עושה חדשות כתב:נסתפקתי,
בהא דקי"ל בתפילת שמו"ע דהכוונה בברכה ראשונה לעיכובא משא"כ בשאר ברכות,
האם החילוק בין הברכות הוא בתוכנם, והיינו דמחמת חשיבות התוכן של ברכה ראשונה, הכוונה בה היא לעיכובא,
או דאין חילוק של חשיבות בברכה ראשונה מחמת הנאמר בה, אלא מחמת היותה הראשונה, כי בתחילת התפילה הכוונה מעכבת.
אשמח מאד לקבל ראיות לנידון זה.
סתם יהודי כתב:בפשטות נראה, שהצורך בכוונה הוא הצורך להתכוון אל התוכן של הברכה (ולא להתכוון אל ראשוניותה של הברכה), ומכאן שבחשיבות התוכן תליא מילתא.
עדיאל ברויאר כתב:יתכן שהחשיבות של הברכה הראשונה נובעת מהיותה ראשונה
עדיאל ברויאר כתב:ככל הזכור לי יש התייחסויות בראשונים לכאן ולכאן, ואין שעתי עומדת לי כרגע לכך. תפתח את כל(!) הראשונים על המקום בו נידון העניין בגמרא, וכן את קובץ שיטות קמאי שם, ואני בטוח שתמצא את מבוקשך.
סתם יהודי כתב:עדיאל ברויאר כתב:יתכן שהחשיבות של הברכה הראשונה נובעת מהיותה ראשונה
לדעתי, הטעם שבגללו דווקא היא נבחרה ע"י חז"ל להיות ראשונה, הוא רק בגלל היותה הכי חשובה מבחינת תוכנה, ולא בגלל שום סיבה אחרת.
במילים אחרות: אילו תוכנה לא היה מספיק חשוב (ביחס לחשיבותן של שאר הברכות), אז היא לא הייתה נבחרת להיות הראשונה.
סתם יהודי כתב:עדיאל ברויאר כתב:ככל הזכור לי יש התייחסויות בראשונים לכאן ולכאן, ואין שעתי עומדת לי כרגע לכך. תפתח את כל(!) הראשונים על המקום בו נידון העניין בגמרא, וכן את קובץ שיטות קמאי שם, ואני בטוח שתמצא את מבוקשך.
נדמה לי שדבריך אלה אינם מיועדים אליי אלא אל עושה חדשות, הלא כן?
עדיאל ברויאר כתב:זה בסדר גמור שזו דעתך (ואישורי הוא לא זה שהופך אותה לכזו...), אבל זו נטיית ליבך ותו לא (ואיני מזלזל ח"ו). הטענה שטענת למעלה אינה מוכיחה כלל, לענ"ד.
עושה חדשות כתב:נסתפקתי,
בהא דקי"ל בתפילת שמו"ע דהכוונה בברכה ראשונה לעיכובא משא"כ בשאר ברכות,
האם החילוק בין הברכות הוא בתוכנם, והיינו דמחמת חשיבות התוכן של ברכה ראשונה, הכוונה בה היא לעיכובא,
או דאין חילוק של חשיבות בברכה ראשונה מחמת הנאמר בה, אלא מחמת היותה הראשונה, כי בתחילת התפילה הכוונה מעכבת.
קורא עכביש כתב:כבר מזמן שמנקרת במוחי מחשבה דלהלן אך לא עבר כור הבחינה, כי עצם הזכרת האבות הוא כסימן שבזה מראה שהוא מתכוין לאלוהי השמים והארץ שאליו נשאו אבותינו את נפשם, כי באומרו אלוקינו גרידא עדיין יכול להיות במשמע איזשהו עבו"ז ח"ו אבל כשהוא אומר שהוא מתכוין לאותו אלוקי שאליו עבדו אבותיו אברהם יצחק ויעקב הרי שלל אותם לגמרי, ונשגב ה' לבדו. הנלענ"ד כתבתי בלי עיון
סתם יהודי כתב:עדיאל ברויאר כתב:זה בסדר גמור שזו דעתך (ואישורי הוא לא זה שהופך אותה לכזו...), אבל זו נטיית ליבך ותו לא (ואיני מזלזל ח"ו). הטענה שטענת למעלה אינה מוכיחה כלל, לענ"ד.
זה לא רק נטיית הלב, אלא גם יש לזה הוכחה פשוטה: מצינו בפוסקים (למשל בב"י במשנ"ב ועוד), שיש לכוון במיוחד גם בברכת מודים (עד כדי כך שמצינו שמי שלא כיוון באבות אבל כיון במודים יצא ידי חובה), למרות שברכת מודים אינה הברכה הראשונה!
עדיאל ברויאר כתב:במקרה נתקלתי:
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט
[ז] והטעם שייחדו הכונה בברכת האבות, אם אינו יכול לכוון בתפלתו כולה, הטעם בזה כפי הנראה לי אחד משנים או שניהם. האחד שהיא התפלה הראשונה ובשעת הכניסה לתפלה צריכה שקידה בכונה. והשני תכלית הברכה שהיא קבלת עול מלכות שמים והיא ראויה ביותר לכונה ובשתי הפנים יתאים זה לפסוק הראשון של שמע
עדיאל ברויאר כתב:שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט: והטעם שייחדו הכונה בברכת האבות, אם אינו יכול לכוון בתפלתו כולה, הטעם בזה כפי הנראה לי אחד משנים או שניהם. האחד שהיא התפלה הראשונה ובשעת הכניסה לתפלה צריכה שקידה בכונה. והשני תכלית הברכה שהיא קבלת עול מלכות שמים והיא ראויה ביותר לכונה ובשתי הפנים יתאים זה לפסוק הראשון של שמע
עושה חדשות כתב:וצ"ע האם זה מסייע את ד' הגר"ח זצ"ל דהכוונה המדוברת שם היא כוונת 'עומד לפני המלך'.
סעדיה כתב:נפק"מ לברכת מגן אבות.
עושה חדשות כתב:אני סברתי נפק"מ לענין ויכוח הפוס' זצ"ל האם מהני לכוין חלק מתיבות הברכה, דהיינו אם לא כיון במילים שאם היה מדלגם גם היה יוצא יד"ח. כי אם התוכן דורש את הכוונה, י"ל דתיבות שאינם מעכבות, אף כוונתם אינה מעכבת. אמנם אם הענין הוא בשל היות ברכה זו פתיחת התפילה, (ואזי אמרי' דמהני כלפי כל התפילה מעין כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה וכיו"ב), י"ל שצריך לכוין בכל המילים שאמר.
עושה חדשות כתב:...ויכוח הפוס' זצ"ל האם מהני לכוין חלק מתיבות הברכה, דהיינו אם לא כיון במילים שאם היה מדלגם גם היה יוצא יד"ח...
אליהו בן עמרם כתב:כתב הרב פרי יהושע שליט"א:
בעיקר הנדון, לבד מדבריו הנפלאים של רבינו אברהם בן רבינו משה, לגמרא של "כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה", דהיינו שנמשך אחר הכוונה הראשונה, וממילא בכל תפילתו לכל הפחות אינו כמתעסק ויש לו לכל הפחות כוונה רפה [גר"ח גלי' חזו"א הל' תפילה].
ולענ"ד יש להרהר בדברים, שכן שאני תפילה ממעשה מצוה. אמנם כאשר עושים "מעשה מצוה" כלשהו שצריך לכוונו לשם מצוה שלא יהיה מעשה בעלמא, בזה נתחדש שלא צריך כל הזמן לחזור על ה"לשם מצוה" בדעתו או בדיבורו, שכן על דעת ראשונה הוא עושה, אבל היתכן לומר כך בתפילה שמטרתה לשבח שבחים ולבקש בקשות וליבו בל עימו. האם נוכל להחשיב את המבקש למבקש כאשר בכלל לא חושב באותו רגע שצריך לבקש משהו ממישהו?
אך אולי לפי הטעם השני בדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם נתחדש לן ששאני דיבור של ברכה ראשונה משאר דיבורו בברכות האחרות, כי הדיבור בברכה הראשונה בעצם כל כולו נועד ליחד "כוונת ליבו" לקבל עול מלכות שמים, שזה דברים התלויים בלב, ולכן לא יועיל דיבור ללא כוונת הלב, אך בשאר הברכות מספיק מעשה דיבור בלבד ובלשון מופלגת ליתר ביאור: עקימת שפתיו בלבד מהני אם מוצאי הבקשה והשבח בפיו, ולכן גם אם לא כיוון בכוונת המילים יצא. אך מה שכן צריך ומעכב, זה כוונת עומד לפני המלך, שלזה אולי מהני הכלל שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, כי זה דומה למי שעושה מעשה מצוה וכיוון רק בתחילת מעשהו לשם מצוה, והו"ה אם כיוון בברכה ראשונה בכל הכוונות הנדרשות כולל זה שהוא עומד לפני המלך, ולזה מהני שגם אם לא מכוון בהמשך הברכות בפועל שהוא עומד לפני המלך, מ"מ כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה.
עדיאל ברויאר כתב:במקרה נתקלתי:
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט
[ז] והטעם שייחדו הכונה בברכת האבות, אם אינו יכול לכוון בתפלתו כולה, הטעם בזה כפי הנראה לי אחד משנים או שניהם. האחד שהיא התפלה הראשונה ובשעת הכניסה לתפלה צריכה שקידה בכונה. והשני תכלית הברכה שהיא קבלת עול מלכות שמים והיא ראויה ביותר לכונה ובשתי הפנים יתאים זה לפסוק הראשון של שמע
עושה חדשות כתב:התבוננתי, שההגדרה של ברכה ראשונה כקבלת עומ"ש, דמה"ט הכוונה לעיכובא,
וכן הוא גם לגבי פסוק ראשון דשמע, וכד' ר"א בן הר"מ הנ"ל,
זה מתאים עם מה שכתב האבודרהם בהגדרת ברכת מודים, שהיא כקבלת עומ"ש,
וממילא מבו' השי' שהכוונה במודים היא לעיכובא.
