האם השמעת קולות-בלי-מילים נחשבת הפסק, היכן שדיבור נחשב הפסק?

[סתם יהודי]

ב"קולות-בלי-מילים", הכוונה היא למשל לשיעול (במיוחד ארוך), עיטוש, גיהוק, פיהוק, בכי, וכל כיוצא בזה.

[חכם באשי]

המג"א כתב שלביטול מחשבות זרות באמצע התפילה, יש לומר "פי,פי,פי" ג' פעמים. והקשו עליו שלכאורה הוה הפסק.

[סתם יהודי]

המג"א כתב שלביטול מחשבות זרות באמצע התפילה, יש לומר "פי,פי,פי" ג' פעמים. והקשו עליו שלכאורה הוה הפסק.

דילמא שאני התם, דסו"ס מוציא מפיו אותיות (ובמיוחד "פי" שיש לה משמעות), משא"כ בשיעול או בכי וכדומה.

[חכם באשי]

פירכא חלושה..

ומכיוון אחר, מכך שאסרו את הגיהוק וכו' בתפילת העמידה בלבדה, וזאת מפני שעומד לפני המלך, הרי שבברכות ק"ש, שגם שם אסור להפסיק, אין כל בעיה לגהק, משמע שאין זה הפסק.

[פלתי]

יש לחלק בין היכא שמתכוון להוציא את הקול (כגון בנדון המג"א), לבין היכא שהשיעול או הגיהוק באים מאליהם בלא שהיה כוונתו להשתעל או לגהק.

[סתם יהודי]

פירכא חלושה..

תמהני מה חלוש בזה, הרי אני מראש שאלתי על "קולות בלי מילים", משמע - דכבר פשיטא לי לגבי מילים - וקא מיבעיא לי כשאין מילים, א"כ מה הראייה מהמילה "פי" (שהיא מילה שהרי יש לה משמעות)?

ומכיוון אחר, מכך שאסרו את הגיהוק וכו' בתפילת העמידה בלבדה, וזאת מפני שעומד לפני המלך, הרי שבברכות ק"ש, שגם שם אסור להפסיק, אין כל בעיה לגהק, משמע שאין זה הפסק.

התינח גיהוק, מיהו שיעול ובכי - מאי איכא למימר?

[סתם יהודי]

יש לחלק בין היכא שמתכוון להוציא את הקול (כגון בנדון המג"א), לבין היכא שהשיעול או הגיהוק באים מאליהם בלא שהיה כוונתו להשתעל או לגהק.

אמנם הגיהוק אינו רצוני, אבל על השיעול - אפשר לפעמים לשלוט, ובד"כ גם על הבכי, וא"כ שוב חוזרת השאלה על קולות כאלה בגוונא דיכול להימנע מהם.
ולכאו' מנדונו של המג"א אין כ"כ ראייה, דהא איהו מיירי ב"פי" - שהיא מילה עם משמעות.

[חכם באשי]

ומכיוון אחר, מכך שאסרו את הגיהוק וכו' בתפילת העמידה בלבדה, וזאת מפני שעומד לפני המלך, הרי שבברכות ק"ש, שגם שם אסור להפסיק, אין כל בעיה לגהק, משמע שאין זה הפסק.

התינח גיהוק, מיהו שיעול ובכי - מאי איכא למימר?

מה הסברא לחלק בין גיהוק לשיעול ובכי. אם גיהוק אינו הפסק, מדוע שבכי ושיעול יהיה כן?
(ולצד שבכי הוא הפסק, יהיה עליך להכריח שאת כל המעלות שמנו חכמים במזיל דמעות בתפילתו, הוא רק כשאינו מוציא קול-בכי, הגם שקול-בכי עצמו הוא כנראה דרך תחנונים, כמו בתחנוני שני וחמישי: "כי שמע ה' קול בכיי".)

[יתר10]

דנו בזה הפוסקים לגבי נגינה בתפילה.

[סתם יהודי]

ולצד שבכי הוא הפסק, יהיה עליך להכריח שאת כל המעלות שמנו חכמים במזיל דמעות בתפילתו, הוא רק כשאינו מוציא קול-בכי, הגם שקול-בכי עצמו הוא כנראה דרך תחנונים, כמו בתחנוני שני וחמישי: "כי שמע ה' קול בכיי".

