פורום אוצר החכמה

יש קושיא שלכאו' אין עליה ישוב ברור..

נפסק להלכה ברמב"ם (ממרים א,ה)

שמי שלא הגיע להוראה בכל ספק דרבנן ילך אחר קולא..
ובכל ספק דאו' ילך אחר חומרא..

ולכאו' לפי זה בשביל מה צריך פוסקים וצעג"מ..
(כלומר מה זה משנה מה דעתם האישית..
האישית בדווקא -וצעג"מ)

אין לתרץ שזה בשביל לברר את דיני הדאו' או הדרבנן..
כוון שרואים בחוש שזה בכלל לא הענין..

מי שעונה לי על זה תשובה ברורה..
שורשית ומקובלת על הדעת..
(ולא לפי איזה שיטה מסויימת שאפשר ליישב על פיה את הדבר..
אלא מהלך תורני מהשורש..)
יקבל בעזרת ה' 200 ש"ח..

(ולא לכתוב בבקשה שהפוסקים כותבים את ההלכות הנוהגות לאותו דור כו'..
כוון שרואים בחוש שזו הנקודה הטפילה..
כוון שרוב רובם של ההלכות..
זה מצד שקול הדעת וההכרעה של הפוסק..
אם להכריע כך או אחרת..
ולכאו' לפי הרמב"ם כנ"ל זה מיותר..)

יש לך הרבה שטרות של 200 ש"ח מיותרים...

לי יש פיתרון פשוט.
נגיד אתה לא יודע אם שומן שעל דופן הבהמה הוא שומן ומותר או שמא הוא חלב ואסור. אז אילו לא היו פוסקים, אז היה אסור לך לאכול אותו כדברי הרמב"ם דבשל תורה צריך להחמיר.
אבל עכשיו שיש לנו פוסקים, אתה הולך לפוסק ושואל אותו, האם זה מותר או אסור, והוא אומר לך זה מותר. זה שומן.
איזה מין שאלות אלו?
תביא מהר 200 ש"ח.

השאלה היתה לגבי הצורך בדעתם האישית של הפוסקים..
לא לגבי הצורך בדעתם הענינית של הפוסקים..
וחוץ מזה חוסר ידיעת המציאות אינו נכלל בספק דאו' לחומרא..
כך שאתה לבנתיים יכול לשכוח מה- 200 ש"ח..

שליטא אנחנו אנשים פשוטים..כשאתה שואל שאלות תנסה לפשט אותן ולדבר במושגים שאנחנו מבינים

שליטא כתב:השאלה היתה לגבי הצורך בדעתם האישית של הפוסקים..
לא לגבי הצורך בדעתם הענינית של הפוסקים..
וחוץ מזה חוסר ידיעת המציאות אינו נכלל בספק דאו' לחומרא..
כך שאתה לבנתיים יכול לשכוח מה- 200 ש"ח..

הספק שכתבתי לגבי החלב או שומן, זה לא ספק במציאות, אלא ספק בדין. כמו אקשתא ואייתרא דפליגי בהו בני מערבא ובני בבל בחולין. ולכן בודאי נכלל בספק דאורייתא לחומרא.
ומה בדיוק כוונתך לגבי דעתם העניינית? אולי תתן איזה דוגמא או שתים, באמת נראה שאתה בכמה וכמה דרגות למעלה מהממוצע כאן בפורום, אז תסביר לנו לאט כדי שנוכל להבין.
בקשר למאתיים ש"ח, אני לא יכול לשכוח מהם, כי מעולם לא לקחתי אותם ברצינות. תשאיר אותם אצלך.

[quote="צוציק"]
הספק שכתבתי לגבי החלב או שומן, זה לא ספק במציאות, אלא ספק בדין.

הנקודה שלי היא כזאת..
אם הדין הוא ברור וזה הלכה פסוקה ל"כולי עלמא"..
(לפי כללי ההוראה כמובן..)
אז אנחנו באמת צריכים את הפוסקים שיגידו לנו את ההלכה הפסוקה..
(זה נקרא דעה עניניית, בלי קשר אישי מה הפוסק מבין מדעת תורתו הקדושה)

אבל כאשר זו כבר מחלוקת קדמונים בין הפוסקים ודעת פוסק זה לאסור ודעת פוסק זה להתיר..

