-------
כתב בעל הטורים בפר' מטות (לב, כא), וז"ל,
חלוץ. ב' במסורה. ועבר לכם כל חלוץ. חלוץ הנעל (דברים כה י). והיינו דאמרינן (שבת נו א) כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שלא תזקק ליבם ולא תצטרך לחלוץ נעל היבם. ושמעינן מכאן שגם משה עשה כן וממנו למד דוד. וזהו ועבר לכם כל חלוץ, פירוש חלוץ הנעל.
ובשו"ת הר צבי אה"ע סי' קפב (ומקורו מהסכמת הגרצ"פ לספר משפט הצבא בישראל) הביא להקשות מלשון רש"י בכתובות (ט, ב ד"ה דכתיב), 'במלחמת שאול ואת אחיך כו', ודוד למד מישי אביו להנהיג שאף היוצאין למלחמותיו עושין כן', הרי שדוד המלך הוצרך ללומדו מישי אביו ולא הונחלה לו מורשה מתורה אשר ציוה לנו משה.
והגרצ"פ זצ"ל כתב ליישב בהמצאה גאונית, וז"ל,
לכאורה י"ל בהקדם תמיהת התוס' [שם ד"ה כל] על רש"י [ד"ה גט] שאומר דכל היוצא כותב גט הוא מטעם חשש שמא ימות במלחמה. והקשה ר"ת דאם כן אין זה תקנה אלא למי שאין לו בנים ויש לו אחים, ומאי לשון כל היוצא. לכך מפרש, דרש"י לאו דוקא נקט שמא ימות, אלא עיקר הדבר שכתבו גט, דשמא לא יחזור מן המלחמה ותתעגן לעולם.
והנה בדברי בעל הטורים מבואר שכתבו גט שמא ימות ותהיה זקוקה לחליצה, שכן נראה מתוך הרמז שמצא במסורה. ולדידיה על כרחך צריך לומר דמאי דאמרו כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו, דעל כרחך שתי תקנות היו, תקנה קדומה מימי משה ויהושע היה רק לסלק זיקת חליצה, וממילא דלא כתבו גט אלא מי שאין לו בנים. ותקנה מאוחרת שניה שבימי דוד היתה הוסיפה שכל היוצאין למלחמה יכתבו גט מחשש שמא לא יחזור שלא תתעגן.
לפי זה י"ל דמה שאמר בעל הטורים דדוד למד ממשה רבינו, היינו עיקר התקנה שהיוצא למלחמה יתן גט שלא תזקק ליבום, שאגב זה הוסיף שכולם יתנו גט כדי שלא תתעגן אם לא יחזור. ומה שרש"י בכתובות אומר דדוד למד מישי אביו, היינו להוסיף על תקנה ראשונה שגם מי שיש לו בנים יכתוב גט שמא לא יחזור, למד דוד מישי אביו.
ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק טו סי' נז) הביא דבריו והוסיף,
ועפ"י דברי גרצ"פ אלה אמרתי לתרץ בפשיטות מה שראיתי להאחרונים [עי' שו"ת שואל ומשיב תליתאה סי' לו; שו"ת נשמת חיים סי' קלו; עמק הלכה ח"ב סי' לא] שכותבים להקשות על הבעה"ט מדברי הגמ' בקדושין ד' י"ג ע"ב דמוכיחה שמיתת הבעל מתיר מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה, ואם כל היוצאים למלחמה כותבים גט כריתות מה ראיה היא זו הלא היא ניתרת ע"י הגט אבל לפי הנז' מיושב בפשיטות, כי לא כל היוצאים למלחמה בימי משה כתבו כן כי אם רק מי שאין לו בנים.
אלא שיש להקשות ע"ז טובא שהרי בגמ' בקידושין שם מקשה על מקור זה למיתת הבעל המתרת, 'מתקיף לה רב שישא בריה דרב אידי, אימא מאן אחר יבם. ופריק רב אשי דיבם לא איקרי אחר, ומייתי נמי מקור אחר, ועכ"פ מבואר דהאי קרא מצי מיירי נמי ביבם, ואף שהיתה כבר התקנה בימי משה רבינו שכתבו היוצאים גט לנשותיהם.
ובפשוטו נראה לתרץ הקושיא הראשונה, דמשה לא תיקן זאת בתורת תקנה מיוחדת ולא הוציא כרוז לעשות כן, אלא מי שרצה לעשות כן לתקנת ביתו עושה, ואין האיש מגרש אלא לרצונו, משא"כ אצל דוד זה היה תקנה וכרוז כללי וכלישנא דגמ', 'כל היוצא למלחמת בית דוד', [וכבר דייק ר"ת האי דיוקא בקושייתו על רש"י].
אולם הג"ר חיים ברלין בשו"ת נשמת חיים שם תירץ הכל בפשיטות בחשבון מבריק, ואלו דבריו:
ואני הצעיר גברי רברבי חזינא ותיובתא לא חזינא, שהרי עיקר דברי רבינו בעל הטורים לדרוש מלשון חלוץ על הגט כריתות שהניחו כדי שינצלו נשותיהם מזיקת יבום וחליצה, וכי על כן כתב רחמנא לשון חלוץ, ואם כן הניחא אם מיתת הבעל מתרת ואותן הנשים אשר אין להם שום חשש זיקת יבום וחליצה (כגון שיש להם בנים או שאין לבעליהן אחים) אין צריכות לשום תקנה, ורק אותן הנשים שיש להן חשש זיקת יבום וחליצה צריכות תקנה, שפיר כתב רחמנא לשון חלוץ כדברי בעל הטורים, ומלשון זה למד דוד שכן נהג משה וכן נהג דוד אחריו. אבל אם נאמר שמיתת הבעל אינה מתרת לעלמא אם כן הרי אותן הנשים שאין להם חשש זיקת יבום יותר צריכות תקנה מהנשים שיש להן חשש זיקת יבום, שהרי הנשים שיש להן חשש זיקת יבום יוכל להיות שאף בלא שום תקנה לא תשארנה עגונות שאם ימותו בעליהן במלחמה יכול להיות שיתייבמו כדין, אבל הנשים שאין להם חשש זיקת יבום תשארנה עגונות לעולם אם מיתת הבעל אינה מתרת. ואם כן שתקנת הגט כריתות הוא ביותר בשביל הנשים אשר אין להם חשש זיקת יבום וחליצה שוב אין מקום ללמוד מלשון חלוץ שכן עשה משה, וכיון שאין שום רמז במקרא שכן נהג משה וממילא על כרחך צריך לומר שדוד מעצמו נהג כן ולא ממשה למד, ובימי משה לא היתה עדין תקנה זו ושפיר מוכח הש"ס דמיתת הבעל מתרת.
וממה נפשך מוכח דמיתת הבעל מתרת, אם נדרוש לשון חלוץ כמו שדרש בעל הטורים שמשה נהג לכתוב גט כריתות למנוע חשש זיקת יבום וחליצה הרי מוכח דמיתת הבעל מתרת, דאם לא כן שארי נשים שאין בהם חשש יבום וחליצה צריכות יותר להקנות הגט מהנשים שיש בהם חשש יבום וחליצה ולמה כתב לשון חלוץ, ואם לא נדרוש לשון חלוץ כדרשת בעל הטורים ואם כן לא היתה תקנה זו בימי משה רק בימי דוד, ושפיר מוכח בפשיטות דמיתת הבעל מתרת מדאמר קרא פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה.
