פורום אוצר החכמה

מבואר ברמ"א ובמלקטים שהמנהג שלא לרחוץ בחמין ולא להכנס לסעודת מרעים עד מוצ"ש הראשון.

האם מבואר בפוסקים מה הדין לגבי תספורת?

מצאתי שבות יעקב ח"ג סי' צ"ח שמתיר, ומשמע שם שיש מי שאסר.

מה המנהג בפועל?

אפרקסתא דעניא כתב:מצאתי שבות יעקב ח"ג סי' צ"ח שמתיר, ומשמע שם שיש מי שאסר.

מה המנהג בפועל?

בנטעי גבריאל (אבלות פרק קכו, סעי' יז), מביא שהמנהג להחמיר. ובמקום הצורך יש להקל ע"פ שבו"י הנ"ל.

ייש"כ!

איך נוהגים לפועל נכדים של אדם שנפטר ל"ע במשך ה'שבעה' (כלומר, איך נוהג בן של מי שיושב 'שבעה')? בעבר היה נהוג שהנכדים משתתפים באבילות ממש, וכיום לא. אולם כיצד נוהגים למעשה לגבי הליכה לשמחות של חתונה וכיו"ב? האם יש הנמנעים מכך גם כיום? והאם יש הבדל אם השמחה היא באותה עיר או בעיר אחרת? ומה הדין להסתפר בשבוע זה? (ראה רמ"א וש"ך יו"ד סי' שע"ד ס"ו, ובערוך השולחן שם)

כל המתאבל עליו מתאבל עמו ונאה לי דהיינו עמו במחיצתו
לענין השתפות בשמחות - הביא מר כבר את הרמ"א והש"ך שנהוג בחלק מהמקומות שנמנעים עד שבת של השבעה ויש מקומות שלא נהגו.
למעשה, אני חושב שבמקום שאין מנהג ידוע רגילים להורות להקל ולא לנהוג אבלות וכן להשתתף בשמחות.
אחי בשבת של השבעה של סבתי היה לו שבת חתן לאחי אשתו והוא שאל את ראש הישיבה שלו שאמר לו להחמיר מספק כי אולי נוהגים כש"ך אבל המרא דאתרא שבו התקימה השבת חתן הורה שאין לנהוג אבלות כלל וטעמו כמדומני כמו שכתבתי לעיל

שבת חתן זה בשבת! אז מה הקשר לעניננו?

[למעשה התקשרתי עכשיו לרב ידוע, והורה לי בפשטות שלחתונה אסור (עד שבת), ואילו ל'ווארט' וכדומה מותר. ולא שאלתיו לגבי תספורת]

גם אני תמהתי כך
אך אחי אמר שההוראה שקיבל היתה לנהוג אבלות עד שבת בבוקר ובליל שבת לא לאכול עם כל הצבור שהתאספו לכבוד השבת
הוראה זו תמוהה בעיני גם משום שחשבתי שזו אבלות בפרהסיא.
דומני שהדיון לגבי תספורת הוא גם לגבי רחיצה ואולי כיום יש לחלק ביניהם

מה בנוגע להשתתפות בבר מצוה? (שאינה של א' מבני המשפחה).

בשעתו קיבלתי הוראה ממו"ץ נודע - שכבר שחל"ח מאז - לנהוג עד השלושים דיני אבלות בשמיעת מוזיקה, לא להשתתף בשמחות ללא 'שימוש' וכל כיוצא באלה. אינני יודע טעמים ומקורות ורק כתבתי הפסק מזככרוני מאז.

מוזר. החומרא שכתובה בפוסקים היא אפילו לא כל ה'שבעה' אלא רק עד שבת.

לצערנו, עד עת הוש"ע, אין את מי לשאול....
אנסה לברר אצל בני משפחתו אם שמעו משהו

כמדומני נהוג לנהוג אבילות רק בפני האבל, דהיינו בעיר בו יושב אביו או אמו שבעה.

דרומי כתב:שבת חתן זה בשבת! אז מה הקשר לעניננו?

לשון הרמ"א יו"ד שעד, ו

ומ"מ נהגו שכל קרובי המת, הפסולין לו לעדות, מראין קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה, דהיינו עד אחר שבת הראשון, שאינן רוחצים ואין משנים קצת בגדיהם כמו בשאר שבת (גדולי אוסטרייך נהגו כן).

מבואר שהמנהג הוא כולל את שבת.