אם כן מי שהוא פוסק..
בשביל מה הוא מפרסם את דעתו האישית..
מה נ"מ לנו בזה..

אם הוא מפרסם זאת בשביל להגדיל תורה - ניחה..

אבל אם בשביל לפסוק ולהורות דרך בהלכה..
מה כל הנ"מ בזה כו' כו'..

ולגבי המאתיים ש"ח מצידי לתת..
אבל אם תענה נכון ובכל זאת ה-200 ש"ח..
לא ידברו אליך..
זה כבר ענין שלך..

ומצידי תמשיך בדרך הזו..

ממ"נ, אם אותו פוסק המביע את דעתו האישית (?) לא מודע למחלוקת הקדומה,
הרי נ"מ גדולה בדבר;
ואם ידועה לו אותה מחלוקת,
הרי ודאי דעתו להכריע ביניהם,
ושוב נ"מ גדולה היא.

תגובה לחיים..

ממ"נ אם הפוסק מכריע בשביל עצמו -ניחה
ולא זו היתה השאלה..
אם בשביל אחרים - מה נ"מ..

סליחה מכבוד השואל והעונים החשובים
האם יעלה על דעת מאן דהוא שהבנתו וידיעתו מגעת לאפס קצהו מדעת קודמיו
האם אתה יכול להעיד על עצמך כמו שהעיד הגר"ח מבריסק שלא חידש דין לפני שעבר על כל התוס' שבש"ס לראות אם אין סתירה לדבריו
וכן עוד הרבה מימרות מגדולי הדורות.
ולמה הנך מעלה על דעתך שאם "אתה" מבין כך זהו דעת ברורה ודעת תורה. הלא פשוט הוא שאם יש אחד מגדולי הדורות הקודמים שגילה דעתו - דעת תורה צרופה - מיהו זה שיכול לחלוק עליהם, ולחשוב שדעתם הוא רק להגדיל תורה ולהאדירה או דין לעצמם.

רק בגלל מה שאתה אומר..
אני הצגתי את זה כשאלה..
ולא כתשובה וכמסקנה!

וגם אם נשאר בצ"ע..
אם ריק- מכם הוא ריק..

וללמוד אנו צריכים..

לא מובן בכלל מה השאלה

שם מדובר במי ששאל ונחלקו בשאלתו החכמים ששאל לפניהם אז הדין הוא לת"ק שהולכין אחר הגדול ובשוין מחמירין בדאורייתא ולדעת הרמב"ם ריב"ק פליג ע"ז וסבירא ליה שלעולם הוא כשווין עי' בכ"מ שם

אבל בלאו הכי הדין הוא שהרוצה לעשות כב"ש עושה וכמבואר בתחילת עירובין דכן הוא בכל מחלוקת תנאים ואמוראים
ומעבר לזה יש כללי הפוסקים כגון דסוגיין דעלמא כחד כמו שמבואר בגמרא גבי טועה בדבר משנה
ויש מנהג המדינות כמו מנהג הספרדים להמשך אחר הב"י ואשכנזים אחר הרמ"א
ולפעמים מכריעים הפוסקים כדברי האחרונים מהם

שליטא שליט"א
בוא נאמר למשל שיש מחלוקת הרמב"ם והרא"ש באיזה דין מסויים!!!
לפי שאלתך, אנו איננו צריכים את הבית יוסף להכריע, אלא כל אחד יכריע לפי הכלל של ספק דאורייתא לחומרא וכו'.
אבל זה אינו כך, כי קודם כל יתכן וסברת הרמב"ם נדחתה כבר על ידי כל הראשונים, ולכן למרות מחלוקת הראשונים, אין זה בכלל ספק דאורייתא.
ולפעמים, הפוסקים צריכים להסביר לנו, שכל המחלוקת של הרמב"ם והרא"ש מיירי באופן מסויים מאד, ולא בכל גווני.
ולפעמים הפוסקים צריכים לאלפנו בינה מה יהיה בדין מסויים שלא דיברו עליו הפוסקים, וצריך לדמות מילתא למילתא, ולא כל אחד מסוגל לדמות מילתא למילתא, כיון שלענין זה צריך הרבה בקיאות וידיעה בש"ס ופוסקים.
ועוד כהנה וכהנה. תפתח משנה ברורה ותאמר מה היית עושה ואיך היית מסתדר לבד בלעדי פירושו. כמה שבת היינו יכולים לחלל אילו לא היו מלמדים אותנו הפוסקים להבין דבר מתוך דבר.
כאמור לא צריך את ה200.
 

