חיווי בזרת בשעת הגבהת הס"ת

[עוקר הרים]

לא ראיתי את הקובץ בפנים, אבל מישהו אמר לי שהוא ראה לאחרונה בקובץ תורני מסויים, אודות המנהג התמוה, שאגב, אין לו כל מקור בהלכה, להחוות באצבע זרת כנגד הס"ת, כי מקורו הוא במנהג שולי אחר שהיה נהוג בכמה בתי כנסיות, שהיו מחלקים בהם טבק בשעת קריה"ת, ומכיוון והאצבע המיועדת למשימות חיווי מעין אלו היתה עסוקה במשותף עם האגודל שלצידה בהחזקת הקמצוץ הריחני, נותרה לה מחוסר ברירה הזרת כממלאת מקומה. ברבות הימים, הגם כי נשתכחה תורת ה'שמעק טאבעק', אבל הזרת המשיכה לשמור אמונים למנהגה הבדיעבדי.
מי יכול להרחיב בנידון?
אגב אצל הספרדים זוקרים דווקא את האגודל. (לכך יש מקור?) ואולי על דרך צחות, מכאן גם נובע השימוש בזרת, שהוא הקיצוני ביותר לאגודל...

[מורה צדק]

א' כל, לא ידוע לי על מנהג אצל הספרדים להצביע באגודל (שו"ר שמהרח"פ כתב כן על האגודל), מצביעים או בכנף הטלית או בזרת.

מאוד קל לכתוב בקובץ עלום על מנהג ישראל שאין לו יסוד ושורש, וכך נהוג בכל קהילות ישראל, וראיתי כתוב בזה במפורש בדברי מהר"ח פלאג'י בספר חיים סי' ג' אות ו' ובשו"ת לב חיים ח"ב סי' קסז. וגם במעם לועז דיבר בזה בדברים כו, כז. עי' ברמב"ן עה"ת במש"נ ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת.
ויסוד יש לזה גם בדברי הירושלמי (סוטה ז, ד) ומסכת סופרים (יד, ח) שיש לראות הכתב של הספר, וכן במרדכי הל' תפילין בשם מהר"ם, כל בו סי' כ', ש"ע סי' קלד ס"ב ובמג"א שם שהוא משום הדרת מלך.

[מזמור שיר]

הכותב בקובץ ההוא בא למצוא הסבר למנהג להצביע בזרת דוקא. ולזה אין שום מקור חוץ מהילקוט מעם לועז, וגם ראיתי ב"משנת יוסף" שכתב שכ"ה מנהג ירושלים ושאינו יודע הסבר לזה. אבל לעצם המנהג של ההצבעה, רבים כבר נתנו טעם לזה משום שכשכתוב "וזת" הכונה להורות באצבע, כמו זה א' ואנוהו, בננו זה סורר ומורה ועוד.
אגב, הרבה מעוררים שעל המנהג הזה של ההצבעה, שכמעט ולא מוזכר בהלכה, זכה להצלחה גדולה, ואילו על הלכה מפורשת בשו"ע, שכתב "לכרוע" למול הספר בשעה שמגביהים אותו, מקפידים הרבה פחות.

[לייטנר]

viewtopic.php?f=7&t=10087&p=93190&hilit=%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%99%D7%94%D7%99%D7%9D#p93190

[עוקר הרים]

הרב מורה צדק שליט"א, כדברי הרב מזמור שיר הצבעתי על המנהג להצביע בזרת דווקא. כל הריבוי דברים אודות ענייני הגבהת הס"ת הנשגבה, לא נעדרו חלילה מידיעתי. איך שלא יהיה וגם אם זה לקוח מהספרדים, מסקרן אותי לדעת איך השתרבב המנהג הלזה אצל האשכנזים, שכידוע אינם אמונים על תנועות גוף, מלבד כריעות והשתחוויות המובאות בהלכה, הכאה על הלב בווידוי וסליחה, והגבהת הרגליים בשעת אמירת קדושה, שגם על זה כבר נשתברו קולמוסים לרוב. שכן המקור להגבהת רגליים זו כרוך בנשימה אחת עם נשיאת העינים כלפי מעלה, שאיננה כ"כ נפוצה בינותינו.
אצל אחינו הספרדים יש זקיפת ידים בפותח את ידך ועוד כהנה, יש הפרחת נשיקות עם היד פה ושם, כך שאצלם הוא מנהג שגרתי. משא"כ אצל בני אשכנז.
ולגבי סברתו של מזמור על המילה 'וזאת' המתקשרת לחיווי באצבע - המצאה יפה, אך האם יש לה מקור?

[עשוי לנחת]

viewtopic.php?f=7&t=10087&p=93190&hilit=%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%99%D7%94%D7%99%D7%9D#p93188
כאן ציינתי שהמקור המפורש היחיד לכאו' המציין לזה הוא המעם לועז דברים עמ' תתרלז

[מבקש דעת]

המאמר פורסם בקובץ של כולל תלפיות של חסידות באיא, לא זוכר את שם הקובץ.ן

[יוסףלוי]

אצל אחינו הספרדים יש זקיפת ידים בפותח את ידך ועוד כהנה, יש הפרחת נשיקות עם היד פה ושם, כך שאצלם הוא מנהג שגרתי. משא"כ אצל בני אשכנז.

הפרחת נשיקות, פשיטת ידיים, הרפייה, התעמלות, ריקודים... שכחת את מנהג קימוץ הידיים לשני אגרופים מאיימים, ואז פתיחת אצבעותיהם אחת אחרי השנייה בעצבנות (בפיטום הקטורת), אה... וסימוני אגודלים לכיוון הס״ת כעין ״וי״ ידני, כזה שאמריקאים אוהבים לעשות (פירוש תנועה זו כעין הסכמה לנאמר בס״ת, כמו שצועקים ״אמת״ אחרי כל פסוק) .

