הסתמכות בזמן השואה על תוספות יבמות פח ד"ה אתא גברא

[שלח]

שמעתי שבזמן השואה כאשר אישה נשאה אחרי שהעידו שבעלה נפטר בשואה, ולאחר מכן הבעל הגיע בא הרוג ברגליו, היה רב גדול שהתיר האישה לבעל ,מהתוספות הזה, שבשואה זה דין מיוחד שהיה האם ידוע מדבר זה?

[שלח]

מצאתי פה שהחזו"א הסתמך על זה

[רחמים]

בסיפור שבקובץ המצורף כתוב שהאשה עצמה אומרת שהאדם שבא הוא בעלה הראשון אז איך יכולה להמשיך לחיות עם בעלה השני על סמך שני עדים?

[אמסטרדם]

כמדומה שהנידון הוא לחזור לבעל הראשון.

[אוצר החכמה]

בסיפור כתוב שהנידון לעניין בעלה השני.
איני יודע מה שייך כאן בכלל בא הרוג ברגליו, הלא בגמרא מדובר שאנחנו כלומר כל בני העיר מכירים אותו מקדם וממילא זה ויכוח בין שני עדים לאנן סהדי וע"ז כתבו התוספות מה שכתבו, אבל אחרי השואה הרי לא חזר לעירו ומקומו אלא בא לתל אביב ובאמת מנלן שהוא בעלה? ואולי לזה היתה כוונת החזון איש. רק מה שקשה זה מה שהאשה אמרה שהוא בעלה כמו שהקשו לעיל שאז וודאי אסור לה, אבל אולי לא דייקו בפרט זה ולא היה ברירא לה שזה הוא.

[לומד_בישיבה]

התוס' אומרים שתרי עדים אינם נחשבים כמאה עדים כאשר בא הרוג ברגליו, דהוי עדים מול דבר הידוע לכל, ולאחר השואה סבר החזו"א על פי דברי התוס' שלא שייך בא הרוג ברגליו, כיון שאינו דבר הידוע לכל, ונותרנו רק עם עדים מול עדים, ותו לא.
וגם להאשה אין שום עדיפות על העדים הראשונים אלא מכח שוויה אנפשיה ותו לא.

[אוצר החכמה]

אכן. אבל יש כאן איזה הערה. שוויא אנפשיה הוא במקום שחוזר בו היינו שאומר לפנינו שזה חלב ועתה אומר אינו חלב, ואמרינן ליה שאע"פ שאיננו מאמינים לו לאסור על אחרים, על עצמו אסור שהרי העיד שהדבר אסור אפילו שעכשיו טוען שאינו חלב, אא"כ נותן אמתלא ובזה האריכו הפוסקים איזה אמתלא יכול לומר.
אבל אם עומד בדעתו שזה חלב ושואל מה לעשות, אין צריך להגיע לשוויא אנפשיה אלא שכיוון שהוא טוען שזה אסור וודאי אינו יכול לעבור על מה שיודע בבירור ולאכול דבר האסור לו. כנלענ"ד פשוט.

[אלי כהן]

כיוון שהוא טוען שזה אסור וודאי אינו יכול לעבור על מה שיודע בבירור ולאכול דבר האסור לו. כנלענ"ד פשוט.

נכון.

משל אל מה הדבר דומה? למסעדה בעלת תעודת כשרות למהדרין - החתומה ע"י גדול-הדור - שמתנוססת בחזית-המסעדה לעין-כל, והנה אחד הסועדים מבחין לפתע שהטבח שופך שקית חלב לתוך סיר שבו מתבשלות חתיכות-גדי, שאז ודאי אין הסועד הזה רשאי לטמון ראשו בחול כבת-יענה - ולאכול ממה שיגישו לו מאותו סיר - בטענה שהוא מסתמך על "תעודת הכשרות למהדרין החתומה ע"י גדול-הדור".

וראה מעין זה בירושלמי הוריות א הלכה א: "יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל...תשמע להם? תלמוד לומר: 'ללכת ימין ושמאל'. שיאמרו לך על ימין שהוא ימין, ועל שמאל שהוא שמאל". והיא משנה פסוקה בריש הוריות: "הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו, או תלמיד והוא ראוי להוראה, והלך ועשה על פיהן... הרי זה חייב", וגם הבבלי מסכים לזה, כמבואר בהוריות ב ע"ב. זה הכלל: אם האדם יודע משהו, אז אפילו הסנהדרין לא יוכלו להוציא את האדם מתוך מה שהוא יודע, כי אין האדם יכול שלא לדעת את מה שהוא יודע. ואע"פ שהאדם כן יכול שלא לרצות את מה שהוא רוצה, הנה בזה שונה הידיעה מהרצייה, כי לגבי רצייה - יש לו בחירה חופשית (כדכתיב "ובחרת בחיים"), אבל לגבי ידיעה - חשיב כאנוס (כדכתיב "והוא ידע ואשם").

וצ"ע מדברי הסיפרי (לפרשת שופטים סי' קנד), שהובאו בפירוש רש"י לפסוק לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל: "אפילו מראים בעיניך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, שמע להם". ועוד צע"ק גם ממה שציוה רבן גמליאל על רבי יהושע אחרי שנחלקו לגבי מועד יום הכיפורים (ומיהו התם יש ליישב דמיירי שרבי יהושע יעבור רק על איסור דרבנן של מוקצה כדמוכח משם, מה עוד שלא מצינו שכולם הסכימו עם מה שציוה רבן גמליאל לרבי יהושע, ואדרבא מצינו שאח"כ הורידוהו מנשיאותו).

ומ"מ נראה, דמה שחולק הסיפרי (שהובא ברש"י) על הירושלמי, זה דווקא כשהסנהדרין מבססים את דבריהם על מה שנראה להם בביאור הפסוקים (או בביאור דין פלוני) וכדומה, מה שאין כן כשמדובר בבירור המציאות, אז נראה שגם הסיפרי (שהובא ברש"י) יודה לשני התלמודים. תדע, דהא מה"ט - בימינו - מפקחין את הגל בשבת גם על מי שאיבד את ההכרה ואינו נושם דרך חוטמו (ואף ליבו נדם), לפי שבימינו - אנחנו כבר "יודעים" (דהיינו אנוסים לדעת) שאפשר להצילו, אע"פ שבמשנה נפסק "עד היכן הוא בודק? עד חוטמו (ויש אומרים עד ליבו)"; ומעי"ז מחללים בימינו את השבת להצלת חייו של מי שנולד בחודש השמיני (ולא נגמרו שערו וציפורניו) - אע"ג דבמשנה נפסק שהואיל וכבר אי אפשר להצילו לכן אין מפקחין עליו את הגל בשבת. וק"ו שהסיפרי יודה לשני התלמודים, אם מה שהורו חכמים, מבוסס על חזקה בלבד - כגון חזקת כשרות של מסעדה, או מבוסס על עדות של אחרים על מות הבעל - כגון לגבי הא דבא הרוג ברגליו, דבכה"ג לית מאן דפליג דאם האשה יודעת שהוא בעלה - אז אינה רשאית להישאר עם השני - למרות שכבר פסק לה בית הדין שהיא רשאית להינשא לשני.

על כל פנים, כל זה אינו עניין לשאלת השואל, דהא מלשונו מוכח להדיא דאיהו קא בעי אי השתא שריא בבעלה הראשון (לא השני), וא"כ נותרה שאלתו על עומדה.