שליטא כתב:תגובה לחיים..

ממ"נ אם הפוסק מכריע בשביל עצמו -ניחה
ולא זו היתה השאלה..
אם בשביל אחרים - מה נ"מ..

לא הבנתי,
נניח שאני נמנה על אותם אחרים,
הרי בשבילי ודאי שיש נ"מ,
לך לא?

גם לך אין נ"מ כי ספק דאו' לחומרא וספק דרבנן לקולא..
ואם לא הגעת להוראה אז עדין שייך לשאול אותך..
מה ראית לפסוק כפוסק זה ולא אחר..
וממלא לך אין נ"מ לכאו'..

שליטא.
בעצם אני לא מוותר על ה200
למה הינך מתעלם מתגובתי.

שליטא כתב:גם לך אין נ"מ כי ספק דאו' לחומרא וספק דרבנן לקולא..
ואם לא הגעת להוראה אז עדין שייך לשאול אותך..
מה ראית לפסוק כפוסק זה ולא אחר..
וממלא לך אין נ"מ לכאו'..

שוב, לא הבנתי!
למה אני לא יכול לסמוך על הוראת מורה הוראה המכריע במחלוקת הפוסקים?
וכי לא זו דרכה של תורה?

תגובה לאוצר החכמה..

נא לעיין ברמב"ם בהלכות ממרים א,ה שם מדובר במי שאינו יודע..
ואני לא מדבר על הנהגה אלא על הלכה מעיקר הדין..
ואם מעיקר הדין ספק דרבנן לקולא..
מה נ"מ לי שזה יאסור וההוא יתיר והשלישי יבוא ויכריע ביניהם כו' כו'..
סוף סוף מידי מחלוקת לא יצאנו..
ולפי הרמב"ם שם..
רק מי שהגיע להוראה יש לו נ"מ..
מי שלא הגיע להוראה אין לו נ"מ..

אז אתה מסכים שפרסום פסק הלכה לצורך הנהגה למעשה, יש לה נ"מ?
ברור שכל שאלת רב נועדה לברור הנהגה למעשה,
למרות שהדבר בעיקרו שנוי במחלוקת.
אז מה בדיוק השאלה?

כפרת עוונות..
אני שואל על הרבנים..
לא על השואלים..

הפוסקים מכניסים את דעתם האישית וממלא הם הופכים את ההלכה להנהגה..
ועל זה נשארתי בצעג"מ..

זה הכל!

תרחיב יותר,
מה קשה כל כך?

תגובה לצוציק..
(מחילה לא שמתי לב לתגובתך)

בקיצור רוב ככל ההלכות שכתובים בספרי הפוסקים הם בעצם הנהגות..
לא הלכות מעיקר הדין..
(לפי הרמב"ם כנ"ל שספק דרבנן לקולא..)

ומה זה משנה לי לך ולו ולכל אותם אלה שלא הגיעו להוראה..
מה דעתו האישית לדוגמא של הרב עובדיה או של הרב אלישיב או של הרב ווזנר..

לאותם אלה שלא הגיעו להוראה זה כמעט ולא משנה..

אם האדם רוצה הנהגות..
(שוב לפי הרמב"ם כנ"ל)

אז כל הפוסקים צריכים לכתוב בכריכת הספר..
יביע הנהגות וכד'..
(במליצה כמובן.. רק בשביל לחדד את השאלה..)

מדוע זה נחשב לספר הלכה..
שהרי אם זה הלכה זה דווקא הלכה לאותו פוסק שהחליט לדוג' שעדשות בולעות ויש בהם סחיטה..
(והרי גם באופן כזה זה ספק דרבנן כי יש סוברים שזה אם כבר זה איסור דרבנן..
ואם כן אסור לכאו' לפרסם זאת כהלכה אלא כהנהגה או כחומרא..
כי שוב אף אחד עוד לא הגיע להוראה..)

