דורות ראשונים שלבם כאולם ומשנתם סדורה, ומשנת רבותיהם בידיהם, הכריעו ברוב ככל ההלכות בצורה ברורה, אולם דורות האחרונים [בעיקר בספרות השו"ת] הרבה סברות ומחלוקות לא הוכרעו לגמרי, ובהרבה מקומות הכריעו ע"י צירוף טעמים ושיטות.
וכמד' שמצינו בזה ב' שיטות:
א' הכרעה ע"פ כללי ס"ס, וכללים שונים איזה ספק נכלל בס"ס.
ב' הכרעה ע"פ מאזני השכל ונטיית הלב, כל ספק ומחלוקת נידון לעצמו, להיכן הדעת נוטה, מה לקרב ומה להרחיק אלו צדדים מצטרפים לידי הכרעה ברורה ואילו לא.
באופן כללי ניתן לומר שאחינו הספרדים נטו יותר לצד הראשון [והיב"ע פיתח ושכלל שיטה זו, עד כדי שכד' הביקורת (אולי) הגדולה ביותר על שיטתו ופסקיו, שייכת לתחום זה] וכמד' שאף מהרי"א דרך קצת בדרך זו.
אשמח לדעת אם נעשתה עבודה מקיפה ויסודית, לברר סוגיא זו, אשר הרבה גופי תורה תלויים בה.