הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם

[גם זו לטובה]

הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "

[אלי כהן]

הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "

ולפי זה כתבו הפוסקים, דהיינו טעמא ד"האידנא לא קפדינן אגילוי" (כמובא בשו"ע או"ח רעב א), משום דטעם תקנת חכמים היה - שמא נחש הטיל ארס במים המגולים, והא האידנא לא שייך טעם זה. אלמא, עיקר מצוות דרבנן הוא הטעם - וכשהתבטל הטעם התבטלה התקנה.
וצ"ע בכמה מצוות מדרבנן שטעמיהן אינם שייכים היום (כגון חזרת בש"ץ שעיקרה נתקן עבור מי שאינו בקי וכגון ברכה מעין שבע שעיקרה נתקן בגלל שבזמנם בית הכנסת היה מחוץ למקום ישוב והיה חשש סכנה אם המאחרים יחזרו מבית הכנסת בגפם), ואעפ"כ אנו מצוּוִים לעשותן.

[עדיאל ברויאר]

הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "

ולפי זה כתבו הפוסקים, דהיינו טעמא ד"האידנא לא קפדינן אגילוי" (כמובא בשו"ע או"ח רעב א), משום דטעם תקנת חכמים היה - שמא נחש הטיל ארס במים המגולים, והא האידנא לא שייך טעם זה. אלמא, עיקר מצוות דרבנן הוא הטעם - וכשהתבטל הטעם התבטלה התקנה.
וצ"ע בכמה מצוות מדרבנן שטעמיהן אינם שייכים היום (כגון חזרת בש"ץ שעיקרה נתקן עבור מי שאינו בקי וכגון ברכה מעין שבע שעיקרה נתקן בגלל שבזמנם בית הכנסת היה מחוץ למקום ישוב והיה חשש סכנה אם המאחרים יחזרו מבית הכנסת בגפם), ואעפ"כ אנו מצוּוִים לעשותן.

לכאורה ה'צ"ע' תלוי בשאלה מתי אומרים בתקנות חז"ל "זיל בתר טעמא" ומתי אומרים "לא פלוג".
לפני מספר שנים למדתי את הסוגיה של קומקומוס של חמין בשבת (מ' ע"ב), ואת משמעותה לעניין בקבוק חם (וורם-פלאש, בלשון הפוסקים, אם אני זוכר נכון). ונטיתי להקל בשופי (המשנה ברורה מתיר רק בצורך גדול. יתכן שאיני מדייק בהגדרה של דבריו), אלא שהסתבכתי עם דברי הסטייפלר בקהילות יעקב החדשים, שכתב שאפשר שלא פלוג רבנן ואז לחשוש גם בכלי סגור היטב.
נגשתי למו"ר הרב טל, ושאלתי אותו מתי אומרים לא פלוג ומתי לא. ואמר לי שאם חז"ל עצמם הגבילו את הגזירה, אז "זיל בתר טעמא" גם במקום שלא התייחסו לעניין שאתה דן בו. ולאידך גיסא, אם גזרו בצורה חותכת ומוחלטת, עליך לומר "לא פלוג". כששאלתי מה עושים בסתם מקום שחז"ל פשוט גזרו גזירה ולא ניכר האם היא מסוייגת או מוחלטת (וכמו בקומקומוס), אז הוא אמר שזה תלוי בנטיית ליבו של הפוסק - לפעמים אומרים ולפעמים לא.
אם נתאים את הדברים לדברי הגר"ש (משום שאין סיבה לומר שהם חולקים בזה, על אף שאין הכרח שמסכימים) - עקרונית בדברי חז"ל הולכים בתר טעמא. אולם הגר"ש לא התייחס למצבים שניכר מדברי חז"ל שהם עצמם גזרו את הגזירה באופן מוחלט, שגם כשבטל טעם לא בטלה תקנה, מקרים שכאלו דומים יותר לדאורייתא.

[בברכה המשולשת]

הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "

ולפי זה כתבו הפוסקים, דהיינו טעמא ד"האידנא לא קפדינן אגילוי" (כמובא בשו"ע או"ח רעב א), משום דטעם תקנת חכמים היה - שמא נחש הטיל ארס במים המגולים, והא האידנא לא שייך טעם זה. אלמא, עיקר מצוות דרבנן הוא הטעם - וכשהתבטל הטעם התבטלה התקנה.
וצ"ע בכמה מצוות מדרבנן שטעמיהן אינם שייכים היום (כגון חזרת בש"ץ שעיקרה נתקן עבור מי שאינו בקי וכגון ברכה מעין שבע שעיקרה נתקן בגלל שבזמנם בית הכנסת היה מחוץ למקום ישוב והיה חשש סכנה אם המאחרים יחזרו מבית הכנסת בגפם), ואעפ"כ אנו מצוּוִים לעשותן.

לכאורה ה'צ"ע' תלוי בשאלה מתי אומרים בתקנות חז"ל "זיל בתר טעמא" ומתי אומרים "לא פלוג".
לפני מספר שנים למדתי את הסוגיה של קומקומוס של חמין בשבת (מ' ע"ב), ואת משמעותה לעניין בקבוק חם (וורם-פלאש, בלשון הפוסקים, אם אני זוכר נכון). ונטיתי להקל בשופי (המשנה ברורה מתיר רק בצורך גדול. יתכן שאיני מדייק בהגדרה של דבריו), אלא שהסתבכתי עם דברי הסטייפלר בקהילות יעקב החדשים, שכתב שאפשר שלא פלוג רבנן ואז לחשוש גם בכלי סגור היטב.
נגשתי למו"ר הרב טל, ושאלתי אותו מתי אומרים לא פלוג ומתי לא. ואמר לי שאם חז"ל עצמם הגבילו את הגזירה, אז "זיל בתר טעמא" גם במקום שלא התייחסו לעניין שאתה דן בו. ולאידך גיסא, אם גזרו בצורה חותכת ומוחלטת, עליך לומר "לא פלוג". כששאלתי מה עושים בסתם מקום שחז"ל פשוט גזרו גזירה ולא ניכר האם היא מסוייגת או מוחלטת (וכמו בקומקומוס), אז הוא אמר שזה תלוי בנטיית ליבו של הפוסק - לפעמים אומרים ולפעמים לא.
אם נתאים את הדברים לדברי הגר"ש (משום שאין סיבה לומר שהם חולקים בזה, על אף שאין הכרח שמסכימים) - עקרונית בדברי חז"ל הולכים בתר טעמא. אולם הגר"ש לא התייחס למצבים שניכר מדברי חז"ל שהם עצמם גזרו את הגזירה באופן מוחלט, שגם כשבטל טעם לא בטלה תקנה, מקרים שכאלו דומים יותר לדאורייתא.

סברא דומה מופיעה בדברי הגר"צ שכטר בספרו ארץ הצבי ושם הטעים יותר את הדבר

[עושה חדשות]

והא דלא מברכינן שעשה נסים איציאת מצרים, אמר מהר"י סג"ל משום דמצוה הכתובה בתורה היא, ואין מברכין שעשה נסים אלא אמצוה דרבנן, כגון חנוכה ופורים דתיקנו הברכה משום הנס, מצות ופסח דאורייתא גם אם לא הנס.

וע"ז כ' הגר"ע קיסטר לבאר עפ"ד הגר"ש.
חיפשתי קצת באוצר, ומצאתי כמה הגדרות בביאור החילוק של המהרי"ל, ויש ביניהם הבדלים. הרי לפניכם:

[לעומקו של דבר]

בהשקפה ראשונה דברים אלו סותרים את דברי הגר"א הידועים שיש עוד טעמים לא ידועים לכל גזירה דרבנן.
מצד שני גם הגר"א לא הוסיף אלא שיש עוד טעמים ולא שהתקנה היא גם בלי טעם נגלה כלל. ויל"ע.
גם בדברי הגר"א יש אריכות ואכמ"ל.

[יושב סתר]

א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.

[יושב סתר]

לכאורה ה'צ"ע' תלוי בשאלה מתי אומרים בתקנות חז"ל "זיל בתר טעמא" ומתי אומרים "לא פלוג".

באמת צ"ע למשל שאסרו לרכב על בהמה בשבת או כלי שיר וכו' מדוע לא יועיל לזה שומר כמו בנר.
כנראה שיש גזירות חמורות יותר ויש פחות והיכן שחז"ל לא הקילו אין לנו אלא מה שלפנינו.

[סעדיה]

הגרש"א- מצוות דרבנן אין עיקרם אלא בטעמיהם
ראיתי מביאים [הר"ע קיסטר מוריה ניסן עה] בשם הגרש"א – "ידוע שיש הבדל בין מצוות דאוריתא למצוות דרבנן, ביחס שבן המצוה עצמה לטעמי המצוה, דבמצות התורה עיקר עשייתם הוא לקים רצון ה' וציוויו, ומה שאנו יכולים להבין בטעמי המצוות אינו אלא מעט מן העט, וכמש"כ בנפה"ח שאף למרע"ה לא נתגלו טעמי המצוות עד תומם, וזה מש"כ הרמב"ם בפ"ג מתשובה אע"ג דתקיעת שופר גזה"כ רמז יש בו וכו' אך במצוה דרבנן אינו כן ואין עיקרם אלא בטעמיהם וכו' "

כ"ה באהל רחל אלול עמ' קל"ג

[לעומקו של דבר]

א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.

א. למה צריך לציין, הבנת והכל בסדר.
ב. הסיפור על מה שאומר לך בע"ב לא קשור לחלוטין. אלא רק למסירות נפש על קיום מצווה.
עכשיו אני שם לב שמה שהבאת גבי שום, הוא אכן לכאורה היפך דברי הגרש"א, כי אדרבא הגר"א הביא ראיה מדאורייתא לדרבנן.
מ"מ עניין שום הוא אכן פלאי בפנ"ע, למה לא חייש להאכיל בחורים בזה.

[יושב סתר]

א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.

א. למה צריך לציין, הבנת והכל בסדר.
ב. הסיפור על מה שאומר לך בע"ב לא קשור לחלוטין. אלא רק למסירות נפש על קיום מצווה.
עכשיו אני שם לב שמה שהבאת גבי שום, הוא אכן לכאורה היפך דברי הגרש"א, כי אדרבא הגר"א הביא ראיה מדאורייתא לדרבנן.
מ"מ עניין שום הוא אכן פלאי בפנ"ע, למה לא חייש להאכיל בחורים בזה.

הסיפור של האכסניה בא להמחיש שאין דברי חז"ל אמורים בדווקא בהתאם לנסיבות אלא יש לקיימם בכל מצב, וכן לא מובן מה הפלא על הוראתו לבחורים לאכול שום בער"ש, הן הן הדברים שאם לא נתפרש חילוק בין בחור לנשוי אלא רק טעמא דמילתא אז תקנת חז"ל [עזרא במקרה דנן] מחייבת את כולם. עד כמה שידוע לי בישיבת אדרת אליהו מוגש בליל שבת שום צלוי לקיים תקנת עזרא.

[ש. ספראי]

זה המקום לפרסם ולשבח את הספר החדש שיצא השבוע, העוסק בעניינים דרבנן מול דאורייתא, הספר מילי דרבנן- דיני דרבנן הנוגעים לדינים דאורייתא.
את הספר הנלבב כתב הרה"ג רבי אהרן קופמן שליט"א מאלעד.
רבים הם הספרים היוצאים חדשים לבקרים. אך זהו ספר קל לקריאה, לא מכביד, מעניין, מרתק ושואב את הלומד לתוך הסוגיות והנושאים הכל-כך חשובים ויסודיים של הלומדים, סוגיות ה"דרבנן" מול ה"דאורייתא". ממש תענוג מתוק!!!
מתוך הסכמתו של מורו ורבו של המחבר שליט"א, ראש ישיבת מעלות התורה הגר"ש אויערבאך שליט"א, ניכר שגם ראש הישיבה שליט"א התפעל ונהנה עמוקות מהספר, כפי שהוא יוצא מכליו מהתפעלות וכותב על "חיבור רב הערך הזה", אשר "כל מעיין ישר יראה כי רב ועצום הוא, מלא מלאכת מחשבת, בהיקף ובעומק, הן בגמרא והן בסברא ובריבוי הידיעות החשובות למכביר, כיד ה' הטובה עליו. יראו נבונים ישמחו ויהללוהו".
המחבר הרה"ג רבי אהרן קופמן שליט"א הינו אברך צעיר לימים, ואם בגיל צעיר יחסית זכה לחבר חיבור כל כך מתוק וייחודי, מלא וגדוש ברכת ה', הרי שבודאי עוד נזכה לראות מתורתו וכתביו עוד חיבורים רבים ונפלאים, כאלו השואבים את לומדיהם לעומקי הנושאים ומשמחים אותם בפקודי ה' ישרים ומשמחי לב.

[ש. ספראי]

זה המקום לפרסם ולשבח את הספר החדש שיצא השבוע, העוסק בעניינים דרבנן מול דאורייתא, הספר מילי דרבנן- דיני דרבנן הנוגעים לדינים דאורייתא.
את הספר הנלבב כתב הרה"ג רבי אהרן קופמן שליט"א מאלעד.
רבים הם הספרים היוצאים חדשים לבקרים. אך זהו ספר קל לקריאה, לא מכביד, מעניין, מרתק ושואב את הלומד לתוך הסוגיות והנושאים הכל-כך חשובים ויסודיים של הלומדים, סוגיות ה"דרבנן" מול ה"דאורייתא". ממש תענוג מתוק!!!
מתוך הסכמתו של מורו ורבו של המחבר שליט"א, ראש ישיבת מעלות התורה הגר"ש אויערבאך שליט"א, ניכר שגם ראש הישיבה שליט"א התפעל ונהנה עמוקות מהספר, כפי שהוא יוצא מכליו מהתפעלות וכותב על "חיבור רב הערך הזה", אשר "כל מעיין ישר יראה כי רב ועצום הוא, מלא מלאכת מחשבת, בהיקף ובעומק, הן בגמרא והן בסברא ובריבוי הידיעות החשובות למכביר, כיד ה' הטובה עליו. יראו נבונים ישמחו ויהללוהו".
המחבר הרה"ג רבי אהרן קופמן שליט"א הינו אברך צעיר לימים, ואם בגיל צעיר יחסית זכה לחבר חיבור כל כך מתוק וייחודי, מלא וגדוש ברכת ה', הרי שבודאי עוד נזכה לראות מתורתו וכתביו עוד חיבורים רבים ונפלאים, כאלו השואבים את לומדיהם לעומקי הנושאים ומשמחים אותם בפקודי ה' ישרים ומשמחי לב.

[גם זו לטובה]

א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.

אם הכוונה לר' שמעון אבולעפיה, מחבר ספר "אהל רחל" בדיני "אשר יצר" ביום המעונן, אז נא לציין זאת.

[לעומקו של דבר]

א. אני מניח ש"הגרש"א" הכוונה לר' שמואל אליעזר שטרן, אז נא לציין זאת.
ב. הגר"א חולק באופן יסודי על שאר הפוסקים כמובא במע"ר ולד' כל תקנות חז"ל יש לקיים כפשוטם אפ' אם בטל הטעם, הדוגמא לגילוי היא אחת מיני רבות, ידוע המעשה שאמר לבחורים לאכול שום בער"ש ולפליאת תלמידיו אמר דאל"כ לא יהיה מילה בשמיני, וסתם דבריו, ופירשם המפרש דמילה בשמיני הוא שלא יהיו כולם שמחים ואביו ואמו עצבים וכהיום זה לא קיים לפי שמדרבנן נאסר דם טוהר. ה"נ באכילת שום לא נת' חילוק בין נשואים לרווקים וא"כ הטעם שמרבה הזרע הוא טעם אחד מתוך רבים.
כמו"כ בהקדמה לספד"צ מובא שהתארח באכסניא והביאו לפניו הרבה אוכל מה שלא היה דרכו, ואכל והקיא פעמים רבות דאין לזוז מד' חז"ל כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה.

א. למה צריך לציין, הבנת והכל בסדר.
ב. הסיפור על מה שאומר לך בע"ב לא קשור לחלוטין. אלא רק למסירות נפש על קיום מצווה.
עכשיו אני שם לב שמה שהבאת גבי שום, הוא אכן לכאורה היפך דברי הגרש"א, כי אדרבא הגר"א הביא ראיה מדאורייתא לדרבנן.
מ"מ עניין שום הוא אכן פלאי בפנ"ע, למה לא חייש להאכיל בחורים בזה.

הסיפור של האכסניה בא להמחיש שאין דברי חז"ל אמורים בדווקא בהתאם לנסיבות אלא יש לקיימם בכל מצב, וכן לא מובן מה הפלא על הוראתו לבחורים לאכול שום בער"ש, הן הן הדברים שאם לא נתפרש חילוק בין בחור לנשוי אלא רק טעמא דמילתא אז תקנת חז"ל [עזרא במקרה דנן] מחייבת את כולם. עד כמה שידוע לי בישיבת אדרת אליהו מוגש בליל שבת שום צלוי לקיים תקנת עזרא.

מה פירוש בהתאם לנסיבות. חז"ל אמרו לשמוע לבעה"ב, והטעם לא בטל במקרה שקשה לקיים דבריו. ייתכן די"ל שפטור מצד פטורים שונים אבל אין זה קשור לנושא האם התבטל הטעם. ולית מאן דפליג שוודאי קיים בזה התקנה.
מה שקשה לע"ד על שום, אם העידו חז"ל שמרבה הזרע למה אין לחשוש לתת לאינם נשואים.
וי"ל דהגר"א ס"ל שאין מזה חשש להרהורים אלא רק מרבה.