ואני מקווה שעכשיו הכל ברור..

לא, לא ברור.
אם קיימתי בעצמי "עשה לך רב והסתלק מן הספק"...
דעתו האישית המכרעת בין הדעות לא תהא חשובה לי?
אם אתה מסכים שדעתו האישית של הרב בכוחה להכריע,
ואם גם תסכים שאני יכול לסמוך על דעתו האישית המכרעת,
לא תסכים שדעתו האישית חשובה לי עד מאוד???
נראה, שאתה מפקפק על עצם היכולת של רב בישראל להכריע בדבר הלכה
בנטייתו האישית ע"פ כללי הפסיקה המקובלים.
הלא כן???

אני לא מפקפק ח"ו..

אבל תעשה לי טובה ותסביר לי את דברי הרמב"ם כנ"ל..
ואז נהיה יותר מובנים..

כך זה נראה כשלא פותחים ספר...
זה לשונו הזהב של הרמב"ם
"שני חכמים או שני בתי דינים שנחלקו כו' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר
אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל ד"ס הלך אחר המיקל"
הרי לנו מפורש שאין מחמירין או מקילין רק כשאין יודעין להיכן הדין נוטה,
אבל אם יש ריבוי דעות לצד אחד, או גדולים יותר, או בתראי (לפי כללי הפסק) שנוטים לאיזה צד
אז מי שהולך אחר דעתו יכול להיכלל בכלל דברי הרמב"ם בהל' ממרים פ"א הל' ב'.

והראיה המוכחת ביותר שיש נ"מ לנו ולכל ישראל בדברי הפוסקים, מעצם הדבר שכל גדולי הדורות
כתבו דבריהם ותשובותיהם, ואם אין נ"מ במה שאמרו הרי חלילה כילו בהבל ימיהם ח"ו,
ואין לך מעשה רב גדולה מזו

שליטא כתב:תגובה לאוצר החכמה..

נא לעיין ברמב"ם בהלכות ממרים א,ה שם מדובר במי שאינו יודע..
ואני לא מדבר על הנהגה אלא על הלכה מעיקר הדין..
ואם מעיקר הדין ספק דרבנן לקולא..
מה נ"מ לי שזה יאסור וההוא יתיר והשלישי יבוא ויכריע ביניהם כו' כו'..
סוף סוף מידי מחלוקת לא יצאנו..
ולפי הרמב"ם שם..
רק מי שהגיע להוראה יש לו נ"מ..
מי שלא הגיע להוראה אין לו נ"מ..

מה התגובה כאן
הסברתי את דעתי שהרמב"ם דיבר במי שנשאל לאותם חכמים כלומר בא אליהם ושאל אותם על מקרה ספציפי (ואז יש דין פסק שאם חכם אחד אסר אין חבירו רשאי להתיר כמבואר שם בסוגיא ע"ז ז) ובמקרה כזה אם נחלקו ספיקא דאורייתא לחומרא וכו' אבל אם אתה שואל רב מסויים ורק אותו אתה צריך לנהוג כדעתו אע"פ שיש אחרים שחושבים אחרת ואדרבה אם אסר אין אחר רשאי להתיר ואם התיר אין לשאול אחר כמבואר בתוספות

ולכן כותבים הפוסקים את דעתם כדי שחכמים המגיעים להוראה יראו את נימוקיהם וישמעו את דעתם ויצרפו אותה לפסקם
או בגלל הנימוקים או בגלל צירוף דעתם מחמת חשיבות האומר

ומי שאינו יודע לפסוק
או שואל רב במקרים שאין הדברים מפורשים
או נמשך אחרי הוראת הרב והפוסק המקובל אצלו
והפוסקים גם מכריעים כפי המנהגים וכללי הפוסקים שהזכרתי (כגון רוב דעות, חשיבות הפוסקים, וכל כללי הפסיקה הנוהגים) וכך באופן כללי מנהג כל ישראל וזה ע"פ הדין הפשוט

ובמקמות מסויימים בהם נחלקו הפוסקים לאורם אנו הולכים (נהרא נהרא ופשטיה מי הם הפוסקים האלה ) אכן משיקול דומה מכריעים ספיקא דארייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא

תגובה לאוצר החכמה

עוד הפעם..
אני לא מדבר על השואל..
אלא על המשיב (אותו פוסק)

מה מענין את אותו פוסק..
אם דעתו לפסוק כשיטה פלונית או כאלמונית..
כאשר זה נוגע אלי..

