פורום אוצר החכמה

זבחים פג: פד. אמר ריש לקיש לדברי כולן כו'
ועיין אמרי כהן פרשת יתרו

זבחים לט:
פוסל אני בהזאות שמעכבות בכל מקום
פירש״י בפרה ונגעים. וכ״ה בגמרא מ.
ועיין בספר כלי גולה.
וע״ע בשו״ת גבעת הלבונה סימן יט.
אגב עיין שו״ת חתם סופר אורח חיים קנד.

פרשת חיי שרה

וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד בְּתוּלָה וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל

וברש"י בתולה. ממקום בתולים (ב"ר ס, ה.): ואיש לא ידעה. שלא כדרכה, לפי שבנות הכנענים היו משמרות מקום בתוליהן, ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה "מכל"

אולי הוסיף בזה גם מעשה חידודין. וע"ע רשב"ם.

ריטב״א חולין ג:

משום דקשיא ליה וכולן פי' ומיהו מאן דמוקים לה בהכי סבר דהא לאו קושיא הוא דזימנין דלא דייק תנא בכי הא ונקט וכולן משום חש"ו שהם ג' והם רבים.

וע״ע משמר הלויים עמ״ס חולין

רש״י חולין פד.

כל בקרו - אם אין לו אלא שור אחד כו׳

עיין שם.

חולין פו:

חיה ועוף .... כיסוי אחד לכולן כו׳ ודו״ק

חולין נד.

רש״י ד״ה בכולא - בתורה ובחסידות.

ועיין ילקוט המאירי.

קיט:

ואיבעית אימא כוליה משום יד כו׳
פירש״י איבעית אימא כולה - ציב ושערה משום יד כו׳

אולם יש ליישב ע״פ המשך לשון רש״י ״דאיכא נימין הרבה״ ודו״ק.
וע״ע בתפארת יעקב.

דמשק כתב:

דורש מבקש כתב:אם אין זכרוני מטעני. גם בספרו אבני חפץ מדבר על זה. וגם בספר בית דוד לייטער.

באבני חפץ (סי' מ"ט) הוא דן בענין דומה, בענין 'הרבה' ו'כמה' האם הוא דוקא משלשה ולמעלה או גם על שנים

חולין קלה. וכמה הוא מרובה ב"ש אומרים שתי רחלות

חולין קלח ב

כל היכא דתנן בחולין ובמוקדשים לצורך כו'

ועיין רש"י ותוס' וחידושי הר'ן, ועיין פרחי כהונה ובחתם סופר.

חולין קמ

רש"י ד"ה ימחה על המים - פרשת סוטה יש בה הזכרות הרבה כתובות

ועי' מהר"י שפירא.

ועיין כריתות ב: רש"י ד"ה נזירות דטהרה - נזיר שנטמא וספר ז' לחזור ולהתחיל ולמנות נזירות טהרה מז' חיילא ומשכחת לה דמביא קרבן א' על טומאות הרבה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' דכיון דבז' טהור הוה הוו להו ג' טומאות וקרבן אחת הוא ולא על כל טומאה וטומאה משום דבשתי טומאות הראשונות לא יצתה שעה ראויה להביא קרבן דאין הבאת קרבן אלא בשמיני הלכך אינו מביא אלא על האחרונה להכי נקט תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות משום דתנא במתניתין טומאות הרבה

ועי' רש"י מכות יא. ובמשמר הלוי שם

בכורות כ״ד

ומאי בכוליה פירקין דר״י תרתי קאמר כו׳

עי׳ מהריט״א אות לח ורש״ש

בכורות כז.

רש״י ד״ה תיתחל קדושתייהו אארבעה זוזי - דיהיב אבי אמו דהיינו ד' זוזי ואתי למינהג בהו מנהג דחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל כדינם המפורש בפרק הזרוע והלחיים והקיבה (חולין דף קלב:) ומשום הכי לא תנינהו והאי דנקט ובכולן הכי קאמר ובכולן התרומות והמעשרות יש בהן טובת הנאה

ועיין מהרי״ט אלגאזי, וע״ע בית אהרן (מגיד) חלק יא.

יומא ג:

אי מה מלואים כל הכתוב בהן מעכב בהן אף הכא נמי כל הכתוב בהן מעכב בהן

ועי' גבורת ארי. וע"ע בספר סוכת חיים.

בכורות לז:

רש"י ד"ה וסימניך - שלא תטעה מי אמר שמעתא ומי מתניתא תני רב יהודה בר שמואל דאשכחן מקומות הרבה בש"ס דאיירי רב שמואל בר יהודה בל' מתניתא תני רב שמואל בר יהודה במסכת ע"ז רפואות דאין מעמידין (דף כח:)

עיין משמר הלוי, ועיין מצור דבש.

ערכין יח.

מתני’ יום שלשים כלמטה הימנה שנת חמש ושנת עשרים כלמטה מהם שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה הרי אנו למדים "בכולן" משנת ששים מה שנת ששים כלמטה הימנה אף שנת חמש ושנת עשרים כלמטה כו'

לשון כל על פחות מג'. וי"ל קצת. שו״ר בתורה תמימה פרשת בחקתי וברוך שכוונתי.

ערכין כב.

כולהו נמי כשחייב מודה כו'

לשון כל על פחות מג'. ויש ליישב.

ערכין כב:

בכולהו נזקקין כו'

ועיין תוד"ה בכולהו

זבחים סד:

תוספות ד״ה קמיצה וחפינה - בכולהו תנינא עבודה קשה.

תמורה יב:

מה מצינו "בכל" מקום כו'

viewtopic.php?f=29&t=46331&start=40#p566041

שמואל דוד כתב:חולין נד.