איש_ספר כתב:ואם כבר, נזכיר את חידושו של המחדש שאין גבול לחידושיו
איש_ספר כתב:ואם כבר, נזכיר את חידושו של המחדש שאין גבול לחידושיו
ראו ד"ה ואולם
עושה חדשות כתב:עדיאל ברויאר כתב:במקרה נתקלתי:
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט
[ז] והטעם שייחדו הכונה בברכת האבות, אם אינו יכול לכוון בתפלתו כולה, הטעם בזה כפי הנראה לי אחד משנים או שניהם. האחד שהיא התפלה הראשונה ובשעת הכניסה לתפלה צריכה שקידה בכונה. והשני תכלית הברכה שהיא קבלת עול מלכות שמים והיא ראויה ביותר לכונה ובשתי הפנים יתאים זה לפסוק הראשון של שמעעושה חדשות כתב:התבוננתי, שההגדרה של ברכה ראשונה כקבלת עומ"ש, דמה"ט הכוונה לעיכובא,
וכן הוא גם לגבי פסוק ראשון דשמע, וכד' ר"א בן הר"מ הנ"ל,
זה מתאים עם מה שכתב האבודרהם בהגדרת ברכת מודים, שהיא כקבלת עומ"ש,
וממילא מבו' השי' שהכוונה במודים היא לעיכובא.
לכאו' ההגדרה השניה של ראב"מ שהברכה הראשונה ראויה יותר לכוונה מצ"ע, גם בה יש חידוש, במה שהגדיר את עניינה כקבלת עומ"ש, (וכן באבודרהם הנ"ל על "מודים" אבל שם זה קרוב יותר לפשטות), זאת אומרת שהכוונה בברכה זו אינה מסתיימת בפירוש המילות ותוכנם וכו', אלא רק בצירוף קבלת עול המתחייבת מהם, (ואולי אדרבה, פי' המילות אינו לעיכובא לשיטה זו, אלא רק קבלת עומ"ש).
ראיתי כעת מקור לחשיבות הכוונה בכל ג' ראשונות, (ואולי יש עוד בראש' לא בדקתי כעת), ר"י אבן שועיב בדרשת פ' ואתחנן, ז"ל -עושה חדשות כתב:איש_ספר כתב:ואם כבר, נזכיר את חידושו של המחדש שאין גבול לחידושיו
אם כבר, היה לו לומר שהכוונה בכל ג' הראשות לעיכובא, דכחד חשיבי, אבל באחד מתוך הג'? צ"ע.
אגב, האם יש שיטה כזו לומר זכרינו לחיים וכו' אחרי תיבת "ומגן"?וגם כן אמרו שלא ישאל אדם צרכיו בהם כמו שיכול לבקש באמצעיות. ואפילו צרכי רבים ובקושי התירו להוסיף זכרינו ומי כמוך מפני שהוא יום הדין, ואם לא אמרו אינו חוזר, כמו שאמרו במסכת סופרים. ולכן היו מוחין הראשונים שלא לומר פיוטים שאומרים במגן ומחיה אלא שכבר נהגו. ואפילו במקום שנהגו צריך שיסיים כל המטבע ולא יחסר דבר ויאמר עד מלך עוזר ומושיע ומגן. ולכן היה מורי זכרונו לברכה מוחה בתפלת ראש השנה ועשרת ימי תשובה כשמפסיקין למען שמו באהבה ואומר זכרנו. אלא שיסיים מלך עוזר ומושיע ומגן ויאמר זכרינו, כי כל המלות יש להם ענין ויותר באלו השלשה מלות כי הוא מלך עוזר ומושיע ומגן. כי יש מלכים ואינן יכולים לעזור והוא עוזר ואם יעזרו אינן יכולין להגן בעדם ממלך אחר גדול והוא מגן לחוסים בו, ולכן אין לדלג שום מלה מהם, כל זה למדנו מתפלת מרע"ה. ועל זה צריך כוונה, כמו שאמרנו בשלשתם אם יוכל וישתדל לעשות כן ועל כל פנים באבות. ואם לא כיון באבות חוזר
עדיאל ברויאר כתב:במקרה נתקלתי:
שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סימן עט
[ז] והטעם שייחדו הכונה בברכת האבות, אם אינו יכול לכוון בתפלתו כולה, הטעם בזה כפי הנראה לי אחד משנים או שניהם. האחד שהיא התפלה הראשונה ובשעת הכניסה לתפלה צריכה שקידה בכונה. והשני תכלית הברכה שהיא קבלת עול מלכות שמים והיא ראויה ביותר לכונה ובשתי הפנים יתאים זה לפסוק הראשון של שמע
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 63 אורחים