היא מופרכת לגמרי, א"א לפסוק כנגד השו"ע וכמעט כל הראשונים על סמך שיטת גאונים יחידאית שעמדה לפניהם ודחאוה.

בשבילך פשטות הגמרא אלו דברי רשי- שיבוסם לך.
לא פסקתי הלכה רק הצגתי את דעתם של הגאונים. ולדעתי הם גם צודקים.
לא מקבל טענות כמו כולם דחו אותם, מה זה אומר שהם לא יודעים לחשוב?
אתה מעדיף את הלימוד של הראשונים שיבוסם לך. אני מעדיף את של הגאונים.
מה החסרון בדבריהם? למה זה לא פשטות הגמרא?

דברי נחמיה כתב:לא פסקתי הלכה רק הצגתי את דעתם של הגאונים.

המציאות היא שכתבת

הלכה למעשה לפי האמור
המורם מהאמור הוא שצריך לומר את ברכת מעין שבע בכל זמן ובכל עת.
א. בין ביחיד בין בציבור (עיין שו"ע או"ח רסח ח).

להזכירך, פירוש המילים "הלכה למעשה" הוא, כמה מפתיע, "הלכה למעשה"!

דברי נחמיה כתב:לא מקבל טענות כמו כולם דחו אותם, מה זה אומר שהם לא יודעים לחשוב?
אתה מעדיף את הלימוד של הראשונים שיבוסם לך. אני מעדיף את של הגאונים.
מה החסרון בדבריהם? למה זה לא פשטות הגמרא?

אתה טועה 2 טעויות.
א. בפסיקת הלכה אתה חייב לקבל טענות כמו "כולם דחו אותם" גם אם זה לא מוצא חן בעיניך, אא"כ תמצא שיטות ראשונים חדשות שלא היו לפני הפוסקים, או שתעמיד את עצמך בשורה של הראשונים והשו"ע.
ב. גם לגופם של דברים, ברור שדעת הגאונים שיחיד אומר ברכת מעין שבע היא המחודשת, מהסיבה הפשוטה שבמקור היחיד בגמ' לברכת מעין שבע מופיעות המילים "שליח ציבור היורד לפני התיבה" פעמיים במשפט אחד, ולא הבאת שום הוכחה לומר אחרת. גם אם נאמר שאפשר לדחוק [כפי שצויין במאמר], ברור שאי"ז הפשטות.

מקוצר הזמן בלת"ק

הגראי"ל בביתו כל השנים לא אמר מעין שבע כי אמר שהמנין זמני שהרי בפטירתו הוא יפסיק

אוהב עמו כתב:מקוצר הזמן בלת"ק

הגראי"ל בביתו כל השנים לא אמר מעין שבע כי אמר שהמנין זמני שהרי בפטירתו הוא יפסיק

לא רק בזמן פטירתו אלא גם כשיצא מהעיר וכדו'.

יענקלה הכונס כתב:וכעי"ז, אדם המחמיר שלא לפתוח בקבוקים בשבת, ומבקש מהמיקל שיפתח לו.

לענ"ד לא הווי כעין זה, אלא לא קרב זה אל זה, ובנידון פתיחת בקבוקים כיוון שהנוהג בזה איסור סבור שהשני טועה, בוודאי שאסור לו לבקש ממנו לפתוח לו ולהנות ממעשה שלדידו הוא אסור.

מה שאין כן הכא, יש שני מנהגים בעניין והחזן רצה לתת למי שנוהג לברך שיברך לעצמו ולנוהגים לברך, והלא נוהגים לברך לא קשורים לעניין.

בקיצור: פתיחת בקבוק היא למענו של המבקש כן, מה שאין כן אמירת מעין שבע הווי למען זה שביקשו ממנו לברך.

שש ושמח כתב:להזכירך, פירוש המילים "הלכה למעשה" הוא, כמה מפתיע, "הלכה למעשה"!
...
אתה טועה 2 טעויות.
א. בפסיקת הלכה אתה חייב לקבל טענות כמו "כולם דחו אותם" גם אם זה לא מוצא חן בעיניך, אא"כ תמצא שיטות ראשונים חדשות שלא היו לפני הפוסקים, או שתעמיד את עצמך בשורה של הראשונים והשו"ע.
ב. גם לגופם של דברים, ברור שדעת הגאונים שיחיד אומר ברכת מעין שבע היא המחודשת, מהסיבה הפשוטה שבמקור היחיד בגמ' לברכת מעין שבע מופיעות המילים "שליח ציבור היורד לפני התיבה" פעמיים במשפט אחד, ולא הבאת שום הוכחה לומר אחרת. גם אם נאמר שאפשר לדחוק [כפי שצויין במאמר], ברור שאי"ז הפשטות.

