קנאי שיש לו נגיעות אם מותר לו לקיים קנאים פוגעין בו

[אליעזר א]

כתב האור החיים במדבר פרק כה בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים. הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי. ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם וכו'.
ולכאורה יש לתמוה שהרי אילו לא היתה הקנאה בשביל כבודי לבד אסור כלל להרוג מדין קנאים פוגעין בו ולא משמע כן מלשון האור החיים.

[אוצר החכמה]

שהרי אילו לא היתה הקנאה בשביל כבודי לבד אסור כלל להרוג מדין קנאים פוגעין בו

יש לך ראייה לזה?

[אליעזר א]

לא!!!
אכן כך אין לי שום ראיה שכך הוא, וכך גם אני טענתי.
אם כי שמדברי רש"י בסנהדרין קצת משמע שלכן אם בא לשאול את הבי"ד אין הקנאי פוגע משום שחסר בקנאות אך גם זה אינו מוכח.
בכל אופן החברותא שלי טען שאין צריך לה ראיה והדברים פשוטים.
ומשום כך החלטתי לפתוח את האשכול.

[איש גלילי]

אם כתוב קנאים פוגעין בו, ברור שאם אינו קנאי אסור לו לפגוע.
וכבר התבאר במסלת ישרים שהקנאה היא מענפי אהבת ה', שמרוב אהבתו את הבורא אינו יכול לסבול לראות מישהו שממרה את דברו, וא"כ ברור שכשאינו כזה אינו קנאי, וממילא אסור לו להרוג.
כן שמעתי מפי מורי.
ואיני רואה בדברי האוהחה"ק סתירה לזה.

[יורה_דעות]

בסמ"ע חו"מ תכא' כח' מבואר כן בדין לאפרושי מאיסורא שאם יש לו שנאה על האדם אפי' שהוא עושה איסור ומפרישו אסור. ומסתבר דקל וחומר לדין קנאים פוגעין בו שהוא הלכה ואין מורין כן שאינו אלא לשם שמים שזה ענין קנאים.

[אליעזר א]

המעניין הוא.
שלא טרח אף אחד מן הראשונים לפרש כן להדיא שזהו הגדר של קנאי.
יתירא מכך.
ראה היטב בדברי האור החיים שכותב לפרש מדוע כתב קנאתי וזה לשונו ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם וכו'.
ולכאו' אם כדבריכם היה לו לומר שאם היה לו נגיעות כל שהם הרג אותם באיסור.

[אוצר החכמה]

האור החיים שהביא אליעזר דיבר על מעלת פנחס שלא היתה לו גם כוונה אחרת. אבל לא דיבר על מי שאין כוונתו כלל לקנא לכבוד שמים אלא עושה מסיבה אחרת. ועל זה היתה השאלה עם מי שמעורבת כוונתו גם בכוונה אחרת אם יש לו דין קנא. ועל זה לא הבאתם ראייה ולא סברא, גם הסמ"ע שם מדבר במי שמוכח שאין כוונתו להפריש אלא עושה מחמת שנאה.

[יורה_דעות]

אין כאן דין של 'מוכח' אלא רק מבואר שהתנאי הוא שיהיה כוונתו לשם שמים ולא לשם שנאה
הוא הדין לגבי קנאים פוגעין בו, אי אפשר לקבוע חד משמעית שאם יש נגיעה אין כוונתו לשם שמים, אבל צריך לדעת שאם באמת אין כוונתו לשם שמים אסור, וממילא אם ספק גם כן אסור

[מה שנכון נכון]

בסנהדרין פא: במשנה הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית - קנאין פוגעין בו. כהן ששמש בטומאה - אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין. וברמב"ם סנהדרין יח,ו הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה, וכן כהן ששמש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין. ע"כ.
וכשם שאין לדייק שרק לפרחי כהונה הותר להרוג המשמש בטומאה, הא לשאר אדם לא, כך אין לדייק מהלשון קנאים שרק להם מותר להרוג. וכן מוכח מהא דלא הוזכר תנאי הקנאות אצל פרחי כהונה.
ומש"א קנאים הוא ללמד שאין חובה על כל הרואה להורגו, אלא זו ממדת חסידות של מי שמקנא לכבודו של מקום. ועוד דמסתמא לא כל אדם יכניס עצמו בעסק זה, והלא אלו נהפך זמרי והרגו לפינחס לא היה נהרג עליו, ורק מי שמקנא יקח ע"ע הקושי והסכון שבזה. אך ההיתר הוא לכל אדם.