דרומי כתב:איך נוהגים לפועל נכדים של אדם שנפטר ל"ע במשך ה'שבעה' (כלומר, איך נוהג בן של מי שיושב 'שבעה')? בעבר היה נהוג שהנכדים משתתפים באבילות ממש, וכיום לא. אולם כיצד נוהגים למעשה לגבי הליכה לשמחות של חתונה וכיו"ב? האם יש הנמנעים מכך גם כיום? והאם יש הבדל אם השמחה היא באותה עיר או בעיר אחרת? ומה הדין להסתפר בשבוע זה? (ראה רמ"א וש"ך יו"ד סי' שע"ד ס"ו, ובערוך השולחן שם)

המנהג כיום הוא: שכל המתאבל עליו מתאבל עימו - עד מוצאי שבת הראשון שאחר הקבורה.
המנהג הוא רק לענין השתתפות בשמחות ולענין רחיצה. אך לא לענין תספורת ועוד כהנה, שלא נהגו בזה.
עד כאן שמעתי גם מהגר"ש דבילצקי זצ"ל.
לחתונות - בוודאי אסור.
לגבי חומרת הרמ"א באבל עצמו, שלא להשתתף בשום סעודה, גם של מצוה ושאין בה שמחה מיוחדת, אם אינו בביתו - לא שמעתי מה הדין לגבי "כל המתאבל עליו", אך נראה להקל לכאורה, דחומרא גדולה היא.
להשתתף בקידוש או ב"שלום זכר" בשבת, באופן שיש מקילים גם באבל עצמו מצד אבילות בפרהסיא, לא שמעתי, אך נראה להקל ב"מי שמתאבל עליו" מכמה צדדים.
ניתן להקל בכל הנ"ל במי שגר בעיר אחרת (לא בפניו). (עפ"י דברי סופרים)

האם דין 'מתאבל עמו' נוהג בפורים?
שהרי חלק מדיני אבלות אינם נוהגים בפורים.

ראיתי מביאים בשם הגר"ש וואזנר שאין נוהג, האם יש מקור מפורש לכך?

בתודה מראש לעונים.

מה דין הליכת נכדים לשמחת בר-מצוה בימי השבעה?
והאם מותר להם להסתפר?
[כשנמצאים בעיר שבה 'יושבים' שבעה ל"ע]

מחולת המחנים כתב:האם דין 'מתאבל עמו' נוהג בפורים?
שהרי חלק מדיני אבלות אינם נוהגים בפורים.

ראיתי מביאים בשם הגר"ש וואזנר שאין נוהג, האם יש מקור מפורש לכך?

בתודה מראש לעונים.

פורים כשבת - שו"ע יו"ד, או כיום חול - שו"ע או"ח.
מדוע שיבטל את מה ששבת לא מבטלת?!

כתב חכ"א שליט"א:
כל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו (יו"ד שע"ד ו').
המנהג המקורי היה משום כבוד האבלים ולכן הוא רק בפניהם, מנהג זה בוטל והאידנא מנסים להחיות את המנהג השני שהוא משום כבוד הנפטר ולכן נוהג בקרובים הפסולים לעדות לנפטר [ולא לאבלים], ומ"מ אפשר להקל בשלישי בראשון [אח של הסבא (עי' חו"מ ל"ג ב')] שיש בו דעות האם פסול לעדות, וכן נוהג אפילו שלא בפני האבלים ואפילו אם האבלים כבר נפטרו, ובמנהג זה מקילים אחר שבת.
גם כבוד חמיו שורשו מחמת כבוד אשתו וכלשון הגמרא "לא אמרו לכבוד אשתו", וממילא לדידן דאין נוהגים בדין הגמרא ואין חוששים לכבוד האבלים כלל אין לחוש טפי גבי כבוד חמיו וחמותו יותר משאר קרובים שעל ידי נישואין, וכן מורה אותו חכם שכשמת הסבא - הנכד צריך לנהוג מקצת אבילות, אבל אביו או אמו שהם החתן או הכלה של הנפטר אינם בדין מקצת אבילות, וכן לא שמענו שבן דוד או אחיין ינהגו במנהג זה.
מקצת האבלות שנוהגים עד שבת היא לגבי הליכה לבית השמחה ושלא ילכו לבית המרחץ ולא מתרחצים רחיצה של תענוג ממש, אבל מה שמתרחצים לצורך הגיינה אישית בודאי אפשר להקל.

לגבאי היקר, כדאי לאחד אשכולות.
viewtopic.php?f=17&t=23538&p=235156&hilit=%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%91%D7%9C+%D7%A2%D7%9E%D7%95#p235148

האם יש מקור לאסור רחיצה במים חמים בעיר אחרת? האבלים הם רחוקים כשלש שעות נסיעה מבניהם ובנותיהם. מישהו אמר לאחותיי שאסור, ובהלכה לא משמע כן.

עכשיו אני רואה שבסוף הפתחי תשובה מביא שמנהג הרמ"א להתאבל קצת, הוא אף כאשר אין מתאבלים בעירו, ולכן צריכים לשנות הבגדים בשבת.
לא שמעתי נוהגין כן, אבל כך כתוב.