[מורה צדק]

[ שכחת את מנהג קימוץ הידיים לשני אגרופים מאיימים,.

זה נראה שהספקת להכיר זאת היטב, וד"ל.

[מורה צדק]

http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=10087&p=93190&hilit=%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%99%D7%94%D7%99%D7%9D#p93188
כאן ציינתי שהמקור המפורש היחיד לכאו' המציין לזה הוא המעם לועז דברים עמ' תתרלז

עי' מה שציינתי לעיל ממהרח"פ

[מורה צדק]

איש ספר כתב באשכול סמוך שלא נוהגים לחוות באצבע.
וקצת פלא עליו, שמנהג רובא דעלמא כן לחוות באצבע (ומשום מה כתב כאן על מנהג עצמו שכך המנהג), ואפילו שעדיין לא הבינו כאן למה, ולענ"ד הוא סיבה ישירה למה שמסתכלים בכתב של הס"ת.

[עשוי לנחת]

http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=10087&p=93190&hilit=%D7%A9%D7%9E%D7%92%D7%91%D7%99%D7%94%D7%99%D7%9D#p93188
כאן ציינתי שהמקור המפורש היחיד לכאו' המציין לזה הוא המעם לועז דברים עמ' תתרלז

עי' מה שציינתי לעיל ממהרח"פ

צודק. לא שמתי לב.
האם המהרח"פ מזכיר זרת?

[מורה צדק]

הוא כותב זאת על האגודל בניגוד למה שכתבתי לעיל (אך עדיין לא ראיתי שנהגו כך)

[עשוי לנחת]

א"כ לע"ע המעם לועז הוא היחידי שמזכיר זרת. הלא כן?!

[מורה צדק]

כנגד זה בלב חיים מביא שדוקא באצבע.

[מזמור שיר]

הרב מורה צדק שליט"א, כדברי הרב מזמור שיר הצבעתי על המנהג להצביע בזרת דווקא. כל הריבוי דברים אודות ענייני הגבהת הס"ת הנשגבה, לא נעדרו חלילה מידיעתי. איך שלא יהיה וגם אם זה לקוח מהספרדים, מסקרן אותי לדעת איך השתרבב המנהג הלזה אצל האשכנזים, שכידוע אינם אמונים על תנועות גוף, מלבד כריעות והשתחוויות המובאות בהלכה, הכאה על הלב בווידוי וסליחה, והגבהת הרגליים בשעת אמירת קדושה, שגם על זה כבר נשתברו קולמוסים לרוב. שכן המקור להגבהת רגליים זו כרוך בנשימה אחת עם נשיאת העינים כלפי מעלה, שאיננה כ"כ נפוצה בינותינו.
אצל אחינו הספרדים יש זקיפת ידים בפותח את ידך ועוד כהנה, יש הפרחת נשיקות עם היד פה ושם, כך שאצלם הוא מנהג שגרתי. משא"כ אצל בני אשכנז.
ולגבי סברתו של מזמור על המילה 'וזאת' המתקשרת לחיווי באצבע - המצאה יפה, אך האם יש לה מקור?

הסברא על המילה וזאת מצאתי בכמה ספרי אחרוני זמננו. הנה אחד מהם, במשנת יוסף ח"ו סי' נ' הביא כן בשם ספר "זר התורה" להרב חנוך זונדל גרוסברג, גם הוא בן זמננו.
שוב מצאתי ספר שמבאר בכמה אופנים את המנהג להורות בזרת:

[עוקר הרים]

יפה מאוד. יישר כח.

[עשוי לנחת]

שוב מצאתי ספר שמבאר בכמה אופנים את המנהג להורות בזרת:

למה הוא מתכון כאן?

מעם לועז.jpg (42.84 KiB) נצפה 12724 פעמים

[אוצר החכמה]

איני יודע על פרשה זו אבל באופן כללי ילקוט מעם לועז הנמצא היום עיקרו מכתיבתו של ר"י כולי אבל המו"ל המכונה בשם שמואל ירושלמי השלים הרבה מן החסר לפי דרכו של בעל מעם לועז ראה כל עניין זה כאן http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=7773&p=69070

[מזמור שיר]

אצבע אלוקים: בשבת האחרונה נקלעתי לבית כנסת שבד"כ איני נוהג להתפלל שם, ולפתע אני רואה מונח על השולחן שלפני קובץ תורני, אני מעלעל בו ורואה שזהו הקובץ המדובר כאן שהובאו בו הדברים אודות מנהג ההצבעה בזרת. וראיתי שם שהוא גם טוען את הטענה כנגד אלו שמביאים את ה"מעם לועז" כמקור, אלא שהוא מוסיף יותר, וכותב שהפרשה שבו נמצא המנהג ההוא נכתב ע"י הרב ירושלמי - קרויזר הנ"ל, ולכן אין בזה מקור. והוא טוען שם שזה מנהג של הדורות האחרונים, וזקני הדורות הקודמים לא נוהגים כן. והר"מ מאזוז אמר שאולי הטעם הוא מדכ' "שמים בזרת תכן", שבאים לרמז שתורה מן השמים.
כמו"כ הוא מביא שבחב"ד לא נוהגים בכלל להצביע.

[עשוי לנחת]

איני יודע על פרשה זו אבל באופן כללי ילקוט מעם לועז הנמצא היום עיקרו מכתיבתו של ר"י כולי אבל המו"ל המכונה בשם שמואל ירושלמי השלים הרבה מן החסר לפי דרכו של בעל מעם לועז ראה כל עניין זה כאן http://www.otzar.org/forums/viewtopic.php?f=7&t=7773&p=69070

אלא שהוא מוסיף יותר, וכותב שהפרשה שבו נמצא המנהג ההוא נכתב ע"י הרב ירושלמי - קרויזר הנ"ל, ולכן אין בזה מקור.