[אוצר החכמה]

אין כאן דין של 'מוכח' אלא רק מבואר שהתנאי הוא שיהיה כוונתו לשם שמים ולא לשם שנאה
הוא הדין לגבי קנאים פוגעין בו, אי אפשר לקבוע חד משמעית שאם יש נגיעה אין כוונתו לשם שמים, אבל צריך לדעת שאם באמת אין כוונתו לשם שמים אסור, וממילא אם ספק גם כן אסור

זה לשון הסמ"ע:
וכתבתי דאיכא בינייהו נפ"מ לדינא דאם זה הבא להציל ולהכות המכה אינו בר הכי דרגיל לאפרשי מאיסורא דכמה פעמים רואה אחד שמכה לחבירו ואינו חושש לאפרושי המכה מאיסורא אז אמרינן דאסור להכותו דודאי מכח שנאה בא להכותו ולא בא להפרישו מאיסור

[מה שנכון נכון]

בלא"ה בנדון הסמ"ע הוא לאפרושי מאיסורא, ואינו רשאי לדונו ולהענישו דאין הוא ב"ד, ורק אם כונתו לאפרושיה שרי. אך בנדון הבועל ארמית וכו' הוא דין עונש על הגברא [בשעת מעשה], ולדעת רע"א כתובות כט. אף אמרינן ביה קלבדר"מ, וע"כ אי"ז משנה מה כונת ההורגו.

[אליעזר א]

הרב ר' אשר וייס שליט"א
"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונה עולם תחת אשר קנא לאלקיו ויכפר על בני ישראל" (כ"ה י"א – י"ג).
"אמר רבי שמעון בן לקיש פנחס הוא אליהו, א"ל הקב"ה אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה אף לעתיד לבוא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני שנאמר (מלאכי ג') 'הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' וגו' והשיב לב אבות על בנים.' ר' אלעזר אומר הסב הקב"ה שמו של פנחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד מלמד שעשה תשובת ישראל בהר גלעד שנאמר 'הנני נותן לו את בריתי' 'בריתי היתה איתו החיים והשלום' ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא ונתן לו שכר טוב והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם".
הנה אמרו חז"ל "ויעמוד פנחס ויפלל אמר רבי אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו, ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא" (סנהדרין פ"ב ע"ב).
וצריך ביאור למה ביקשו מלאכי השרת לדוחפו, וכי לא ידעו הלכה זו דהבועל ארמית קנאים פוגעים בו. ונראה ביאור הדברים, דבאמת לא ניתנה רשות לקנאי לקנא קנאת ה' אלא א"כ זכה וטהורה היא כונתו כעצם השמים לטוהר, אם יש בלבו שמץ כעס ורוגז לא ניתנה לו רשות לפגוע בנפש זולתו, ורק כאשר קנאותו כל כולה על מדת הרחמים עומדת רשאי הוא לקנא קנאת ה' צבאות, וזה שכתב רש"י בסנהדרין (פ"א ע"ב) "קנאים בני אדם הכשרין המתקנאין קנאתו של מקום". פנחס בבואו לקנא קנאת ה' כונה כפולה יש בלבו, לא רק קנאת ה' הבוערת בנפשו אלא גם משיב חמה הוא וכונתו לכפר על בני ישראל "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".
http://www.torahbase.org/?p=475

[תשבי]

אפשר שהר"ן לשיטתו שכתב שם בסנהדרין דמשו"ה אילו הרגו לפינחס לא היה נהרג עליו מפני שאין הקנאין פוגעין בו כדי להצילו מן העבירה שכבר נדבק בה אלא לעשות בו נקמה. וכן הוא ברע"א שהובא לעיל. ולכן שפיר קא אמר שלא הותר אלא לקנאי הנוקם נקמת ה', ואם הוא נגוע אינו נחשב כנוקם נקמת ה'. אך לאלו הסוברים שקנאים פוגעין בו למנוע אותו מן העבירה אין נפ"מ כל כך בכוונת הקנאי.

