הודעהעל ידי נבון » ד' נובמבר 12, 2014 8:49 pm
קצת סדר בסוגיית היתר מכירה
שורש הנידון תלוי בשלשה נקודות עיקריות, ומהם מסתעף לענפים נוספים.
א. האם יש איסור 'לא תחנם' מה"ת, והאם במכירה שכזו עוברים בהאי איסור.
ב. האם יש קדושת שביעית בפירות השייכים לנכרי שגדלו בארץ ישראל, והוא פלוג' הב"י והמבי"ט.
ג. לדעת רוב הפוסקים שביעית בזה"ז דרבנן, ומשום כך סבר היביע אומר שספיקא דרבנן לקולא, ונוקטים שאין קדושת שביעית בפירות נכרים, ואילו החזו"א סבר דבמצוה דרבנן שיש לה עיקר מן התורה, לא אמרינן ספיקא לקולא.
במה שתמהו העולם, וכי מה בין מכירת קרקע בשביעית למכירת חמץ, - שתי תשובות בדבר.
א. במכירת חמץ הרי הוא סוגר את המקומות שיש בהם חמץ ואינו משתמש בהם כלל בפסח, ויש כאן צורת מכירה אמיתית, משא"כ במכירת הקרקע בשביעית שום דבר לא משתנה, אותו חקלאי, ממשיך לעבוד [כמעט] באותה צורה, ללא כל שינוי, מה שמערער על תוקף המכירה.
ב. במכירת חמץ אילו יבוא הגוי ויאמר כי הוא מעוניין לקנות את החמץ בכסף מלא, ולשלם שש שקל עבור הככר לחם, אין מי שלא ימכור לו, לעומת זאת - אילו יבוא הגוי בשביעית ויודיע על כוונתו לקנות את השדה במחיר מלא, כמדומה שלא יהא חקלאי שימכור לו, מה שמוסיף ספיקות בנכונות המוכר למכור את שדהו בשביעית.
ומ"מ מרן בעל היביע אומר סבר שאין בסברות אילו בכדי לבטל את המכירה.
ומ"מ ברור לכל, ואף בספרי היביע אומר מוכח כן, [וכן במכתבו המפורסם של הרב קוק לרב חרל"פ] כי היתר זה הוא בדיעבד בלבד, וודאי וודאי שראוי לכל בן תורה הקונה אתרוג ביותר משלושים שקל, ותפילין ביותר מארבע מאות שקל, לשלם עוד סכום פעוט ולצאת ידי שיטות הראשונים הנ"ל.