למעשה, לא הצלחתי להבין, מה פירוש הדבר שירושלמי הכניס דברים מעצמו כביכול על שם ה'מעם לועז'?

[מורה צדק]

אצבע אלוקים: בשבת האחרונה נקלעתי לבית כנסת שבד"כ איני נוהג להתפלל שם, ולפתע אני רואה מונח על השולחן שלפני קובץ תורני, אני מעלעל בו ורואה שזהו הקובץ המדובר כאן שהובאו בו הדברים אודות מנהג ההצבעה בזרת. וראיתי שם שהוא גם טוען את הטענה כנגד אלו שמביאים את ה"מעם לועז" כמקור, אלא שהוא מוסיף יותר, וכותב שהפרשה שבו נמצא המנהג ההוא נכתב ע"י הרב ירושלמי - קרויזר הנ"ל, ולכן אין בזה מקור. והוא טוען שם שזה מנהג של הדורות האחרונים, וזקני הדורות הקודמים לא נוהגים כן. והר"מ מאזוז אמר שאולי הטעם הוא מדכ' "שמים בזרת תכן", שבאים לרמז שתורה מן השמים.
כמו"כ הוא מביא שבחב"ד לא נוהגים בכלל להצביע.

איך יודעים איזה פרשות כתב רבי יעקב כולי, ומה השלימו לאחריו?

[עוקר הרים]

אצבע אלוקים: בשבת האחרונה נקלעתי לבית כנסת שבד"כ איני נוהג להתפלל שם, ולפתע אני רואה מונח על השולחן שלפני קובץ תורני, אני מעלעל בו ורואה שזהו הקובץ המדובר כאן שהובאו בו הדברים אודות מנהג ההצבעה בזרת. וראיתי שם שהוא גם טוען את הטענה כנגד אלו שמביאים את ה"מעם לועז" כמקור, אלא שהוא מוסיף יותר, וכותב שהפרשה שבו נמצא המנהג ההוא נכתב ע"י הרב ירושלמי - קרויזר הנ"ל, ולכן אין בזה מקור. והוא טוען שם שזה מנהג של הדורות האחרונים, וזקני הדורות הקודמים לא נוהגים כן. והר"מ מאזוז אמר שאולי הטעם הוא מדכ' "שמים בזרת תכן", שבאים לרמז שתורה מן השמים.
כמו"כ הוא מביא שבחב"ד לא נוהגים בכלל להצביע.

מה שם הקובץ?

[מזמור שיר]

למיטב זכרוני שמו הוא "תפארת ישראל", או דומה לזה. יוצא ע"י כולל באיאן בביתר.

[מזמור שיר]

איך יודעים איזה פרשות כתב רבי יעקב כולי, ומה השלימו לאחריו?

כתוב בראש כל כרך מי הכותב

[מתתיהו]

בס"ד

להלן המאמר המדובר במלואו:

בס"ד
חקרי מנהג
מנהג הושטת אצבע ב"וזאת התורה" / מנהג נישוק ספר התורה לעולה לתורה / מנהג הטיית הראש לימינו ושמאלו באמירת "וקרא זה אל זה ואמר" / ברכת שהחיינו על פרי או בגד חדש בימי ספירת העומר

חשיבות המנהגים בישראל

מנהגי עדות ישראל לתפוצותיהן, הפכו לנכסי צאן ברזל וכתוספת בלתי נפרדת למצוות ולסייגים. כאשר ההלכה רופפת ואינה ידועה, מוזכר פעמים רבות בספרי חז"ל והפוסקים הכלל של: "פוק חזי מאי עמא דבר", ו"כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה, צא וראה היאך הציבור נוהג". וכן אמר הלל: "הנח להם לישראל, אם אינם נביאים בני נביאים הם".
אין לו לאדם לשנות מן המנהג, כמאמר הגמרא בסנהדרין (מ:) "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג", וכן מובא בירושלמי עירובין (פ"ג, ה"ט): "דלא לישני מן מנהגא". חז"ל הפליגו רבות בחשיבות המנהג ואמרו (מנחות כ:): "מנהג אבותינו תורה היא" ו"מנהג אבותיהם בידיהם" (שבת לה:).
המנהגים הקדומים קיבלו תוקף הלכתי, עד שהפכו למנהג של קבע שאינו ניתן לביטול, וכדברי הגמרא בימות (קב.): "אפילו אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העולם בסנדל".
עוד מזמן הגאונים החלו להתפשט מנהגים שונים, וגאוני בבל נתנו לו תוקף וחשיבות מרובה. רבות מצאנו בתשובות הגאונים את הלשונות: "כך מנהג שתי הישיבות" ו"כך מנהג בית רבנו שבבל" וכדומה. אחרון הגאונים, רב האי גאון, חקר את מנהגי קהילות ישראל והשתדל להסביר את טעמיהם. רב יהודאי גאון מסורא ביקש לבטל אחד ממנהגי בני ארץ ישראל שקרא לו "מנהג שמד" ונהגו בו שלא כהלכה, וענו לו בתקיפות כי "המנהג מבטל ההלכה".
הרמב"ם כתב, כי הדינים והמשפטים מחולקים לחמישה חלקים, וה"חלק החמישי הם הדינים העשויים על דרך חקירה וההסכמה הנוהגים בין בני אדם, שאין בהם תוספת במצווה ולא גרעון או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים ואסור לעבור עליהם".
וכך נכתב בפירוש המיוחס לרבנו מימון אבי הרמב"ם: "אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, וכתב רבנו נסים במגלת סתרים כי כל מנהגי האומות באלו המנהגות כמו זה (אכילת סופגנין בחנוכה), והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע"ה ואת תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלת הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".
למרות שהמנהגים לא נאספו כמעט מעולם בספר ולא הועלו על הכתב, התפשטו בין קהילות ישראל והכל הורגלו בהם עד שנקבעו לדורות.
מקומות שבהם נהגו מנהגים שונים, התחייבו הבאים אחריהם לנהוג כמוהם. כפי שפוסק מרן ה"בית יוסף": "קבלת הרבים חלה עליהם ועל זרעם, ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנוהגין כך מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה, וכן הבאים מחוץ לעיר לדור שם, הרי הם כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן, ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור הותרו בהם אם אין דעתם לחזור". וכן פסק: "אם היתה ההסכמה נדר לרבים או סייג לתורה ולדבר מצוה אינם יכולים להתירו".