וקצת יש להביא ראיה לדבריו מזה שהמחבר השמיט דין זה של קנאין פוגעין בו ועיין חלקת מחוקק אהע"ז סימן ט"ז ס"ק ד שכתב לא ידעתי למה השמיט דין של קנאין פוגעין בו שכתבו הרמב"ם והטור, והרב הרמ"א כתבו בח"ה סי' תכ"ה סעיף ד' עכ"ל. כיון שאין מי שיכול להעיד על עצמו שכל כוונתו אינו אלא נקמת ה'.

כתבתי מקופיא.

[בקרו טלה]

ראה היטב בדברי האור החיים שכותב לפרש מדוע כתב קנאתי וזה לשונו ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם וכו'..

כעי"ז כתב בפרשתינו במלחמת מדין לא, ג
ואומרו לתת נקמת ה' - גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה שצוה אותם שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה' אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך, ולא להתנקם על המסובב מהחטא שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה אין במעשה מצוה להסתייע באמצעותה להנקם מאויב.

וכעי"ז בפרק לב פסוק כ
אכן כוונת מאמר משה היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל, אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות, ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן, לענין הצלחת המלחמה, כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה', להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב"ם בפרק (ו') (ז הלכה טו) מהלכות מלכים כל הנלחם בכל לבו וכו', ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו', ויזכה לחיי עולם הבא:

על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ, יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם, אשר על כן נתחכם משה ואמר להם, אם תעשון וגו', אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו', אמר אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי, אמר אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב"ם (שם) שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו, פירוש אויביו של הקדוש ברוך הוא:

[מצפה לרחמי שמים]

בספר דברי אגדה למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל פרשת פינחס, האריך בדברים חריפים מאוד נגד קנאות המעורבת בנגיעות, עיי"ש.

מעניין לציין את דברי מרנא החת"ס זי"ע שכתב וז"ל:
בקנאו את קנאתי בתוכם וגו', יובן דהנה ג' מיני קנאות יש א' והיא הרעה קנאת איש מרעהו, ב' והיא הטובה לקנא קנאת ה' צבאות ברשעים ועושי רשעה, ג' והוא טוב מאוד קנאת סופרים להרבות מועצת ודעת, והנה דרך רשעים לקנאות ברעהו ותולה עצמו שעושה לש"ש לקנא קנאת ה' צבאות וכשאחרי' רואים כן מתחברים עמו לעשות זר מעשהו ג"כ כי מקנאי' במעשיו קנאת סופרים נמצא עושי' שלשתן לרע וע"ז נאמר נשקד עול פשעי בידו ישתרגו פי' קליעה שהוא קלוע משלשה כנ"ל ועי"ז הכשיל כחי ההפך מפנחס שע"י קנאתו נתוסף לו כח כמאחז"ל גבי נסים שנעשו לו [ברבה ס"פ בלק]. וחושב אני כי גם אז היו רבים מישראל אומרים לכו ונהרגהו לזמרי לקנא קנאת ה' צבאות ולבם ה' רק לקנאת עצמן כנ"ל ואלו עשו ככה לא מבעי' שלא השיבו בזה חמת ה' אף גם הי' בוער כאש יותר על הקנאה הנ"ל, אמנם פנחס נתקנא באנשים ההם קנאת סופרים לאמור כשהם רוצים לזכות במצוה אזדרז עצמי ואקדים למצוה והוא הי' כוונתו לש"ש באמת. וזהו בקנאו את קנאתי בתוכם פי' שהי' לו קנאת סופרים על קנאתי אשר הי' בתוך לבם כפי הנשמע מהם הי' בתוך לבם קנאת ה' ונתקנא פנחס בזה והקדי' למצוה ועי"ז ולא כליתי בני ישראל בקנאתי פי' ע"י שקנאו קנאתי הייתי מכלה אותם כי הי' שלא לשמה לולי שקדמם פנחס וק"ל. [תקנ"ד-נ"ז]:

[יורה_דעות]

בלא"ה בנדון הסמ"ע הוא לאפרושי מאיסורא, ואינו רשאי לדונו ולהענישו דאין הוא ב"ד, ורק אם כונתו לאפרושיה שרי. אך בנדון הבועל ארמית וכו' הוא דין עונש על הגברא [בשעת מעשה], ולדעת רע"א כתובות כט. אף אמרינן ביה קלבדר"מ, וע"כ אי"ז משנה מה כונת ההורגו.