אני שואל שאלה פשוטה: אדם מברך המוציא, ולפני הנגיסה - פותח בשיעול ארוך כאורך הגלות - או נזכר בצרותיו ופורץ בבכי מר. האם צריך לברך שוב לפני שנוגס?
מה עניין תפילה לכאן? הזלת הדמעה התפילה, הוא מעניין התפילה - הואיל וצריכה להיות בתחנונים. אבל לא מצינו שגם ברכת המוציא צריכה להיות בתחנונים, ובפרט אם בוכה בעניין אחר לגמרי שאינו קשור לעניין הלחם (וה"ה אם משתעל וכדומה), ואהא קא מיבעיא לי אי חשיב הפסק - הואיל ואינו מעניין הברכה (שלא כמו דמעות בתפילה - אשר הן כן מעניינה).

[חכם באשי]

אני הבנתי שאתה שואל אם זה הפסק באמצע התפילה, כלומר: כפי שדיבור אסור באמצע התפילה (ברכות ק"ש והעמידה) האם גם שיעול ודומיו נחשב לכזה. ועכשיו אתה מסביר שכוונתך לשאול, אם שיעול ודומיו נחשבים כהפסק בין ברכה לעשיית המצוה או לקיום ההנאה.
זה קצת שונה. אבל האם באמת יש הבדל בין זה לזה?

[סתם יהודי]

זה קצת שונה. אבל האם באמת יש הבדל בין זה לזה?

דבר דבר ועניינו.
תפילה עניינה תחנונים, וא"כ, אם בוכה - על "סלח לנו" - או על "רפאנו" (או על פרנסה בברכת השנים וכדו'), הרי זה מעניין התפילה.
אבל מה שייך לבכות על המוציא לחם מן הארץ? ואם - לפני שנוגס - בוכה כי נזכר בצרותיו, למה שלא ייחשב הפסק - כי היכי דדיבור הוי הפסק - ומאי שנא. ומיהו דילמא דווקא בדיבור גזרו ולא בקולות שאינם מילים, ואהא קא מיבעיא לן.
ואם תימצי לומר דבכייה הויא הפסק משום הסח הדעת, שיעול מאי איכא למימר (בגוונא דאינו מסיח דעתו), כי היכי דהוצאת מילים מהפה הויא הפסק (אע"ג דאינו מסיח דעתו).

[פלתי]

מש"כ כבודו שהמילה פי הוי מילה. קצת מוזר, כי לכאורה אין כוונת המג"א למילה פי, אלא להברה בעלמא.

[ארזי ביתר]

ומכיוון אחר, מכך שאסרו את הגיהוק וכו' בתפילת העמידה בלבדה, וזאת מפני שעומד לפני המלך, הרי שבברכות ק"ש, שגם שם אסור להפסיק, אין כל בעיה לגהק, משמע שאין זה הפסק.

האם לא אסרוהו משום הפרעת הכוונה בתפילה?

[עושה חדשות]

בדומה לזה ראוי לעיין ברמזים המקובלים ע"י ההברה "נו" / "נו הא" / וכיו"ב. ובשם הגר"ש דביליצקי שמעתי בזה, שכל הברה היוצאת כשהפה פתוח (כשהיא מרמזת איזה ענין מוסכם), הוי כדיבור לענין הפסק.

[יוס'ל]

זכורני שבשבט הלוי כותב שהשמעת קולות כמו נו.. נו... אוהו... וכדו' נחשבת הפסק.

[ארזי ביתר]

זכורני שבשבט הלוי כותב שהשמעת קולות כמו נו.. נו... אוהו... וכדו' נחשבת הפסק.

וטעם הדבר הוא:

ובשם הגר"ש דביליצקי שמעתי בזה, שכל הברה היוצאת כשהפה פתוח (כשהיא מרמזת איזה ענין מוסכם), הוי כדיבור לענין הפסק.

דהא כל מהות ההפסק בדיבור, היא הסחת הדעת, וא"כ מאי שנא אם הוציא מילים ממש מפיו, או שהסיח דעתו והוציא הברות, באופן שיבינו כוונתו.

[פלתי]

זכורני שבשבט הלוי כותב שהשמעת קולות כמו נו.. נו... אוהו... וכדו' נחשבת הפסק.

וטעם הדבר הוא:

ובשם הגר"ש דביליצקי שמעתי בזה, שכל הברה היוצאת כשהפה פתוח (כשהיא מרמזת איזה ענין מוסכם), הוי כדיבור לענין הפסק.

דהא כל מהות ההפסק בדיבור, היא הסחת הדעת, וא"כ מאי שנא אם הוציא מילים ממש מפיו, או שהסיח דעתו והוציא הברות, באופן שיבינו כוונתו.

לפי זה גם אם לא דיבר רק רמז בידו או בראשו נמי הוי הפסק

[מה שנכון נכון]

יעויין שבה"ל ח"ה סימן טז, ומנחת יצחק ח"ז סימן ט.