מנהג בלי מקור וטעם

גם על מנהגים שלא נודע מקורם וטעמם, החמירו הראשונים והאחרונים שלא לבטלם. הרמ"א כותב: "אין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו".
ה"חתם סופר" כתב שאסור ללעוג על מנהגי ישראל, אפילו שנעלם טעמם ממנו, כי מקור מים חיים הם נובעים, "ורגיל אני לומר, כל המפקפק על נימוסים ומנהגנו, צריך בדיקה אחריו".
אך במקרה שהשתנו הנסיבות והעניינים, התירו פוסקים לבטל המנהג, כפי שכותב ה"באר היטב" בשם מהרי"ק: "אם נשתנה העניין מאשר היה בזמן הראשונים, רשאים לשנות המנהג לפני הזמן".
מאידך, כותב רבי יעקב רישר מפראג בעל "שבות יעקב", כי הכלל של "מנהג עוקר הלכה" הכוונה דווקא מנהג שהוזכר בש"ס שהיו נוהגים בו מקדם, אבל מנהג שנוגד מה שנקבע בש"ס, אין שום כח בשום אדם לבטל ולשנות המנהג נגד ההלכה", ומוסיף שם: "מנהג אותיות גהנם".
וכן כתב רבנו מנחם ב"ר אהרן בן זרח: "וכל מנהג שנהגו בו על פי חכם, ונהגו בו לתקנת מה אין להקל בו, ואם מנהג בטעות מותר לשנותו".
עם התפזרות קהילות ישראל בתפוצות הגולה, התחדשו מנהגים שונים בכל תחומי החיים, ובמרוצת הדורות השתרשו המנהגים והפכו למנהג של קבע. על רוב כלל המנהגים ידועים טעמיהם ומקורם, אך רבות התחבטו בספרי האחרונים למצוא סיבה ומקור למנהגים שונים, ועל חלק מהם התבטאו פוסקים שונים כי בטעות יסודם ויש לבטלם.
בעקבותיהם, אמרנו ללקט כעמיר גרונה ארבעה מנהגים שונים שנהוגים בקרב חלק מעדות ישראל, ולמצוא להם מקור טהור בספרים.

מנהג הושטת אצבע ב"וזאת התורה"