זה שיש קלבדר"מ לא מוכיח שהוא עונש, והרי בכל רודף יש קלבדר"מ. ולא מסתבר שיהיה עונש שהוא הלכה ואין מורין כן, וכל כה"ג שהוא הלכה ואין מורין מסתבר מאד שמשנה טובא כוונת העושהו.
וכמו שכ' הסמ"ע שאם עושה מחמת שנאה לא נקרא מפריש מאיסור, אף שמסתבר שאם התליין של ב"ד עושה מחמת שנאה אין זה גורע מזכותו לעשות זאת. משום שכל הזכות לבא ולהפריש אחר היא מחמת שאתה עושה לש"ש, וק"ו כאן.

[יורה_דעות]

בפורום שאסור להזכיר את שמו צוטטו דברי האגרות משה:


"הנה ודאי האמת כאשר כתבת בשם הגאון ר' שלמה היימאן זצ"ל, שלא הותר זה אלא לקנאין, שהוא כפירש"י בסנהדרין פ"א, 'בני אדם כשרים המתקנאים קנאתו של מקום פוגעין בו' עי"ש.

ואם הוא לכוונה אחרת - הרי אינו קנאי ולא הותר לו, וממילא הוא רוצח ממש שהוא חייב מיתה בעצם, כפי שידוע כלפי שמיא, אך אינו שייך להרגו בדיני אדם משום דאולי האמת שהוא קנאי.

דאף אם לפי אומדן דעתנו אין איש זה ראוי למדרגת קנאי - מ"מ אולי אין אומדנא שלנו אמת, וספק נפשות להקל".

(אגרות משה אבהע"ז חלק א' סי' לח')

ודפח"ח.

[מה שנכון נכון]

בענין רודף עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי הלכות רוצח וש"נ דמלבד הצלת הרודף חל עליו דין גברא קטילא וא"ל דמים, ואף אם היינו יכולים למצוא הריגה שאין בה הצלת הנרדף פטורים על הריגתו.

וע"ע סנהדרין פב: כהן ששימש בטומאה. בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים או אין חייב מיתה בידי שמים. אמר ליה תניתוה כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגיזרין. ואי סלקא דעתך מחייב בידי שמים לישבקיה דליקטול בידי שמים. אלא מאי אינו חייב מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה. ולא והתנן... והא בועל ארמאית הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה, ואדכריה רב לגמריה [ר"ל חיוב כרת כדלעיל בעמוד א].

ובב"י אהע"ז סימן טז [ופסקו הרמ"א שם בסעיף ב] "כתוב בארחות חיים (הל' ביאות אסורות אות ח) בשם הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה עמ' לו) ישראל הבא על הגויה כיון שהוא מחייבי מיתה שהרי קנאים יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג' עבירות ואפילו הגויה מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור ונראה לי דהיינו דוקא לבוא עליה בפרהסיא עכ"ל".

[אוצר החכמה]

אמנם מי יבא אחרי המלך הגרמ"פ, אבל בפשטות לא מובן מה שכתב ועוד יותר פלא שכתב את זה בלי להביא לזה שום ראייה. והדיוק מזה שכתוב קנאין פוגעין בו ומדברי רש"י הוא פלא שהפשטות לכאורה הפוכה שאילו היה כתוב הבועל ארמית פוגעין בו היה משמע שזה חיוב, אבל עכשיו שכתבו קנאים פוגעין בו משמע שאם אינו מקנא לה' אינו מחוייב להרגו ורק האנשים הכשרים הם אלה שמכניסים עצמם בעניין אבל איך יוצא מזה מסקנה שאם אינו מקנא אינו רשאי להרגו? והפלא הגדול שדבר כל כך יסודי בעניין לא נרמז בראשונים.

[החוזר]

שמעתי בשם הגרז"ן שאמר שמשום הכי נקרא "קנאי", כי הוא מסתכן בכך שיהרגוהו מדין רודף (כי הרואה קנאי רודף אחר הבועל ארמית, עליו להציל את הנרדף בהריגת הרודף). ודפח"ח.

