"תליוהו ויהיב" במכירת מוצר
ע"פ החוק לסימון מוצרים
מאת שמואל ברוך גנוט
(נדפס בבטאון קול התורה באלעד)
לאחרונה נחקק חוק הקובע שמחיר המוצר נקבע ע"פ המחיר הרשום עליו, ואם המוכר כתב, במזיד או בשוגג, מחיר זול יותר על המוצר, חייב הוא למוכרו כפי הרשום עליו. דוגמה לדבר: המוכר קנה בקבוק שמן במחיר 10 ₪ והוא מוכרו ב- 20 ₪, ובטעות הודבק על הבקבוק תוית, שמחירו 8 ₪, החוק מחייבו למוכרו ב- 8 ₪, למרות שהוא עצמו קנאו במחיר יקר יותר. והנה המוכר אינו מוכן למכור מוצרים במחיר הפסד, אך הוא נאלץ לעשות זאת משום שהחוק והחשש שילשינו עליו ויקנסוהו בסכום גדול יותר, ונשאלת השאלה האם המכירה חלה או שביכולתו לחזור בו מהמכירה.
א) איתא בב"ב (מג, ב) ונפסק בטושו"ע (חו"מ סר"ה) ש"תליוהו וזבין זביני זביני, תליוהו ויהיב אין זביני זביני", והיינו שאדם שאיימו עליו שיתלו אותו או ייסרו אותו בייסורים אם לא ימכור חפץ, ומכרו מחמת האונס, וקיבל את שווי המוצר, המכר חל. אך אם אנסוהו לתת את החפץ במתנה, ללא תמורה, יכול הוא לחזור בו מנתינת המתנה. ואלו דברי השו"ע (ר"ה, א): "מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח, אפילו תלוהו עד שמכרו, ממכרו ממכר בין במטלטלים בין בקרקע, שמפני אונסו גמר והקנה אף על פי שלא לקח הדמים בפני העדים... לפיכך אם מסר מודעא קודם שימכור, ואמר לשני עדים: דעו שזה שאני מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני אונס, הרי המכר בטל, ואפילו החזיק כמה שנים מוציאים אותה מידו ומחזיר הדמים". ובסעיף ב' נאמר: "במה דברים אמורים, במכר; אבל במתנה או מחילה אין צריכין להכיר אונסו".
וכאשר האנס מכריחו למכור את המוצר בפחות משוויו, נחשב הדבר לכמי שהכריחוהו לתת מתנה, וכדברי השו"ע (שם,ד): "אם כופהו ליתן לו בפחות משוויו, אף בקרקע אין כאן תורת מקח והוי כמו שאנסוהו ליתן, שאינה מתנה".
ואונס אינו דווקא אונס הגוף, אלא גם כשאנסוהו להפסיד ממון, וכמעשה דפרדיסא המובא בגמרא (ב"ב מ, ב). וכדברי הטור: "ל"ש אנסוהו אונס הגוף כגון שהכהו עד שמכר לו, ל"ש אנסוהו ממון כגון שהפסידוהו בהפסד ממון בין ע"י עכו"ם בין ע"י ישראל, כההוא דמשכן פרדיסא לחבריה לשלש שנים ולאחר ששהתה ג' שנים בידו, א"ל אי לא זבנת לי אכבוש שטר המשכונא ואימא לקוח היא בידי והפסדתי השטר ועשה לו שטר מכירה, ואסיקנא דחשיב אונס לבטל המקח". וכ"פ השו"ע (ר"ה, ז' בהג"ה).
ולפי"ז כאשר המוכר נאלץ למכור מוצר במחיר נמוך מהמחיר שקבע, בגלל שהמדינה אונסתו למכור במחיר שכזה, ואם לא ימכרנו, יקנסוהו בסכום כסף גדול, נמצא שהוא כתליוהו ויהיב, ואם המוכר רוצה לבטל את המכירה, המכירה מתבטלת.
והנה החוק מאפשר לאדם לסגור כעת את החנות ולא למכור יותר במהלך היום וכדו', וא"כ לכאו' המוכר לא נחשב כאנוס על המכירה, שהרי ברגע שרואה שהלקוח מגיע לדלפק המכירה עם מוצר שתוית מחירו אינו משקף את רצונו, ביכולתו להודיע שהחנות סגורה והלקוח ייאלץ להשיב את המוצר למדף.
ואולם נראה דזה אינו, כיון שהחוק אינו מאפשר לו שלא למכור אלא מוצר זה, אלא שאם ירצה לסגור את חנותו, א"א להכריחו למכור. ונמצא שבשעה שיסגור את החנות יפסיד את ממון הקניות של יתר הלקוחות, וא"כ זהו ג"כ אונס ממון, שאונסים אותו או למכור את המוצר במחיר המסומן והנמוך, או לסגור את חנותו למשך הזמן הקרוב ולמנוע ממנו את רווחי הקניות.
ואמנם טענו לי ידידי הרה"ג רבי שמעון גלינסקי שליט"א והרה"ג רבי אהרון יוסף ז'ולטי שליט"א שזה לא חשוב אונס כלל, כיון שכל אדם שפותח חנות או עסק, יודע שהחוק מחייבו למכור מוצרים ע"פ תוית המחיר הרשומה על המוצר, ואם פתח חנות למרות שידע שכך הוא הנוהג במדינה ע"פ חוק, על כן לא נחשב הדבר לאונס, ובכוונתו היתה לספוג את ההפסדים הללו מתוך בחירה חופשית וללא שהכריחוהו לעשות זאת.
ואולם אני עני, יחד עם עוד כו"כ ת"ח חברי כולל חו"מ דכולל "מדרש אליהו", טענו דלא כן הוא, והדבר דומה למי שפותח עסק ויודע בבירור שהעבריינים המקומיים יכריחוהו לשלם "דמי חסות", או המתגורר בסדום הרשעה וידע שהסדומיים יעשקוהו בקביעות, וכי נאמר שידיעתו מראש על האונס מחשיבו כמי שאינו אנוס על מעשי העושק והאונס?! ואולם הת"ח הנ"ל טענו שכיון שביכולתו להתפרנס בדרכים אחרות שאין בהם מצבי אונס, כגון להיות שכיר או פועל, שדכן או מתווך וכל כיוצ"ב, אזי פתיחת חנותו, המחייבת קבלת רשיון עסק מהמדינה וקבלת חוקיה, מחשיבתו כמי שאינו אנוס וכמאן דקביל אנפשיה כל טעות ממון שתיווצר בהמשך מסחרו בחנותו.
ולכאו' יש להוכיח כדבריהם מגמרא ערוכה בב"ב מ' ב', אשר נפסקה בטוש"ע חו"מ סו"ס רמ"ב, וז"ל השו"ע שם: "מעשה באחד שרצה לישא אשה. אמרה לו: "איני נשאת לך עד שתכתוב לי (כל) נכסיך". שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים: לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה. ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו: הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת. (אבל אי לא היתה מתנה ראשונה, הוי המתנה שנייה קיימת, דלא מקרי אנוס גמור), עכ"ל. וכתבו הראשונים שם, וסיכום דבריהם מובא בסמ"ע (שם סקט"ו) וז"ל: "וכאנוס בדבר הוא שהרי וכו'. ודקדק וכתב דהוי "כאנוס" בכ"ף הדמיון ולא אונס גמור, ומשו"ה הוצרך גם למודעא מתנה הראשונה. והטעם דלא נחשב לאונס גמור, מבואר בטור שכתב ע"ז ז"ל, ופירש הר"י הלוי דזה לא מיקרי אונס גמור דאונסא דאתא מנפשיה הוא, דהרי אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה, ולא מיקרי אונס אלא כשבא לו מעלמא שהוא מוכרח לדבר זה, ומשו"ה לא נתבטלה מתנה שניה אלא מכח גילוי דעת דמודעא הראשונה. וכבר נתבאר דלא אמרינן דמתנה מסותרת ראשונה היא מודעא לשניה, אלא דכאן נחשבה כמודעא בצירוף קצת אונס דשניה", עכ"ל הסמ"ע.
הרי לנו פסק ההלכה, שאדם שרצה להתחתן עם אשה פלונית, והאשה הסכימה להינשא לו בתנאי שיקנה לה במתנה את כל נכסיו, שנחשב הדבר לאונסיה דנפשיה, למרות ד"אי בעי הוה מצי למיכף ליצריה ולא הוה נושא לההיא אשה", וכלשון הסמ"ע. אך מאחר שהוא רוצה לישא דוקא אשה זו, והיא מאלצת אותו לישאנה דוקא אם יתן לה את כל רכושו, אזי כשנותן לה את רכושו, נחשב הדבר לאונס. ומ"מ כיון שאינו אונס גמור, שהרי יכול היה לישא אשה אחרת, עליו למסור מודעא שהוא מקנה לה את הנכסים בגלל שהיא הכריחתו לעשות זאת. ואע"פ שמסירת מודעא מועילה בכל מתנה, [ולחלק מהדעות מסירת מודעא במתנה, מועלת אף כשנותן המתנה לא נאנס כלל לתת את המתנה, עי' טוש"ע סי' ר"ה ס"ב ובסמ"ע ובקצוה"ח ונתיבהמ"ש שם, ואכ"מ כעת], מ"מ באופן שנאנס באונסיה דנפשיה, מועיל גם מסירת מודעא קלושה, שאינה מודעא מושלמת באופנים אחרים, וכמש"כ הסמ"ע הנ"ל.
ולפי"ז נמצא שכאשר המוכר מכר ללוקח מוצר במחיר הפסד, משום שעל המוצר סומן מחיר זול יותר, וכקביעת החוק הישראלי, המאיימת על המוכר בקנסות אם לא ימכרנו במחיר המסומן על התבית, המוכר אינו יכול לחזור בו מהמכירה. משום שלמרות שהמדינה הכריחתו למכור את המוצר במחיר הפסד או בלא רווח הגון, מ"מ נחשב הדבר כ"אונסיה דנפשיה", כשהוא הכניס את עצמו לאונס בכך שפתח חנות על דעת חוקי המדינה וחוק סימון מוצרים בכללם. ואמנם אם ימסור מודעא שהוא אנוס על המכירה ועושה זאת רק משום שהחוק דורש זאת, יכול הוא לתבוע בהמשך את המוצר מיד הלקוח (כאשר החליט שאינו חושש מקנסות כספיים או כשסבור שלא ילשינו עליו וכיוצ"ב).
ואמנם אכתי לא ברירא לי האם האי דאונסיה דנפשיה דקידושי אשה דומים לנדו"ד. כיון שלכאו' ישנו הבדל בין אם האונס הגיע אליו באופן ישיר וביכולתו להחליט כעת האם להסכים לדרישת האנס או לסלקו, לבין קבלת מצבי אונס עתידיים, שלא עומדים לפניו בשעת קבלתו. והיינו שכאשר הוא מבקש מאשה להינשא לו והיא דורשת שיתן לה את כל נכסיו, ביכולתו כעת חיה להיפרד מעליה ולהינשא לאשה אחרת, ובכה"ג שאי"ז אונס מוחלט, כיון שהוא הביא על עצמו ברגע זה את האונס, עליו לצרף מודעא לכך שהוא אנוס בנתינת כל נכסיו לאשה זו. ומשא"כ בנדו"ד, שכשפותח את החנות לא מכריחים אותו ברגע זה למכור מוצרים בסכומים נמוכים, אלא רק יודע בכללות שאם וכאשר יקרה מקרה רע והוא יטעה וידביק תוית עם מחיר שגוי, עליו למוכרו במחיר זה. וע"כ הא דסבר וקיבל לעשות כפי החוק, היה זה משום שסבר שלא יטעה בעתיד בתויות, ומהיכי תיתי שמקרה אונס כזה יארע אצלו, וא"כ יתכן מאד שבשעה שבא מעשה אונס זה לפניו, סבר וקיבל. וא"כ ייחשב כאונס גמור ולא רק כאונסיה דנפשיה, וצ"ע.