רבים וטובים נוהגים להראות באצבעם לכיוון ספר התורה, בעת שמגביהים אותו לפני או אחרי הקריאה.
מנהג רוב האשכנזים כיום, להצביע בזרת שביד ימין; ואילו הספרדים נוהגים להושיט את אגודלם מול ספר התורה ומנשקים את האגודל, ויש מהספרדים שנוהגים להראות בציצית ולנשקן אחר כך.
התעוררתי לתור אחר מקורות למנהג זה, ואומנם מצאתי מקורות וסימוכין לעניין ההצבעה וההוריה לכיוון ספר התורה, אך לא להצבעה דווקא באצבע הזרת, שאינה מוזכרת כלל בספרי ההלכה ולכאורה נראה שהוא מנהג מחודש של הדורות האחרונים, ולא נמצא אצל הזקנים השרידים לדורות הקודמים. מנהג חב"ד שלא להראות באצבע כלל, וכן היה מנהגם של רבים מגדולי הדורות האחרונים.
בכמה מספרי האחרונים, מסמיכים את מנהג הושטת האצבע לדברי חז"ל במנחות (דף כט) שכל מקום שנאמר בו "זה" או "זו", הכוונה היא להורות באצבע, כמובא על משה שהתקשה במנורה, בראש חודש ובשרצים, עד שהקב"ה אמר לו "זה" והראה לו באצבע כביכול.
וכן מובא בירושלמי סוטה (פ"א הל"י) שהראו באצבע ואמרו אבל כבד "זה" למצרים, וכן איתא בתענית (לא.) שלעתיד לבוא כל אחד מראה באצבעו ואומר "זה ה' קוינו לו". כך גם אצל אסתר שהצביעה על המן ואמרה: "המן הרע הזה", ואצל משה שאמרו ישראל: "וזה האיש משה לא ידענו מה היה לו" דרשו במסכת שבת (פט.) שהשטן הראה להם את דמותו במיטה. וכן בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק: "זה אלי ואנוהו" - "דהוו מורין באצבעיהון".
אך בספר "מנהג ישראל תורה" דחה זאת, מפני שעניין זה מצאנו רק על לשון "זה" ולא על לשון "זאת", כנאמר בחולין (מב) על הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו" - "מלמד שתפס הקב"ה כל מין ומין והראה לו למשה, זאת אכול זאת לא תאכל", הרי שלא דרשו חז"ל את תיבת "זאת" בלשון הוריה באצבע, אומנם בפירוש המזרחי שם מפרש שאף שם הראה לו באצבע.
וגם אם נקבל את דברי הסימוכין של תיבת "זה" ו"זאת", עדיין לא מצאנו מקור להצביע דווקא באצבע הזרת שביד ימין, כמנהג האשכנזים כיום,
והיה מי שרצה למצוא לו מקור בספר "ילקוט מעם לועז" פרשת כי תבוא על הפסוק: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" ושם מוסיף שהמנהג להורות באצבע הזרת בשעה שמגביהים את ספר התורה, אך לא ידע כי חלק זה לא התחבר על ידי המחבר הראשון (רבנו יעקב כולי מצפת ותורכיה, שכתב את פירושו עד פרשת תרומה בלבד, וחכמים אחרים המשיכו בעקבותיו עד ספר דברים), אלא על ידי אחד מבני דורנו (הרב שמואל קרויזר-ירושלמי ז"ל)שהשלים את החיבור על דרך המחבר הקדמון.
הג"ר מאיר מאזוז שליט"א שנשאל על כך, השיב: "נשאלתי על כך (טעם הנוהגים בהגבהת ספר תורה, להצביע באצבע זרת), ואמרתי אולי ע"פ הפסוק בישעיה (מ, יב) 'ושמים בזרת תיכן', לרמוז שאנו מאמינים בתורה מן השמים".
ויש מי שכתב רמז בכך שתיבת "הזרת" עם הכולל עולה בגימטריא "תרי"ג", אך ברור שכל זאת לא יצא מרמז גרידא, ובדרך צחות שמעתי פעם שהסיבה היא מפני שהמתפללים החזיקו באצבעם טבק הרחה שחולק בשעת קריאת התורה, ולא עלתה בידם להצביע באצבעם ובאגודלם, ולכן הורו באצבעם הקטנה...
אומנם למנהג הספרדים להצביע באצבע האגודל נמצא מקור קדום, והוא רבנו חיים פאלאג'י בספרו: "ספר חיים" (סימן ג' אות ו'), וזה לשונו: סמך למה שנהגו להראות באצבע לספר תורה בשעת הקמת ספר תורה, הוא מדאמרינן במדרש רבה (פרשה ב' פסקא ג') על הפסוק (שיר השירים ב, ד) דגלו עלי אהבה כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע נהרג, ותינוקות הולכים לבית הספר מורין האזכרה באצבע, ואומר הקב"ה ודגלו עלי אהבה אל תקרי ודגלו אלא וגודלו. נראה דלזה סמכו להראות. כן כתב הרב דברי מרדכי ז"ל סימן ט'. ועיין מה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן רוח חיים ביורה דעה סימן רפ"ה (אות ד') בס"ד".
בהמשך כותב רבי חיים פאלאג'י על המנהג להושיט את האצבע עם הציצית: "ורובא דעלמא נהגן לאחוז בציצית שבטליתו ולנשק נגד הספר תורה, וכנראה דנהגו כן בשביל שלא להראות באצבע ריקם כלפי הספר תורה. ולפי המדרש הנזכר לעיל אין חששא כלל, ואולי נהגו כן על דרך שנהגו בברכת הלבנה לפי האחד מן הטעמים דהוא משום ראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. ובעת הקריאה בספר תורה דבר בעתו להעלות בזכרונו את כל מצות ה' הכתובים בספר תורה הזה".
ובספרו "לב חיים" (סי' קס"ז ס"ג אות ו') מביא רבי חיים פאלאג'י את דבריו הנ"ל, ומוסיף לבאר הטעם של הושטת האצבע דווקא, הסמוכה לאגודל, ומסמיך את דברי המדרש רבה (פרשת נשא פרשה יג פסקא טו), שבכל תיבה שניה מששת הפסוקים "תורת ה' תמימה" יש שם הוי"ה, "ולזה מניח התתן לכלה טבעת הקידושין באצבע שהיא כנגד שם הוי"ה כשתתחיל למנות מגודל, וכיון שאצבע רומז לשם הוי"ה נאה ויאה להיות מורים הס"ת באצבע דוקא".
גם בסידור וילנא מביא בשם ספר חסידים, להושיט את האצבע הסמוכה לאגודל כשמראים דברי תורה, כי בו כתב הקב"ה את התורה. אך לא מדויק משם שיש עניין להצביע דווקא בשעת הגבהת ספר התורה, אלא בכל פעם שלומדים תורה יש להצביע באצבע הסמוכה לאגודל.