מה שנוגע לאותו פוסק אישית - ניחה

אבל מה שנוגע אלי - מה אכפת לו מה דעתו בענין..

שיפסוק לי לפי השיטה של ספק דאו' לחומרא וספק דרבנן לקולא..

למה הוא לא פוסק לי כך..??

זה משום שהוא ערבב בין הלכה להנהגה..

מצידי זו הלכה (לא כל כך ברור??)

אבל מצד אותו פוסק גם אם הוא יפסוק לי לפי הכלל של ספק דאו' כו'..

אני יקבל זאת..

ואם כן מדוע הוא לא פוסק לי לפי הכלל הזה..

אם הגעתי להוראה אז מובן שהוא אומר לי את דעתו האישית..

אבל אם לא הגעתי להוראה..
מה זה משנה לו לומר לי את דעתו האישית..

בסדר...


זה מה שרציתי לומר..

התשובה פשוטה
רב חייב לפסוק לפי דעתו אם נראה לו כדעה אחת הוא צריך לפסוק כאותה דעה ואם הוא מסתפק אז יש כללי ספיקות
ואם אתה באת לשאול אותו הוא חייב לפסוק לך את דעתו כאמור לעיל
ואם רבים מתעניינים בדעתו הוא כותב ספר ובו דעתו והרוצים להמשך אחריו נמשכים (כמו שביארתי למעלה)

ואם כך מה השאלה ומה זה שייך לרמב"ם שמדבר על המסתפק מחמת שהחכמים ששאלם נסתפקו ואין לו דרך להכריע.

עכשיו אני חושב שאולי מטרידה אותך שאלה אחרת והייתי מנסח אותה כך

אם אדם הלך לשאול על מקרה מסויים ניחא אבל אם הוא מעיין בספרים לדעת מה לעשות למה יש לו להעדיף את דעת הרב אלישיב למשל ע"פ דעת ר' מנחם זעמבא לדוגמה הרי וודאי אין ספק בגדלותו של ר' מנחם זעמבא או כל אחד מגדולי הפוסקים לפני דור או שנים. ולכאורה התשובה היא הלכה כבתראי שהרי הרב אלישיב ראה גם את הדעה הזאת וכו' אבל בתשובה זו יש, כמובן לכל מעיין, הרבה מה לדון אם זה דומה לכלל הזה וצ"ע.

תגובה לאוצר החכמה..
זה לשון הרמב"םממרים פרק א הלכה ה

שני חכמים או שני בתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להן, בין בזמן אחד בין בזה אחר זה, אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם אינך יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל.

היכן ראית שמדובר על אחד ששואל..
מה תענה על מה שהדגשתי כנ"ל..
שנחלקו משמע גם בלי קשר לזה שישאל

עוד שאלה לי לאוצר הפוסקים..
מהיכן הראיה הברורה שאני חייב לשמוע לאותו פוסק ששאלתי אותו..
ואני לא יכול לסמוך על דעתו של רב אחר..
שהרי האיסור זה לשאול רב אחר, לא האם לסמוך על רב אחר..??
אשמח לקבל מקור על כך

את ההתחכמות של לא לשאול אלא לסמוך על אחר לא הבנתי בכלל.

כתבתי למעלה שלדעתי הרמב"ם מדבר בשואל משום שכך משמע מהגמ, ע"ז ז א עיי"ש שבזה מיירי.

ובפרט מהקושי מה בין זה שקיי"ל כאן בע"ז ס"ד לחומרא לבין הגמ' בערובין ו ב הרוצה לעשות כבית שמאי וכו' וכל היכא דמשכחת תרי תנאי וכו' שם ז א
ול"א ס"ד לחומרא וע"כ משום שלא נשאל.

