מיללער כתב:בענין הזה יש לחקור לגבי דיני יבום וחליצה, בכל המקרים שחז"ל גזרו לחלוץ ולא לייבם (יש עשרות דוגמאות של גזירות חז"ל 'חולצין ולא מתיימבין' כגון בשניות מדברי סופרים), אם עקרו את מצוות יבום מדין יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשוא"ת או שרק גזרו שיקיים את המצוה ע"י חליצה דוקא (וזה תלוי קצת בגדר יבום וחליצה אם הם מצוה אחת שיש לקיימה בשני אופנים או שנחשבים כב' מצוות נפרדות).
ולענינו לדברי התוס' ברכות וסוכה שהובאו לעיל שבמקום שחז"ל בטלו מ"ע בשוא"ת היינו שעקרוהו לגמרי ואם עושהו אינו מקיים בזה מצוה אף מה"ת, נמצא שאם מייבם במקום שאסרו לייבם פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה, ויתחייב כרת? ועוד, אם נאמר שעקרוהו אז פטורה אף מחליצה שהרי מי שאינה עולה ליבום (מן התורה) אינה עולה לחליצה.
אני דן כתלמיד לפני רבו ואם טעיתי נא להגיב.
מבואר בתוס' בריש החולץ [לה: ד''ה ונמצאת] להדיא דכל שאינו עולה ליבום מדרבנן בכ''ז עולה החליצה בדיעבד להתירה בשוק, דהיינו החליצה מועילה, ופשוט דצריכה חליצה, עיי''ש.
יש לומר דאף שנעקרה לגמרי מצוות יבום, בכ''ז לא אמרינן הכלל ד'כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה' אלא כאשר התורה עקרה את הייבום לגמרי, משא''כ היכי שנעקר מחמת איסור צדדי וממילא
נמצא איסור אשת אח ממילא, יש לומר דבכה''ג נשארה החליצה על מכונה.