מנהג נישוק ספר התורה לעולה לתורה

מנהג נפוץ בקרב עדות ישראל, שהעולה לתורה ממשמש בציצית (כשהוא מעוטף בטלית) או באמצעות האבנט של ספר התורה (כשאינו מעוטף בטלית) על מקום הקריאה ומנשקו, לפני הקריאה ואחריה.
יש לחקור על מקור המנהג, כי בגמרא במגילה (לב, א) נאמר: "פותח וראה גולל ומברך וחוזר ופותח וקורא וכו', הלכה פותח ורואה ומברך וקורא", ולא מוזכר שם כלל עניין הנישוק. וכן משמע ממה שנספק בשו"ע: "ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו, ואחר כך יברך", שגם שם לא מוזכר הנישוק כלל.
המקור הראשון לנישוק ספר התורה, הוא מ"ספר חסידים" וזה לשונו: "לאחר שקרא בתורה מנשק הספר תורה ע"ש ישקני מנשיקות פיהו", אך משם משמע שיש לנשק רק אחר הקריאה ולא לפניה, וכעין זה מובא ב"יוסף אומץ" על מנהגי פפד"מ: "סמוך לביאת הקורא שאחריו לבימה יפתחנה כדי שיכבד הס"ת בנשיקה בשעת פרידתו", ומשם משמע שהנישוק צריך להיות לא מיד אחר שסיים את קריאתו, אלא סמוך לביאת הקורא (העולה) שאחריו.
המקור הראשון בו מוזכר המנהג לנשק את ספר התורה בעלייה ובירידה, הוא בסידור היעב"ץ "בית יעקב" עם תוספות מוסגרות שמופיעות במהדורה הנדפסת, וכנראה אף הן מהיעב"ץ עצמו: "כשתעלה לקרות בתורה, תחילה תפתח הס"ת ותראה במקום שתתחיל לקרות [ותנשקנה ותאמר בלחש עץ חיים היא למחזיקים בה] ותכסה, ותאחז בשתי ידיך ביריעות הספר על ידי מפה, [ותהפך פניך לצד שמאל] ואח"כ תאמר ברכו וכו'".
וכן מובא ב"שערי אפרים" (שער ד סעיף ג): "ונוהגין שהעולה לוקח הטלית או המעיל של הס"ת ומעבירו על מקצת העמוד במקום שיש לו לקרות ונושק הטלית או המעיל, והוא מנהג ותיקין", ובהמשך כותב הטעם מפני ש"מגלה דעתו שחביב עליו לקרות מכל הכתוב כאן".
ושם ב"שערי חיים" על "שערי אפרים", כותב: "מדברי מרן ז"ל מפורש יוצא, שמנהג זה יש לו מקור על פי דין, והוא מנהג ותיקין, והסברא גם כן למה יגרע ממה שכתב הרמ"א לנשק הציצית משום כבוד וחביבות, וכן נוהגין בתפילין ושאר חפצי מצווה. וכן החזיק במנהג זה מ"ו בעל לבושי מרדכי שליט"א".
מנהג זה נפוץ בקרב קהילות הספרדים וכן היה נוהג האריז"ל כמובא בשער הכוונות וכן מנהג חב"ד ורוב מקהלות החסידים.
אולם ב"נימוקי אורח חיים" להגה"ק רבי חיים אלעזר ממונקאטש, כתב בחריפות נגד מנהג זה ודייק מלשון השו"ע שהכוונה היא לראיה בלבד ולא למשמוש, וזה לשונו: "ולא למשמש באותו מקום בס"ת בטליתו ולנשק, שזהו אינו כלל מדינא ולא ממדת חסידות, אדרבה גורם הדבר קלקול לס"ת". ובלשון החריפה מסיים: "וענוותנותו של הגאון המובהק מרן מוהרא"ז מרגליות זצ"ל (בעל שער אפרים) גרמה להחריב הרבה ס"ת ולמחקן עד שהביאן לידי פסול, ה' יצילנו".
וכן כותב בספרו "דרכי חיים ושלום" שבבית מדרשו, הניח טבלה על הבימה להזהיר את העולים שלא לעשות כן ולמנעם ממכשול.
מסיבה זו, יש נוהגים שלא להעביר את הטלית או האבנט על גבי האותיות גופא, אלא לגעת בקצה הגיליון ולנשק, וכך כתב הג"ר ראובן מרגליות בהגהותיו "מקור חסד" על "ספר חסידים", ולדבריו כך הוא המנהג.
משמו של ה"שר שלום" מבעלזא נאמר, שאלו הנושקים על ידי הטלית באים לידי שלושה איסורים: איסור מחיקת השם, איסור גרם פסול לספר תורה, ואיסור גרם חילול שבת קודש, ולכן חסידים ונקיי הדעת נזהרים שאינם נוגעים בטלית רק במקום הגיליון ולא במקום הכתב כלל, ואף מה שהובא בשם האריז"ל אינו אלא "פותח ורואה וחוזר וסותם ומברך" ואינו בנשיקה כלל.
ובספר "ילקוט הגרשוני" כותב שאין לבטל המנהג של נישוק ספר התורה באופן זה, כי "המנהג נתפשט ברוב ישראל, ועושין כן כדי לחבב המצוות כמו שמנשקים הציצית מהאי טעמא, ועל עניינים כאלו נאמר הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם", ומסמיך שם את דברי הרמ"א שהבאנו למעלה שאין לבטל שום מנהג.
העולה מכאן, שאין סמך למנהג לנשק דווקא באותיות, וגם העושים כן מפני שהורגלו, יש להם להיזהר שלא לדחוק ולשפשף האותיות בחוזק, כדי שלא ימחקן וייכשל במחיקת אותיות הקודש ח"ו.

מנהג הטיית הראש לימינו ושמאלו באמירת "וקרא זה אל זה ואמר"

אף מנהג זה, של הטיית הראש לימין ושמאל, ויש שאף כורעים מעט בעת ההטייה, באמירת "וקרא זה אל זה ואמר" שבקדושה - הפך לנחלת רבים וטובים, אך לא נמצא לו כל מקור בהלכה, אם כי ניתן למצוא לו סימוכין בדרך דרש.
מרנן הגר"ע יוסף והגר"ח קנייבסקי שליט"א השיבו לשואליהם שאין מקור למנהג ולא שמעו עליו.
הג"ר בנימין זילבר בשו"ת "אז נדברו" סימן לב, עונה לשואל ששאל אותו בזה"ל: "עוד איני יודע אם במה שנוהגים לסובב הראש לצדדים בוקרא זה אל זה ואמר שבקדושה, קודם פונים לשמאל כדרך שעושים בעושה שלום כמו שמבואר בשו"ע או"ח סימן קכ"ג סעיף א', או דדוקא התם לשמאל פונים והכא לא אלא לימין כמו שנקוט בידינו כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין זבחים דס"ב".
וכך משיב הגר"ב: "מה שפונים הראש כשאומרים וקרא זה אל זה אם לשמאל תחלה לא ידוע לי, כיון שבכלל אין אנו נוהגים בזה להסתובב עם הראש לכן אפי' הנוהגים כן אין להקפיד בזה מאיזה צד להתחיל, ובפרט שעצם אמירתו אינו מעיקר הקדושה ויש שאין אומרים אותו כיון שזה שייך להבעל תפלה ובמקום לדקדק דקדוקי עניות באיזה צד לפנות הראש יש ליתן כל התשומת לב לכוון למה שאומרים בין אם כל אחד אומר או שרק הש"ץ אומרים וכולם שומעים... ובעניותינו עושים הטפל לעיקר והעיקר לטפל".
בסידור "תפילה לדוד" לעלוב מבואר, שיש להטות הראש כדרך נוטלי רשות, ומובא שם סמך מדברי הפייטן במוסף ליום הכיפורים: "דמות ארבעה פנים לכל צד פונים ואומרים קדוש", וכן יש מביאים ראיה מהזוהר (פרשת נח), שם מובא שהמלאכים פונים באמירת "קדוש קדוש קדוש", לכיוון צפון מזרח ומערב.
ובספר "כרע רבץ" מביא ראיה לעניין נטילת רשות, מפירוש רש"י על הפסוק: "וקרא זה אל זה ואמר" - "נוטלין רשות זה מזה, שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה, אלא אם כן פתחו כולם כאחד", וכעין זה מובא בתוספות ובילקוט שמעוני ועוד ראשונים, וייתכן שההטיות הם כעין נטילת רשות זה מזה כעין המלאכים, וכמו שאנו מדמים עצמנו להם בדילוגים של קדוש קדוש קדוש, ולכן יש להטות הראש קודם לכיוון ימין, כמו כל פינות שאתה פונה פנה לימין תחילה, ולא דומה לעושה שלום ששם הוא כלפי השכינה וכורעים לימין השכינה שהיא שמאל שלנו.