לאוצר החכמה..
לכאו' מע"ז ז. יש ראיה הפוכה
שהרי הגמ' שם אמרה שהנשאל לחכם אחד לא ישאל לחכם השני, ואח"כ כתוב היו שנים כו' ר' יהושע כו'

היכי מיירי היו שנים?
אם הוא שאל את שניהם הרי לכאו' אסור אלא נראה שלא שאל את שניהם ביחד ולא מיירי ששאל אותם אלא שידוע לו שהם נחלקו הלכך ר' יהושע אומר כו' תדע שלכאו' זה אסור שהרי כתוב הנשאל לא השואל כלומר הנשאל לצורך מעשה בתכל'ס לא מצד למדנות ושיקול הדעת כדרכה של תורה ואם כן לא מסתבר שהגמ' תדבר על מקרה שהיו שנים כוון שאין דרכם של שואלים למעשה תכל'ס לשאול שנים ולהפוך את זה לדיון אלא דרך השואלים למעשה תכל'ס זה לשאול רב אחד אלא שהגמ' שם אמרה היו שנים למקרה שלאותו נשאל יהיה ידוע על מחלוקת בין שנים ולזה הגמ' אמרה את מה שאמרה

לאוצר החכמה

מה שהקשת מערובין ו: וז. שם הגמ' סמכה עליך שאתה יודע את הגמ' בע"ז ז. כך שממלא בערובין מדובר על איסור תורה לא על איסור דרבנן שהרי לעיל מדובר באיסור דאו'

וחוץ מזה דחוק מאד לומר שעיקר החילוק זה מצד דשאני שואל ראשית שסברא החילוק לא כל כך מובן ועוד הגמ' היתה צריכה להדגיש זאת ולא להביא את זה כסיפור דברים בעלמא שהרי אם הגמ' הביאה את הדין היו שנים אח"כ ואין דרך הגמ' להבליע כל כך את החילוק

היו שנים הכוונה שנשאל בבית המדרש כמו שהיה דרכם שמבואר בכמה מקומות

ומש"כ על הגמרא בעירובין לא הבנתי אכן מדובר בדאורייתא כדלעיל ואפ"ה אם לא עושה דברים סותרים זא"ז יכול לנהוג כדברי המיקל ונשאלת השאלה הרי הוי ספיקא דאורייתא וצריך להחמיר

הבל הבלים כתב:כך זה נראה כשלא פותחים ספר...
זה לשונו הזהב של הרמב"ם
"שני חכמים או שני בתי דינים שנחלקו כו' אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר
אם אין אתה יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל ד"ס הלך אחר המיקל"
הרי לנו מפורש שאין מחמירין או מקילין רק כשאין יודעין להיכן הדין נוטה,
אבל אם יש ריבוי דעות לצד אחד, או גדולים יותר, או בתראי (לפי כללי הפסק) שנוטים לאיזה צד
אז מי שהולך אחר דעתו יכול להיכלל בכלל דברי הרמב"ם בהל' ממרים פ"א הל' ב'.

והראיה המוכחת ביותר שיש נ"מ לנו ולכל ישראל בדברי הפוסקים, מעצם הדבר שכל גדולי הדורות
כתבו דבריהם ותשובותיהם, ואם אין נ"מ במה שאמרו הרי חלילה כילו בהבל ימיהם ח"ו,
ואין לך מעשה רב גדולה מזו

מדוע אתה מתעלם מתשובה הגיונית ומנומקת זו?

[quote="אוצר החכמה"]היו שנים הכוונה שנשאל בבית המדרש כמו שהיה דרכם שמבואר בכמה מקומות

אני חושב שכבר עניתי לך במה שכתבתי לך חוץ מזה..
כי לענ"ד חזרת על דבריך מבלי להתיחס אל מה שכתבי..

תגובה לבר אוריין..