[המעיין]

כי הרואה קנאי רודף אחר הבועל ארמית, עליו להציל את הנרדף בהריגת הרודף
???

[אוצר החכמה]

צודק המעיין בתמיהתו, ומבואר בפירוש ברא"ש בהנשרפין שלאחר חוץ מזמרי אסור להרוג את פנחס, ואולי התכוונת שנקרא קנאי מחמת שזמרי אינו חייב עליו.

[החוזר]

צודק המעיין בתמיהתו, ומבואר בפירוש ברא"ש בהנשרפין שלאחר חוץ מזמרי אסור להרוג את פנחס, ואולי התכוונת שנקרא קנאי מחמת שזמרי אינו חייב עליו.

סנהדרין פב ע"א במימרא דרב יוחנן ור"מ במז"ל פי"ב מאיסו"ב ה"ה וטור חו"מ סימן תכה דמותר הבועל להרוג את הקנאי מדין רודף. ולכאו' אם דינו כנרדף ה"ה לאחרים.

[אוצר החכמה]

עיין ברא"ש שם שביאר שאינו כמו הלכאורה שלך.

[אלף אלפים]

כמובן שאסור לזמרי להרוג את פנחס, אלא שאם הרגו אינו נהרג עליו[ולא מדין רודף אלא מדין הבא להרגך].

[ממרומי היער]

יעויין ברא"ש שם שמותר לזמרי להרוג את פנחס ואחרים אסור מכיוון שגם להם יש רשות להרוג את פנחס (אם הם היו קנאים)

ויעויין מחלוקת הט"ז והש"ך לגבי קרובים אם מותרים בדאין איניש דינא דנפשיה.

[יורה_דעות]

אנה מצא בזה מח' ט"ז וש"ך?

[סכינא חריפא]

ברא"ש בהמניח מבואר שקרוב עביד איניש וע' חידושי ר"ש ב"ב סימן י

[אליעזר א]

בגדר עביד איניש האם עושה כן מכח בי"ד ונחשב לשליח בי"ד שכופין על המצווה אם לאו עיין בארוכה בשערי ישר כל העניין.
--
מה ששאלתי כאן היא מה הגדר של קנאי. האם צריך לעשותו לשמה דווקא או דילמא גם אם יש לו נגיעות נחשב לקנאי ומה שאמרו קנאים פוגעין כבר הסבירו היטב הרב אוצה"ח שכוונת רש"י לומר שקנאים נזקקים לזה. אך אין עליהם חיוב ולא בא לאפוקי את הנוגע שאסור לו להרוג אותו.

[מן המודיעין]

לשון הח"ח בהל' לה"ר כלל י' סעי' ג' " ‏ וכל זה אם הרואה טוב ממנו,‏ אבל אם הוא חוטא כמותו וגם הוא חולה,‏ בעבירות האלה כמוהו,‏ הרי זה אסור לפרסמו.‏ כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה,‏ כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה.‏ וכבר נאמר בענין זה ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא,‏ הנה כי אף-על־פי שעשה יהוא מצוה בהכריתו את בית אחאב ביזרעאל כי נצטוה כן על ידי נביא,‏ וניתנה לו עבור זה מלוכה עד ארבעה דורות כמו שנאמר יען אשר כלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל,‏ בכל זאת נפקד עליו לבסוף דמי אחאב מפני כי גם הוא היה רב פשע." ובבמ"ח הביא שכו כתב ר' יונה בשער"ת רי"ט, ובדבריו לכאו' רואים שהסיבה היא משום 'כי איש כזה אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה וליראה,‏ כי אם לשמוח לאיד ולבזותו בזה' אבל אם הוא מכון גם לשם מצוה אולי שאני, ובאמת מהראיה מיהוא לכאו' מוכח שאפי' אם יש לו רק נגיעות, כי הרי קיבל שכר ומוכח דהיה בזה גם כונה למצוה,

[שטייגעניסט]

מה ששאלתי כאן היא מה הגדר של קנאי. האם צריך לעשותו לשמה דווקא או דילמא גם אם יש לו נגיעות נחשב לקנאי ומה שאמרו קנאים פוגעין כבר הסבירו היטב הרב אוצה"ח שכוונת רש"י לומר שקנאים נזקקים לזה. אך אין עליהם חיוב ולא בא לאפוקי את הנוגע שאסור לו להרוג אותו.