ברכת שהחיינו על פרי או בגד חדש בימי ספירת העומר

שגור בפי רבים, שאין לברך ברכת שהחיינו בימי ספירת העומר.
אך בספרי הפוסקים האחרונים כתבו, שמקור דעה זו בטעות יסודה, ודבר זה לא נזכר בפוסקים המפורסמים, ואם אחד מהם נהג כן בלא טעם, אין צריך התרה מפני שהוא כמנהג בטעות.
כך כתב בשו"ת מהר"י שטייף (סימן רמט סק"ז), ומוסיף שם שאם אחד נהג כן מפני האבילות על תלמידי רבי עקיבא, לא יהא אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור שהוא צריך התרה.
וחקרו בספרי האחרונים אודות מקור הטעות, כיצד נשתרש העניין שלא לברך ברכת שהחיינו בימי ספירת העומר, עד שהפך אצל רבים לחוק ולא יעבור, ונמצאו שתי סיבות למקור הטעות.
ראשית, נוצר בלבול בין ימי בין המצרים לימי ספירת העומר, שיש בהם דמיון מסוים בכך שבשתי התקופות מתאבלים ואין עורכים בהם שמחות, אך גדול ההבדל ביניהם. שכן ימי בין המצרים הם ימי אבל של כלל עם ישראל על חורבן בית המקדש, ונפסק בהלכה שיש להתאבל בימים אלו ומקורו קדום מזמן הגמרא. אך לעומת זאת ימי הספירה שהאבל הוא על מיתת תלמידי רבי עקיבא, ולא החמירו בהם יותר מדי, ואדרבה הרמב"ן כותב (בפירושו עה"ת פרשת אמור) שקדושת ימי ספירת העומר היא כקדושת ימי חול המועד, שחג הפסח הוא החג הראשון של חול המועד וחג השבועות הוא החג האחרון שלו.
ועוד נמצא מקור נוסף לטעות, בפירוש מוטעה של דברי האליה זוטא שמביא את דברי רבנו ירוחם בספר "תולדות אדם וחוה", ששם מבאר מדוע לא מברכים ברכת שהחיינו על ספירת העומר כמו שמברכים על כל המצוות כאשר מתחילים אותן, ושם נותן טעם לדבר שלא לברך שהחיינו על מצוות הספירה, ומכאן נוצרה הטעות שהיו שפירשו דבריו שלא בנכון שכוונתו מדוע אין מברכים שהחיינו בתוך ספירת העומר, במקום ברכת שהחיינו על הספירה.
וכן נראה מלשונו של רבנו ירוחם שלא מזכיר עניין ברכת שהחיינו על פרי או בגד חדש: "ומה שאין אומרים זמן, י"א לפי שאין כאן הנאה ולא שמחה כפדיון", ומשמע שהסיבה מפני שאין הנאה בספירת העומר כמו בשאר המצוות ולכן לא מברכים עליה ברכת שהחיינו. ואומנם התברר על פי כתב ידו של רבנו ירוחם, שכוונתו היתה ברורה לגבי ברכת שהחיינו על מצוות ספירת העומר, ולא על ברכת שהחיינו בימי הספירה.
ועוד נמצאו טעמים מדוע לא מברכים שהחיינו על ספירת העומר: שמא ישכח לספור באחד מן הימים, ונמצא ברכה לבטלה למפרע, כדברי המהר"ם מינץ; או מפני שאין מברכים אלא על דבר שיש לו הנאה וכאן אדרבה יש צער בחורבן ביהמ"ק, כך כתבו הר"ן והרשב"א; או מפני שהוא צורך יום טוב של שבועות וסומכים על ברכת שהחיינו שבחג; או מפני שהוא תלוי בקביעות חג הפסח ודי בברכת שהחיינו שבו, וכן מפני שבזמננו אינו אלא זכר למקדש.
ואומנם רוב הפוסקים כתבו, שמותר לברך על פרי או בגד חדש בימי ספירת העומר, ואפילו להיכנס לדירה חדשה ולסייד אותה, ובפרט בארץ ישראל שמצוות ישיבתה שקולה כנגד כל המצוות, ואך שמחת נישואין מנעו חז"ל בימי הספירה מפני שיש בה שמחה יתירה. אך יש שחילקו בין פרי חדש שמותר, לבין בגד חדש שאין לובשים, כדברי ה"בן איש חי" בספרו "ידי חיים" על הלכות ספירת העומר, והסיבה היא מפני שבגד חדש הוא הנאת האדם ואין ראוי לעשות זאת בימי האבילות על תלמידי רבי עקיבא, אך פרי חדש הוא הודאה על התחדשות הזמן.
אולם, לאחר חיפוש מחופש נמצאו פוסקים ראשונים באשכנז, שהחמירו שלא ללבוש בגד חדש בימי הספירה ולא לברך שהחיינו. והמקור הראשון הוא עוד מזמן הגאונים אצל רב שרירא גאון, כמובא בתשובות ופסקים מאת חכמי אשכנז: "כתב רב שרירא גאון בספר המקצועות... וע"כ גזרו חכמים שלא לעשות שמחה בין פסח לעצרת, ושלא לעשות כסות חדשה עד שבועות".
וכן השתרש המנהג באיטליה כמובא בספר "מנהג טוב" ממחבר בלתי ידוע באיטליה: "ומנהג טוב שלא להסתפר ושלא לחנך כסות ושום דבר חדש ולהתענג במרחץ ולעשות צפורניו מאחר הפסח עד עצרת, לכבוד החסידים התמימים והישרים שמסרו עצמן על קדושת ה', אבל ביום ל"ג בעומר מותר מפני הנס שהיה. ומל"ג ועד עצרת במקומו עומד לחומרא".
ב"לקט יושר" מביא שה"תרומת הדשן" התיר באושטריך לקנות בגד חדש בל"ג בעומר כדי להלביש לרגל, וכיון שקנה מותר לתקנו אפילו לאחר ל"ג בעומר, אבל לעצמו לא היה מתקן בגדים עד אחר ר"ח סיון. ולא היה מתיר בעומר אפילו אין לו מצנפת.
אומנם בכל אלו מוזכר רק שלא ללבוש בגד חדש, אולם בספר "עוללות אפרים" לרבנו שלמה אפרים איש לונטשיץ כותב בפירוש שאין לברך שהחיינו בימי ספירת העומר, וכן כתב רבנו חיים פאלאג'י ובעל שו"ת תורת יקותיאל; אך כאמור - רוב הפוסקים עד דורנו מתירים ללא פקפוק.