כתבתי "הלכה למעשה לפי האמור", אם תכתוב מאמר בדעת הרב קנייבסקי ותכתוב בסוף "הלכה למעשה לפי האמור" לא אחשוב שאתה פסקת כך, אלא שכך הרב קנייבסקי פסק.
אבל ברור שממהלך המאמר ניתן לראות שאני מסכים איתם.

את הערתך על הטעות הראשונה שמצאת בדבריי אני לא מקבל. בפסיקת הלכה לא צריך להתחשב בכולם צריך להתחשב במי שצודק. אתה חושב שהרוב כנראה צודקים ולכן אתה חושב שצריך להתחשב ברוב. אני חושב שברוב המקרים הרוב צודק, אך פה לדעתי הגאונים צודקים, ולכן אני חושב שצריך לפסוק כך.

הגמרא מדברת על מעין שבע כבדרך אגב, היא לא הביאה את כל הפרטים בעניין. וברור שברוב המקרים בשבתות וימים טובים היו מתפללים בציבור. הדיוק שכתבתי הוא מחוייב לדעתי, שהרי איך תדע שחז"ל מדברים על מעין שבע ולא על אמצע תפילת עמידה? הגמרא אמרה "ש"ץ" כדי להבדיל בין תפילת הלחש לברכת מעין שבע. מה דחוק בזה?
חייבים לקרא את הגמרא בשטחיות?
דברי הגאונים הם דברי קבלה, וכנראה שהמנהג אצלם היה שגם יחיד אומר ברכת מעין שבע (עובדה שהם פסקו כך). גם לפי הירושלמי (מובא במאמר) ברור שהיו אומרים את ברכת מעין שבע כתוספת לשבת כמו ויכולו וכדו', ולכן ישנן מספיק עדויות שמחייבות אותנו ללמוד את הגמרא לעומק ולא רק ב"פשטות". שיותר דחוק לומר שהגאונים לא יודעים לדקדק בפשטות דברי הגמרא או שהירושלמי חולק עם הבבלי. כמובן שאתה יכול לומר כך, אך איני רואה סיבה ליצור מחלוקות ולהקטין את יכולת ההבנה ה'פשוטה' של הגאונים.

לא נראה לי שיש צורך להשיב על ההודעה שלפני.
מ"מ לתועלת מי שלא טרח לקרוא את המאמר, ויחשוב שמא באמת בירושלמי יש איזה צל של משמעות שיחיד אומר ברכת מגן אבות, אעתיק את לשון הירושלמי, וישפוט הקורא עצמו

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת פסחים פרק י
אמר רבי יוסי בי רבי בון נהגין תמן במקום שאין יין שליח ציבור יורד לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת:

אני גם אניח פה קטע מהמאמר, יכול להיות שאני טועה, אשמח שמישהו יאיר עיניי היכן טעיתי.

... כנראה ברכת מעין שבע נתווספה לנוסח התפילה בליל שבת עוד לפני שניתן טעם הסכנה. הרב שלמה טל חוקר התפילה והמו"ל של סידור "רינת ישראל", הוכיח שנוסח הברכה כולו הוא ארץ ישראלי והיא נתקנה להיאמר בבית הכנסת לכבוד השבת. בבבל נהגו לאמרה רק במצב שבו לא היה יין והיה חשש שיהיה מי שלא יקדש כלל (ירושלמי ח א). אם כן, צריך לומר שתקנת חז"ל לא הייתה עצם האמירה, שהרי האמירה כבר הייתה נהוגה לפני כן. אלא שתקנתם הייתה רק שהמאחר יצא ידי חובת תפילה בשמיעת הברכה (אע"פ שאין לה דין חזרה ).

בכל אופן, תודה רבה לך על הדיון!
מועדים לשמחה!