מה שכתבת (ציטטת) אבל אם יש ריבוי דעות כו'.. תראה את הכסף משנה במקום ולכאו' כך מדויק מהרמב"ם שהרי הרמב"ם כתב את המילים..
אם אין אתה יודע כלומר הדגש זה על השואל שהוא לא יודע.. כך שבשביל השואל זה לא משנה אם יש רוב לכאן או לכאן..
(ועוד שכך כותב הכסף משנה במפורש ע"ש)
חוץ מזה שהלכה כרבים זה דווקא כשהם דנים זה מול זה כמו בסנהדרין.. כך שכיום אין את ההלכה הזו אחרי רבים להטות..
(לא זכור לי מההמקור לכך אבל אם תתעקש אחפש בשבילך..)

ומה שכתבת והראיה המוכחת כו' אפשר לומר שמה שכתבו זה בשביל עצמם או בשביל תלמידי חכמים שהגיעו להוראה או בשביל להגדיל תורה
ולהאדיר..
כך שלגבינו חוזרת הקושיא לדוכתא- לכוא'..

אני לא רואה כאן שום "קושייה". אבל אני רואה כאן מישהו שקשה לו להבין הסבר.
כל מה שאנו אומרים "ספק דאורייתא לחומרא" וכו' היינו דוקא במקום שיש ספק!!! ואין לך רב שיפשוט לך את הספק! אבל במקום שיש לך רב שיפשוט לך את הספק אין לך שום רשות בעולם לומר ספק דאורייתא לחומרא! וכי למדת את ההלכה על בוריה כדי שתוכל לטעון שיש בה ספק? מבחינת חז"ל חסרון בידיעה נחשב לבורות, ולא לתואר. ולכן כותב הרמב"ם טעם לשוגגים שחייבים קרבן חטאת- מפני שהיה להם ללמוד ולא למדו ולכן שגו. אני מוותר לך מראש על 200 השקלים.

תגובה לyankev

מחילה אבל עשית סלט..

אבל במקום שאני יטרח להסביר (ואם אני מנחש נכון לא קראת את כל מה שכתבתי) אני ישאל אותך שאלה..
תגיד לי מתי יש ספק דאו' לחומרא כלומר תן לי דוגמא ציורית..
וכמובן לפי הרמב"ם..

שליטא כתב:תגובה לyankev

מחילה אבל עשית סלט..

אבל במקום שאני יטרח להסביר (ואם אני מנחש נכון לא קראת את כל מה שכתבתי) אני ישאל אותך שאלה..
תגיד לי מתי יש ספק דאו' לחומרא כלומר תן לי דוגמא ציורית..
וכמובן לפי הרמב"ם..

טוב, אני רואה שצריך סבלנות איתך. אז בסדר.

דוגמאות 'ציוריות':
א- מחלוקת ר"ש וחכמים גבי פירכוס של בהמה מסוכנת בחולין (לז) יש שפסקו כר"ש ויש שפסקו כחכמים למרות הכלל ר"ש וחכמים הלכה כחכמים (ראה שו"ע יו"ד סימן י"ז וב"י שם ונו"כ ושם מוסבר דעת הסוברים הלכה כר"ש) אז אתה שואל בשביל מה צריך את הפוסקים שיפסקו? אז אני ישאל אותך מדוע צריך את הלוחמים שילחמו ומדוע צריך את התופרים שיתפרו, הלא זה מלאכתם?! ('תורתם אומנותם')
ב- מחלוקת בהבנת הסוגייה בגמרא יש המון פעמים. דוגמא בסיסית לדבר ראה מסכת שבת בתחילת פרק כירה, ושו"ע סימן רנ"ב וב"י שם ואז בין תבין כיצד נוצרת מחלוקת בין הראשונים שזה מפרש בכה ולפי דבריו מותר לעשות דבר שלפי השני הוא איסור דאורייתא, וזה מפרש בכה ולפי דבריו אסור לעשות דבר שלפי השני אפילו מדרבנן מותר לעשות אותו. עכשיו לכל אחד מהראשונים האלו יש תלמידים- והם נוהגים לפי רבם, מגיע איזה שלב שמתערבבים אלו עם אלו, ובא פוסק ואומר ששני הצדדים נראים מאוד חזקים וקשה להכריע בזה ולכן בשבילו ואני חוזר ומדגיש בשבילו יש ספק דאורייתא בדבר. וזו הסיבה שבשבילה צריך פוסקים שיאמרו ספק דאורייתא לחומרא. ואני מקווה שבזה תנוח דעתך בזה ובבא.