אין דבר כזה "לשמה עם נגיעות". למה אתה לא שואל מה הדין שוחט לשם שמים עם 'נגיעה' לעבודה זרה? או לשם חטאת עם 'נגיעה' לשם עולה?
המושג 'נגיעה' לקוח מעולם השוחד שעליו העידה התורה שהוא "מעור עיני פיקחים ומסלף דברי צדיקים", והיינו שהוא גורם להם לראות כאילו הם רואים את האמת ומכריעים על פיה בעוד שבעצם הם דנים שקר. עניין זה לא שייך כאן, אם הוא מרגיש בנפשו שהוא מקנא לה' רשאי הוא לפגוע בו. וכוונת האוה"ח ברורה, שפנחס לא הרגיש בלבו שום מחשבה יצא לו איזה רווח מלבד כבוד שמים.
גם אם מעולם הישיבות אתם, צריכים אתם להפנים שלא בכל ענין שייך 'גדר'.

[אוצר החכמה]

נגיעות שייך גם בכל המצוות וזה חלק מטהרת הלב כמבואר במסילת ישרים. אבל וודאי כדבריך שנגיעות כאלה אינן אלא טהרת המצווה ומעלתה אבל לא מבטלים את מעשה המצווה עצמה.

[עושה חדשות]

מענין לענין, גמ' תענית דכ"ח - וחד הוה והכתיב ועל כנף שקוצים משמם אמר רבא תרי הוו ונפל חד על חבריה ותבריה ליה לידיה ואשתכח דהוה כתיב אנת צבית לחרובי ביתא ידך אשלימת ליה...

[הורודנאי]

מה ששאלתי כאן היא מה הגדר של קנאי. האם צריך לעשותו לשמה דווקא או דילמא גם אם יש לו נגיעות נחשב לקנאי ומה שאמרו קנאים פוגעין כבר הסבירו היטב הרב אוצה"ח שכוונת רש"י לומר שקנאים נזקקים לזה. אך אין עליהם חיוב ולא בא לאפוקי את הנוגע שאסור לו להרוג אותו.

אין דבר כזה "לשמה עם נגיעות". למה אתה לא שואל מה הדין שוחט לשם שמים עם 'נגיעה' לעבודה זרה? או לשם חטאת עם 'נגיעה' לשם עולה?
המושג 'נגיעה' לקוח מעולם השוחד שעליו העידה התורה שהוא "מעור עיני פיקחים ומסלף דברי צדיקים", והיינו שהוא גורם להם לראות כאילו הם רואים את האמת ומכריעים על פיה בעוד שבעצם הם דנים שקר. עניין זה לא שייך כאן, אם הוא מרגיש בנפשו שהוא מקנא לה' רשאי הוא לפגוע בו. וכוונת האוה"ח ברורה, שפנחס לא הרגיש בלבו שום מחשבה יצא לו איזה רווח מלבד כבוד שמים.
גם אם מעולם הישיבות אתם, צריכים אתם להפנים שלא בכל ענין שייך 'גדר'.

מדוע לא שייך לשמה עם נגיעות? במקרה שלולי שנאתו לא היה מצליח לבעור מספיק בשביל להורגו, וגם אחרי ששונאו לא היה רוצה במיתתו של זה.
גם אם אינך מעולם הישיבות, עליך להפנים שאין ענין שלא שייך בו 'גדר'.

[דרומי]

ראו גם כאן

[עושה חדשות]

מענין לענין -

הרחב דבר שמות פרק לב פסוק כז
ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת, מ"מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו, דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא, ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו ג"כ, גם הוא לא ינקה, פוק חזי מש"כ בס' בראשית כ"ז ט' על הא דאיתא ברבה שנענש יעקב על צעקת עשו, ולא נענש על חרדת יצחק, היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח היה לכך, משא"כ בצעקת עשו נהנה יעקב, מש"ה נענש ע"ז, אף על גב שגוף הענין מה שרמה לעשו היה כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה"פ והאלהים יבקש את נרדף אפי' צדיק רודף רשע, פירוש ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית, שוב נענש ע"ז.

[יושב ירושלים]

שמועה מפי רבינו הגר"א בענין: