חיובי 'בין אדם לחבירו' כלפי מתים

[אריך]

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח כו) כתב שחיוב קדיש על אביו הוא מצד לא תעמוד על דם רעך והשבת אבידה, דכיון שבזה מציל את המת מדינה של גיהנם, ואם אני מצווה על הצלת הגוף, כ"ש להציל נשמתו בכל מה שאפשר. עכ"ד. ויש לתמוה דא"כ קדיש הוא חיוב גמור וכמו מאכילו ומשקהו, ולא מצינו כן, אלא דהוי מנהג כמ"ש הרמ"א סי' שעו, ובמהרש"ל פ"ק דקידושין כתב דהוא כמו חיוב מדברי סופרים אחר שנהגו בזה, ואילו לד' מהר"ם שיק יוצא שזה ממש חיוב כמו הצלת גופו. ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לומר קדיש על חבירו, ולא רק אביו, דומיא דחיוב השבת גופו.
אבל מה נענה על טענת המהר"ם שיק צודק, מה גרע הצלת נפשו מהצלת גופו.
ונראה דכל חיובי בין אדם לחבירו של התורה לא נאמרו ביחס למישהו שאינו נמצא כאן בעולם הזה. ולכן אף שאנו יודעים שהנפש מצטערת אין בכך דינים של בי"א לחבירו. דהתורה לא מטילה חיובים כלפי אישיות מופשטת שאינה קיימת כאן. וראיה מהא דאסור לקיים מצוה ליד מת משום קרא דלעג לרש שלא יאמרו מחר באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו, וקשה למה לא יהא איסור דאורייתא מצד לא תונו איש את עמיתו שהרי מצער בידיים, ומאי שנא ממצער את החי. אלא ע"כ כנ"ל. ואל תקשני ממה שיש חיובים של מכבדו במותו, דזה כלפי זכרו שקיים בעולם שלנו, שזה לא דבר בעולם אחר, אבל כל מה שקשור ל"שם" "שם", לזה אין התורה מתייחסת (כמו שלא כתבה במפורש ענין העוה"ב ועולם הנשמות).

[אוצר החכמה]

הדברים מסתברים מאד. לא ראיתי את המהר"ם שיק בפנים אבל אם אפשר לומר את זה בלשונו הייתי אומר שגם הוא אומר על דרך המוסר והמליצה, אבל מן הדין פשוט כמוך.

[קומי_אורי]

וכן כ' הפו' שיש חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, חזי' 1) שצריכים בשביל זה חרם, 2) שרק הוצאת שם רע אבל לא לשון הרע.

[קומי_אורי]

אבל לגבי דברי פותח האשכול, לכאורה אינו מדוייק, שפתח בחיובי בין אדם לחברו, ומסיים בכאו"א שאינו בין אדם לחברו, והרי דרשו מכבדו בחייו מכבדו במותו ומשמע שהוא מדין כבוד אב ואם שאינו מוגבל רק בחיים, אלא שבאמת מאכילו ומשקהו הוא דוקא מחיים, וקדיש אולי אינו כלול בזה.

[אריך]

אבל לגבי דברי פותח האשכול, לכאורה אינו מדוייק, שפתח בחיובי בין אדם לחברו, ומסיים בכאו"א שאינו בין אדם לחברו, והרי דרשו מכבדו בחייו מכבדו במותו ומשמע שהוא מדין כבוד אב ואם שאינו מוגבל רק בחיים, אלא שבאמת מאכילו ומשקהו הוא דוקא מחיים, וקדיש אולי אינו כלול בזה.

מה שכתב בהחלט שכיבוד או"א אינו בי"א לחבירו, אין הדברים פשוטים, ועכ"פ לענייננו לדעתי אין זה משנה, שעיקר הכוונה בדבריי היתה שאישיות שאינה קיימת בעולם שלנו אין אנו דנים על הרגשותיה ועל צערה ושמחתה, ולענין זה אין נפק"מ אם כיבוד או"א הוא בי"א לחבירו או בי"א למקום, דמ"מ יש כאן מצוה כלפי אישיות מסויימת, לדאוג לרווחתה ולכבודה, ובזה באו דבריי דכשהיא לא בתוך העולם שלנו אין להרגשותיה סבלה ושמחתה משמעות דינית.

[יתר10]

יראה לי שנחום אבלים קודם לביקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם פי"ד מהל' אבל ה"ז)

יש הרבה מקורות על חסד שעושים עם המתים, אבל כאן ברמב"ם רואים שיש לזה משמעות גם בדין

[משה פרץ]

אבל לגבי דברי פותח האשכול, לכאורה אינו מדוייק, שפתח בחיובי בין אדם לחברו, ומסיים בכאו"א שאינו בין אדם לחברו, והרי דרשו מכבדו בחייו מכבדו במותו ומשמע שהוא מדין כבוד אב ואם שאינו מוגבל רק בחיים, אלא שבאמת מאכילו ומשקהו הוא דוקא מחיים, וקדיש אולי אינו כלול בזה.

מה שכתב בהחלט שכיבוד או"א אינו בי"א לחבירו, אין הדברים פשוטים, ועכ"פ לענייננו לדעתי אין זה משנה, שעיקר הכוונה בדבריי היתה שאישיות שאינה קיימת בעולם שלנו אין אנו דנים על הרגשותיה ועל צערה ושמחתה, ולענין זה אין נפק"מ אם כיבוד או"א הוא בי"א לחבירו או בי"א למקום, דמ"מ יש כאן מצוה כלפי אישיות מסויימת, לדאוג לרווחתה ולכבודה, ובזה באו דבריי דכשהיא לא בתוך העולם שלנו אין להרגשותיה סבלה ושמחתה משמעות דינית.

בגדר מצות כבוד אב ואם, עי' בס' ואם תאמר ח"ב (סימן תשל) בשם מהר"ל מפראג שכתב להקשות ע"ד מתני' ב"מ (לג ע"א) דחייב אדם בכבוד אביו שהביאו לחיי העוה"ז ויש לו להכיר טובה. והרי נוח לו לאדם שלא נברא משנברא. ועי' בחדושי אגדות למהר"ל מפראג (ב"מ לג ע"א). והרב חתם סופר ז"ל בס' תורת משה השלם עה"ת (פר' יתרו עה"פ כבד את אביך) שכ' להדיא שלרשע שנוח לו שלא נברא, א"כ לא היה לו לכבד אב ואם. ע"ש.
כתב הרמב"ם (בסוף הל' מעילה) שהשכל יחייב לכבד אב ואם. וכ"כ הרב חיד"א בס' כסא דוד (דרוש יב לשבת כלה דף נג ע"ד ד"ה כבד) בשם מהראנ"ח שכיבוד אב ואם היא מצוה שכלית. וכ"כ בערוך השלחן (י"ד סימן רמ אות ב). ע"ש. וכ"כ בס' בן חכם (בפתיחה ד"ה וביאר) בשם ס' רחמי האב (בהוספות מהרש"ז ערנרייך ז"ל). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (ואתחנן ה יב), והאריך בזה בספרו למען יאריכון ימיך (בהקדמה עמ' א). וע"ע בכתב סופר (פר' ואתחנן עה"פ כבד את אביך וגו') ולמהר"ג פלדר ז"ל בס' נחלת צבי (עמ' לז ד"ה יחס) ובשו"ת חזון עובדיה (סימן יט בהערה, בהנד"מ עמ' רפד). ובס' פריו יתן (סימן נה אות ב).
במנחת חינוך (מצוה לג) הסתפק אי מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום או שבין אדם לחבירו. ע"ש. ומהר"מ גרוס נר"ו (מח"ס משפט האבידה ועוד) בתשובה העיר בזה מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (ריש פאה). ועי' בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון צה עמ' טו וגליון קפב עמ' ה) מה שהביא בזה מדברי האחרונים. וע"ע בס' למען יאריכון ימיך (עמ' יד אות ג) ובילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סי' ס אות ו) ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון פב עמוד קיד) ובקובץ מריח ניחוח (גליון קפג דף יד ע"ב וגליון עד דף טו ע"ב).

[אריך]

[quote="יתר10"]יראה לי שנחום אבלים קודם לביקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם פי"ד מהל' אבל ה"ז)

יש הרבה מקורות על חסד שעושים עם המתים, אבל כאן ברמב"ם רואים שיש לזה משמעות גם בדין[/

[אריך]

יראה לי שנחום אבלים קודם לביקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים (רמב"ם פי"ד מהל' אבל ה"ז)

יש הרבה מקורות על חסד שעושים עם המתים, אבל כאן ברמב"ם רואים שיש לזה משמעות גם בדין

אין מכך סתירה לדברינו, שכן הגמ"ח עם המתים שיש בניחום אבלים הוא הכבוד שעושה למת בכך שמנחם אחריו, (וכל דיני אבלות הם מצד כבוד המת כמ"ש רש"י בסוכה בסוגיא דעוסק במצוה), וכבר ביארתי בתוך הדברים שלגבי כבוד שנעשה בתוך העולם שלנו לזכרו של מת, שפיר יש דינים כלפי המת (וכמו דיני מכבדו במותו), דזה אינו כלפי האישיות המופשטת שנמצאת "שם", אלא כלפי זכרו שנמצא "כאן". נמצא שאין סתירה כלל לדברינו.
שוב נתבוננתי שיש להקשות על דברינו מהא דחייב לומר על אביו ואמו תוך י"ב חודש "הריני כפרת משכבו" ופרש"י שלוקח על עצמו העונש, ומשמע א"כ שמחוייב לדאוג לעונשו של אביו בההוא עלמא. אלא דתליא במחלוקת פוסקי זמננו אם "הריני כפרת משכבו" הוא שבאמת לוקח את העונש (כך כתב בשבט הלוי), או שהוא רק ענין של כבוד בעלמא (כלשון המשנה: בני ישראל הריני כפרתן), כך כתב בעל האגרו"מ, הובא בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' כ.

[נבון]

בריטב"א במכות ה' ב' כתב וז"ל, אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו', עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים, לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו, דהא ודאי מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה, וכדכתיב בפרשת יבום להקים לאחיו שם בישראל, וכתיב נמי גבי נדב ואביהוא קרבו שאו את אחיכם, ובגמ' לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ושאין עונשין מו הדין, אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי.
ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקה אחיך לעיניך, בעי' שיהא אחיו קיים לבתר דניקלי, ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים, מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מלקין אותו כ"א, ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחיי מחי, הא מיית בסוף כ"א, ובעי' שלאחר שיקלה יהיה אחיך, וא"כ שמעינן שאחר מיתה לא מיקרי אחיך, התם היינו משום דאמר קרא אחיך לעיניך, שיהא אחיו קיים לעינינו, ולאו מלשון אחיך בלחוד, אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים, ואע"ג דלא נפקא לן מאחיו.
ויעוי' ברש"ש בסנהדרין י' ב' שהקשה דהתם ובמכות משמע דלאחר מיתה לא מיקרי תו אח, וביבמות נ"ה ב' אמרינן דאחר מיתה נמי מיקרי שארו, והרי שם ג"כ כתיב אח, וכתב לישב דאח מחמת קורבה שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף אחר מיתה, אבל אחיך דהך דסנהדרין ובמכות הוא מפני שאחיו הוא במצוות, וכיון שמת ונעשה חופשי מן המצוות תו אינן אח, וע"ע בתרומת הדשן בסי' כ"ג וכן בשדי חמד מערכת האל"ף סי' שע"ב.
ומ"מ ע"פ כל הנ"ל מבואר דבין אח ובין רעך מיקרי אף לאחר מיתה, זולת היכא דבעי' שיהא אחיו במצוות, או לענין עדים זוממים דילפי' לה מכאשר זמם ולא כאשר עשה, וכפש"כ הריטב"א.

[אריך]

בריטב"א במכות ה' ב' כתב וז"ל, אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין וכו', עד והלא כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, והרי אחיו קיים, לאו דנפקא לן מדכתיב לאחיו, דהא ודאי מיקרי אחיו אפילו לאחר מיתה, וכדכתיב בפרשת יבום להקים לאחיו שם בישראל, וכתיב נמי גבי נדב ואביהוא קרבו שאו את אחיכם, ובגמ' לא נפקא לן דהרגו אין נהרגין אלא מדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ושאין עונשין מו הדין, אבל מלאחיו לא נפקא לן מידי.
ואע"ג דגבי מלקות דכתיב ונקה אחיך לעיניך, בעי' שיהא אחיו קיים לבתר דניקלי, ולהכי אמרינן שאם אמדוהו לקבל עשרים, מלקין אותו י"ח שראוי להשתלש ואין מלקין אותו כ"א, ואע"ג דכי מחית כ"א אגבא דחיי מחי, הא מיית בסוף כ"א, ובעי' שלאחר שיקלה יהיה אחיך, וא"כ שמעינן שאחר מיתה לא מיקרי אחיך, התם היינו משום דאמר קרא אחיך לעיניך, שיהא אחיו קיים לעינינו, ולאו מלשון אחיך בלחוד, אלא הכא לרווחא דמילתא נקטו רבנן ועדיין אחיו קיים, ואע"ג דלא נפקא לן מאחיו.
ויעוי' ברש"ש בסנהדרין י' ב' שהקשה דהתם ובמכות משמע דלאחר מיתה לא מיקרי תו אח, וביבמות נ"ה ב' אמרינן דאחר מיתה נמי מיקרי שארו, והרי שם ג"כ כתיב אח, וכתב לישב דאח מחמת קורבה שהוא בן אביו או בן אמו ודאי נקרא אח אף אחר מיתה, אבל אחיך דהך דסנהדרין ובמכות הוא מפני שאחיו הוא במצוות, וכיון שמת ונעשה חופשי מן המצוות תו אינן אח, וע"ע בתרומת הדשן בסי' כ"ג וכן בשדי חמד מערכת האל"ף סי' שע"ב.
ומ"מ ע"פ כל הנ"ל מבואר דבין אח ובין רעך מיקרי אף לאחר מיתה, זולת היכא דבעי' שיהא אחיו במצוות, או לענין עדים זוממים דילפי' לה מכאשר זמם ולא כאשר עשה, וכפש"כ הריטב"א.

עיין מה שכתבתי לעיל, ואחזור שוב שביחס למה שנמצא מהנפטר בעולם (גוף, זכרון, שם), ודאי שיש יחס ומחויבות. וגם לא היתה השאלה אם המת נקרא "אחיו", אלא השאלה היתה אם יש מחוייבות דינית ביחס למה שמרגיש המת בעולם שהוא נמצא בו, והוכחנו לכאורה שאין מחוייבות, עי' בתחילת האשכול.

[מנין]

ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לומר קדיש על חבירו, ולא רק אביו, דומיא דחיוב השבת גופו.

לומר על חבירו לא מועיל לחבירו. רק בן על אביו יכול להועיל. כפי שכתב הרמ"א

[אריך]

ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לומר קדיש על חבירו, ולא רק אביו, דומיא דחיוב השבת גופו.

לומר על חבירו לא מועיל לחבירו. רק בן על אביו יכול להועיל. כפי שכתב הרמ"א

אז לא קדיש. יש דברים שאפשר לעשות בעד המתים, כשלומד משניות לעילוי נשמת חבירו זה לא מועיל? או צדקה?

[עושה חדשות]

וכן כ' הפו' שיש חרם קדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, חזי' 1) שצריכים בשביל זה חרם, 2) שרק הוצאת שם רע אבל לא לשון הרע.

וטעם החרם מבו' בראבי"ה סי' תקלא, (הובא גם באו"ז הל' יו"כ סי' רעז), ז"ל -

נהגו אבותי ואמרו שתקנות קדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים שהם שוכני עפר. ורבים תמהו מה ראו על ככה. ודבר ריק הוא מהם, כי כיוונו לאגדה דרבי תנחומא בפרשת ואתחנן אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כל הכעס הזה עלי למה ... והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך, אמר לפניו ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה, אמר לו אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם וכו':

[לעומקו של דבר]

דכירנא שנשאל הגראי"ל מה שייך מכבדו במותו הלא בעולם שנמצא כעת הוא מכיר בהבל הכבוד,
וענה וכי למי שחי כבוד הוא כן משהו?

===

מכמה מקורות נראה שהמת כן מרגיש בכבוד, דמה שייך כל המנויים בחז"ל שאם לא נקבר ונספד בכבוד יש לו כפרה מזה, מה שייך כפרה אם אין לו נ"מ בזה.

[אריך]

במוריה האחרון (תשרי תשע"ח) הכנסתי מאמר קצר בענין זה:

חיובי בין אדם לחבירו כלפי מתים


כתב הרמ"א (יו"ד תב) שנהגו להודיע לבנים שאביהם מת כדי שיאמרו קדיש, וכתב בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח כו) שחיוב הוא לומר להם דהא כל אדם מישראל מצווה על ל"ת דלא תעמוד על דם רעך וגם איכא מ"ע על השבת גוף האדם ולהצילו מרעתו ואפי' בממונו, והקדיש מבואר בפוסקים בשם המדרשים שהוא לפדות את המת מדינה של גיהנם ולהקל מעונשו, ואם אנו מצווים על הגוף להצילו מכ"ש להציל נשמתו בכל מה דאפשר. ע"ש.
ויש לתמוה דא"כ אמירת קדיש על אביו ואמו יהא חיוב גמור מצד לא תעמוד על דם רעך, וכ"ש שהוא אביו ואמו ולא גרע ממאכילו ומשקהו, ולא מצינו כן, אלא דהוי רק מנהג כמ"ש הרמ"א סי' שעו. וגם בים של שלמה פ"ק דקידושין סי' סג שחתר להגדיל החיוב של אמירת קדיש כתב רק דהוא כמו חיוב מדברי סופרים אחר שנהגו בזה, ואילו לדברי מהר"ם שיק יוצא שהוא ממש חיוב דאורייתא כמו הצלת גופו. ועו"ק דא"כ יהיה חיוב לכל אדם לומר קדיש על חבירו שלא הניח בן ולעשות פעולות לעילוי נשמתו, דלא גרע מחסד וצדקה שהיה חייב לעשות עבורו אילו היה זה בעניני הגוף.
ועוד יש להקשות מהא דאסור לקיים מצוה ליד מת שלא יאמרו למחר הם באים אצלנו ועכשיו מחרפים אותנו (ברכות יח, א), וקשה למה לא יהא איסור דאו' מצד לא תונו איש את עמיתו שהרי מצערו בידיים, ומאי שנא ממצער את החי.
ויש לומר בביאור הענין שלא נאמרו דיני בין אדם לחבירו כלפי מת שבעולם העליון.
והביאור בזה היה אפשר לומר ע"פ ההיא דמכות דף ו, ב דאם העדים זוממים הרגו את הנידון אין מענישים אותם שנאמר כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים, ומבואר שהמת לא נקרא אחיו, וק"ו שאינו נקרא רעהו. וגם בסברא יש להבין דכיון שהמת שרוי במציאות אחרת של חיים, אינו שייך לחברת בני האדם דידן, והמחייב של מצוות בי"א לחבירו הוא מצד שהאנשים חיים יחד בחברה אחת, וכלשון החינוך בכל מקום: "קצתנו את קצתנו".
אלא שא"א לומר כביאור זה, שהרי מצינו גם מצינו מצוות שבין אדם לחבירו המכוונות כלפי מתים וכגון מצות קבורת מת (שי"א שהיא דאורייתא) ושאר דיני כבוד המת, וכמו"כ מצות ניחום אבלים שכתב הרמב"ם פי"ד מאבל שיש בה גמ"ח עם החיים ועם המתים, וכן מצוות יבום אשר באה להקים שם למת מורה שיש חיובי אחוה כלפי המתים. גם מצות כיבוד אב ואם שייכת גם במותו (ובפשטות הוא מדאו' וכן מוכח בשו"ת רעק"א סי' סח) ומבואר שיש חיוב כלפי מת. ומה שהבאנו ההוכחה ממכות דף ו, ב כבר כתב הריטב"א שם דודאי לאחר מיתה ג"כ נקרא אחיו כדכתיב להקים לאחיו שם, וכתיב קרבו שאו את אחיכם, אלא לרווחא דמלתא נקט ועיקר הטעם אינו מהאי קרא ע"ש.
אלא נראה לבאר כאן גדר אחר, דאין כאן סברא מסויימת כלפי בין אדם לחבירו, אלא הוא ענין כללי, שכל דיני התורה לא נאמרו ביחס למציאות שאינה נמצאת בעולמנו, דהתורה לא ניתנה למלאכי השרת וכל דיני התורה ניתנו באשר הם האופן הנכון להעמיד את חיי העוה"ז של האדם מישראל, וכל מה שנמצא בעולם אחר לא יכול להוליד איזה דין מדיני התורה.
ובזה ניחא מה שהוכחנו שאין חיוב ממש להציל את חבירו או את אביו מגיהנם אף שאנו יודעים שהנשמה מצטערת טובא בעולם העליון, דמ"מ לא יתכן שמציאות בעולם העליון תיצור דינים כאן בעולם הזה. וזכר לדבר מה שלא נאסרו שרצים שאין רואים בעין, ואף שבזמנינו אנו יודעים שהם קיימים ואף רואים אותם תחת מכשירי הגדלה, התורה לא התייחסה בהלכותיה אלא לדברים הנתפסים באופן הפשוט .
ולפי גדר זה לא קשה מה שהראינו שיש מצוות וחיובים כלפי מתים, דכל אותם אופנים שמצינו - מכבדו במותו, וכבוד המת, וניחום אבלים, ייבום וכיו"ב, סובבות פעולות אלו את ענין הכבוד וזכרון המת שהם קיימים בעולם הזה כחלק ממערכת חיי בני אדם שכוללים גם את זכר הנפטרים, ואותו זכרון נמצא 'כאן'; וכן חיוב הקמת שם לאחיו, הרי מדובר ביד ושם וזכרון בתוך מערכת החיים; משא"כ צער המת בעולם העליון אין לו שום זכר בעולמנו ואינו נתפס כאן כלל אלא בידיעת השכל על משהו בעולם אחר, על כן אין שייך שינבע חיוב של תורה מאותה מציאות מופשטת הקיימת בעולם עליון .
וכן מה שהקשינו מאיסור לועג לרש, אמאי לא קעבר באיסורא דאונאת דברים שמצער את המתים, ולהנ"ל מיושב היטב, שאם באנו מצד צערו של המת במקום שהוא נמצא, לא שייך שיחול חיוב מכח אותו צער, אבל אם באנו מצד הבזיון והלעג שהוא נוחל בין בני האדם כאן בעוה"ז, שפיר אפשר לחייב להמנע מכך, וזהו האיסור של לעג לרש.

[שומע ומשמיע]

נהניתי מהדברים, ייש"כ.

[אליהו בן עמרם]

במוריה האחרון (תשרי תשע"ח) הכנסתי מאמר קצר בענין זה:

חיובי בין אדם לחבירו כלפי מתים

ייש"כ על הדברים הנאים.
אך מה עם דברי רבינו המהר"ם שיק זצ"ל?
אולי, אפש"ל שיש שני חלקים במצות "השבת אבידה" וב"לא תעמוד".
האחד: במה שמתייחס לחבירו, שממונו ינצל מאבדון, או שגופו ינצל ממוות, וזה לדבריכם לא שייך במי שאינו עימנו בעוה"ז.
והשני: במה שמתייחס ל"משיב" או ל"מציל" עצמו, שהוא אסור לו לראות את חבירו בצרתו הממונית או הפיזית ולהתעלם מכך, כי בכך קונה מידה רעה בעצמו (וכעין דברי הראשונים ב"אותו ואת בנו" ו"שילוח הקן"). וזה שייך גם בבן הנמצא בעוה"ז שלא יתעלם מצרת אביו הנמצא בעולם העליון, כי בכך יקנה מידה רעה בנפשו.
וא"כ, לחלק זה של המצוות הנ"ל כיוון אולי המהר"ם שיק, בבחינת זה "רצון התורה" שנתגלה לנו במצוות אלה, ולא שיצטרך להביא עולה על ביטול עשה ד"השבת אבידה"...

ועוד, שלא נתכוון המהר"ם שיק לומר, שזה המצוה של "קדיש", אלא של כל מה שעושה על מנת שאביו ינצל מדינה של גהינום (והאחרונים שביארו בטעם ה"קדיש" טעם אחר, ביארו למה דווקא קדיש הוא מה ש"צריך" הבן לעשות).

[אריך]

תודה לכם.

אכן אפשר לדחוק שהמהר"ם שיק לא התכוין ממש לגדרי הלכה אלא לרוח הדברים.

[פלוריש]

פוסקי דורנו דנו האם יש חיובי בין אדם לחברו כלפי מי שעדיין לא נולד,
בשאלת פריה ורביה לאדם החולה במחלה גנטית והאם הוא מחוייב לבצע טיפולים מסויימים כדי למנוע מעבר של המחלה לצאצאיו