[עשוי לנחת]

מנהג הטיית הראש לימינו ושמאלו באמירת "וקרא זה אל זה ואמר"
אף מנהג זה, של הטיית הראש לימין ושמאל, ויש שאף כורעים מעט בעת ההטייה, באמירת "וקרא זה אל זה ואמר" שבקדושה - הפך לנחלת רבים וטובים, אך לא נמצא לו כל מקור בהלכה, אם כי ניתן למצוא לו סימוכין בדרך דרש.
מרנן הגר"ע יוסף והגר"ח קנייבסקי שליט"א השיבו לשואליהם שאין מקור למנהג ולא שמעו עליו.
הג"ר בנימין זילבר בשו"ת "אז נדברו" סימן לב, עונה לשואל ששאל אותו בזה"ל: "עוד איני יודע אם במה שנוהגים לסובב הראש לצדדים בוקרא זה אל זה ואמר שבקדושה, קודם פונים לשמאל כדרך שעושים בעושה שלום כמו שמבואר בשו"ע או"ח סימן קכ"ג סעיף א', או דדוקא התם לשמאל פונים והכא לא אלא לימין כמו שנקוט בידינו כל פניות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין זבחים דס"ב".
וכך משיב הגר"ב: "מה שפונים הראש כשאומרים וקרא זה אל זה אם לשמאל תחלה לא ידוע לי, כיון שבכלל אין אנו נוהגים בזה להסתובב עם הראש לכן אפי' הנוהגים כן אין להקפיד בזה מאיזה צד להתחיל, ובפרט שעצם אמירתו אינו מעיקר הקדושה ויש שאין אומרים אותו כיון שזה שייך להבעל תפלה ובמקום לדקדק דקדוקי עניות באיזה צד לפנות הראש יש ליתן כל התשומת לב לכוון למה שאומרים בין אם כל אחד אומר או שרק הש"ץ אומרים וכולם שומעים... ובעניותינו עושים הטפל לעיקר והעיקר לטפל".
בסידור "תפילה לדוד" לעלוב מבואר, שיש להטות הראש כדרך נוטלי רשות, ומובא שם סמך מדברי הפייטן במוסף ליום הכיפורים: "דמות ארבעה פנים לכל צד פונים ואומרים קדוש", וכן יש מביאים ראיה מהזוהר (פרשת נח), שם מובא שהמלאכים פונים באמירת "קדוש קדוש קדוש", לכיוון צפון מזרח ומערב.
ובספר "כרע רבץ" מביא ראיה לעניין נטילת רשות, מפירוש רש"י על הפסוק: "וקרא זה אל זה ואמר" - "נוטלין רשות זה מזה, שלא יקדים האחד ויתחיל ויתחייב שריפה, אלא אם כן פתחו כולם כאחד", וכעין זה מובא בתוספות ובילקוט שמעוני ועוד ראשונים, וייתכן שההטיות הם כעין נטילת רשות זה מזה כעין המלאכים, וכמו שאנו מדמים עצמנו להם בדילוגים של קדוש קדוש קדוש, ולכן יש להטות הראש קודם לכיוון ימין, כמו כל פינות שאתה פונה פנה לימין תחילה, ולא דומה לעושה שלום ששם הוא כלפי השכינה וכורעים לימין השכינה שהיא שמאל שלנו.

מעניין, פעם ראיתי בספר 'עלי שור' של הרב וולבה, שהוא מבאר את טעם מנהג ישראל לפנות אנה ואנה קודם קדושה.
[מסתמא כוונתו קודם קדושה, היינו קודם קק"ק, ולאו דוקא קודם כל ה'קדושה'.]
איני זוכר כרגע היכן.

[יוסף חיים אוהב ציון]

מי ימצא? זה מענין מאד.

[איקטורין]

עלי שור.jpg (292.89 KiB) נצפה 2629 פעמים

[יוסף חיים אוהב ציון]

עלי שור.jpg

חזק ביותר. היכן זה?

[נטיעות]

הוא מתכוון לפני שאומרים קדוש קדוש ובה בעת שאומרים נקדש.