פורום אוצר החכמה

האם יש איסור לשה"ר בלשון שאינה מובנת לשומע?
אבאר דברי: ידוע ששמיעת לה"ר אסורה אף בלא קבלת הדברים. האם האיסור הוא מחמת שאף על פי שלא קיבל, מ"מ נשאר לו בבואת גנות על רעהו, או שעצם הכנסת דברי גנות לאזנו היא האיסור, מעין איסור להכניס מאכ"א לפיו.

אם כדבריך שזה איסור בחפצא ולא איכפת לי כלל אם מבין אם לאו, אלא המכניס לתוכו לשון הרע הריהו כמכניס חזיר ל"ע אולי נוכל לחדש על פי זה, שהאיסור הוא דוקא אם מכניס לתוכו לשון הרע בלשון הקודש שהרי אין זה תלוי בהבנה ובזה שמעתה יודע רע על חבירו אלא הוא חפצא של איסור ולפי"ז יש לומר שלא נאסר אלא במידה ומקבלו בלשון הקודש.

הכהן כתב:האם יש איסור לשה"ר בלשון שאינה מובנת לשומע?
אבאר דברי: ידוע ששמיעת לה"ר אסורה אף בלא קבלת הדברים. האם האיסור הוא מחמת שאף על פי שלא קיבל, מ"מ נשאר לו בבואת גנות על רעהו, או שעצם הכנסת דברי גנות לאזנו היא האיסור, מעין איסור להכניס מאכ"א לפיו.

לא מובן.
יודע השומע שזה לשה"ר או לא. אם יודע האם מותר לומר לחבירו יש לי לספר משהו רע על פלוני אבל איני מספרו, פשוט שלא כי גם זה גנאי.
ואם לא יודע כלום, כלומר אדם עומד ליד שני אנשים שמדברים ביניהם יפנית ומספרים לשה"ר על מישהו (אולי מותר להם כי ליפני השומע זה תועלת) רק מה שהוא שומע זה מלמולים חסרי פשר, וזה יהפוך לחפץ של איסור? איך עולה בדעתך דבר כזה?

זה לא שחפצא של לשה"ר אסור שכינס לאזניו אלא שהתו' לא התירה אף להטות אזנו לשמוע רעת חבירו ויש עוד חלק חמור יותר של קבלה בעצם.וממילא אם החבר אומר חי חיעכ יעכג וטעאכג יעהב חיעהעי - והוא מתכון לגנות חבירו, אין זה הטיית האוזן לשמוע גנות חבירו. וחבירו מסתמא ג"כ לא עבר שהרי אין כאן מי שישמע אותו והוי כמדבר אל עצים ואבנים משא"כ אם מדבר לשה"ר שיש בו תועלת אבל מכוון לשם לשה"ר - יש בו משום נתכון לאכול וכו' או שחשיב לשה"ר גמור בח"ח יש לו ספק בענין

ייש"כ לעונים.
ומה יהיה הדין בשאר דברים האסורים? לכאורה ה"ה.

כי ראיתי מי שטען, שיש לבקש מנהג אוטובוס לכבות רדיו אפי' בשפה זרה, כדי לא לטמא את האזניים. יש צדק בדבריו?