כתב הנתיה"מ:
או שמתו פועלים. עיין ש"ך ס"ק י' עד דא"כ פשיטא כשמתו נשבעין שלא פקדנו ונוטלין. עיין תומים [סק"ב] שכתב דדוקא כשהכחישו עצמן בבית דין או לפני העדים בחייהם, אבל בלאו הכי, אפילו אם היורשים אומרים שכך ציוה להם אביהם לא מיחשב טענת ברי, כיון שלא טען ברי בפני החנוני לא הוי ברי טוב דהא אמר לי אבא לא הוי טענת ברי כמבואר לעיל סימן ע"ה [סעיף כ"א].
ומ"ש הש"ך דהא פועלים מדינא נוטלין בלא שבועה דהוי כאיני יודע אם פרעתיך, ומהיכא תיתי יפסידו היורשים. ואפשר לומר דטעם הרמב"ם הוא, כיון דבעה"ב טוען ודאי שאינו חייב רק מנה אחת לאחד מהם ולא שני מנים, הוי כטענת ברי לענין זה, וכ"כ הש"ך סימן ע"ו ס"ק ד'. וכן כתבו התוס' בב"מ [ל"ז ע"א ד"ה גזל] גבי שנים שהפקידו דלא תיקשי לר' הונא ולר' יהודה דאמרי [שם צ"ז ע"ב] בברי ושמא ברי עדיף, ע"ש. ואיני יודע אם פרעתיך דחייב ג"כ מטעם ברי ושמא כמ"ש בתומים סימן ע"ה [סקכ"ב] ע"ש, וזה מיחשב ברי כמו שכתבו התוס' לר' הונא ולר' יהודה. ובהדיא מדמה הש"ס בב"מ דף ג' [ע"א] הא דחנוני על פנקסו להא דשנים שהפקידו.
בתחילת דבריו מביא את מהלך התומים שפסק הרמב"ם שאין היורשים נוטלים נאמר כשלא הספיקו הפועלים להכחיש, ודברי הרמב" ן נאמרו כשהפועלים הכחישו.
שאלתי היא:
האם דבריו לאחמ"כ 'ומ"ש הש"ך וכו'', נאמרו כהמשך למהלך התומים וא"כ מדובר כשלא הכחישו הפועלים, או שכאן בא ליישב את שיטת הרמב"ם גם אם הכחישו הפועלים קודם מותם, וכדוגמת שנים שהפקידו שמכחישים זה את זה [שמביא בתו"ד]. וכן לכאורה מסתבר, דלשיטת התומים אין צורך להוסיף שבעה"ב נחשב ברי, דדי בכך שטענת היורשים לא נחשב טענת ברי.