רש״י ד״ה בכולא - בתורה ובחסידות.

ועיין ילקוט המאירי.

תמורה טו: איש שהכל בו - פירש"י בתורה ויראת חטא וגמ"ח.
ועיין סה"ד ערך יוסי בן יועזר.

משלי כב ב: "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ, עֹשֵׂה כֻלָּם ה'. (תמורה ט"ז)
ועיין בתרגום שם עַתִּירָא וּמִסְכְּנָא פָגְעָן חַד בְּחַד וְתַרְוֵיהוֹן אֱלָהָא בְרָא אִינוּן

שמואל דוד כתב:חולין קמ

רש"י ד"ה ימחה על המים - פרשת סוטה יש בה הזכרות הרבה כתובות

ועי' מהר"י שפירא.

ועיין כריתות ב: רש"י ד"ה נזירות דטהרה - נזיר שנטמא וספר ז' לחזור ולהתחיל ולמנות נזירות טהרה מז' חיילא ומשכחת לה דמביא קרבן א' על טומאות הרבה כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בז' דכיון דבז' טהור הוה הוו להו ג' טומאות וקרבן אחת הוא ולא על כל טומאה וטומאה משום דבשתי טומאות הראשונות לא יצתה שעה ראויה להביא קרבן דאין הבאת קרבן אלא בשמיני הלכך אינו מביא אלא על האחרונה להכי נקט תרי זימני נטמא בז' דמהדר אג' טומאות משום דתנא במתניתין טומאות הרבה

ועי' רש"י מכות יא. ובמשמר הלוי שם

כריתות ב: רש"י ד"ה נזירות דטהרה בסו"ד
ועיין נר תמיד ובעבודה ברורה, וע"ע שיעורי משמר הלוי.

כריתות ה.

אכולהון מחייב חדא כו' ועיין כתר ישועה שם

כריתות יט.

ר״ש בן יהודה פוטר ׳בכולן׳ כו׳

ועיין רש״ש שם יח:

כריתות כו.

כולהון מיחיד לא אתאן כו׳

נדה ז.
וכולן טהורים לבני הכנסת כו׳. ועיין רש״י ותוספות.

נדה כא:

וקילא מכולהו - עיין רש"י

וכ"ה הרש"ש, ועיין אמתחת בנימין ומשמרות כהונה.

נדה לא.

כולן עולין למין אחד ועיין רש"י שם

ועיין ברכת משה עמ"ס שבת כט: וגליוני הש"ס כתובות דף ח

נדה נב:

משנה - והאמורות בכל מקום כו׳. רש״י - בתינוק ובתינוקת.

עיין שו״ת חתם סופר סימן קנד ד״ה וכעין וע״ע ערוך לנר ומהרצ״ח.

פרנצויז כתב:הכלל הנ"ל הוא שלא שייך לומר "כל" על שנים בלבד. אבל שם בקדושין אשתו ובניו זה יותר משנים.

מי אמר ש"בניו" זה לפחות שניים? אם משום "מיעוט רבים שניים", אין זו טענה, אטו קרא ד"ושננתם לבניך" פוטר אב שיש לו בן יחיד? וה"ה התם בקדושין מיירי נמי בגוונא דיש לו בן יחיד.

המידות שהתורה נדרשת בהן, "כל דבר שהיה בכלל כו", יש מהן שכמדומה לא נמצאה להן בכל התורה אלא דוגמא יחידה.

אם כי כמובן לא מן הנמנע שיקום לעתיד לבוא בית דין שידרוש בהן דרשות נוספות.

שמואל דוד כתב:ראיתי פעם ש"כל" שייך רק כשיש שלש ...

הלא זה מקרא מפורש, כבר בספר הראשון של התורה: "כל בני עבר וגו' ולעבר יולד שני בנים". ובלבד שתיבת "בני" תתפרש כפשוטה (לאפוקי פירושה לגבי בני ישראל ולגבי בני אדם וכיו"ב).

לא זו אף זו, דלא מיבעיא פחות משלושה, אלא אפילו פחות משניים (כגון כשיש דבר פלוני - יחיד - שעליו אומרים "כל דבר פלוני"), וגם זה מוכח ממקראות מפורשים (כשהם מתפרשים לפי הפשט) - כגון (שוב) בספר הראשון של התורה:
חדא דכתיב "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים", וכפי שהעיר צרור המור [לתורה, שם]: "וידוע שלא הי' לו אח אחר" (ומסתמא צרור המור קאתי לאפוקי מפרשנותם של הצעירים ממנו - הספורנו [שם] - והמבי"ט [בבית אלוקים שער היסודות פרק כח], שהוציאו מפשוטה את תיבת "אחיו" ופירשוה במשמע - בני-דודיו כדעת הספורנו - או אחייניו כדעת המבי"ט).
ותו הא כתיב "ויקומו כל בניו וכל בנותיו", וכפי שהעיר פענח רזא [בן דור הריטב"א, על הפסוק ובני דן חֻשים]: "וכן כתיב ויקומו כל בניו וכל בנותיו - אע"פ שלא הי' לו אלא בת אחת - היא דינה" (ומסתמא פענח רזא קאתי להציע את פי' הפשט העומד מול פי' מדרש רבה שם).
ועוד כיו"ב (מחוץ לספר בראשית).

וכן בחוכמות התכונה והתשבורת, מצוי להדיא השימוש החופשי הזה בתיבת "כל" - דהיינו מבלי לפסול מלכתחילה דבר יחיד שעליו אומרים את תיבת "כל" - והיינו לפי הפשט שלה בפסוקי התורה (כגון בפסוקים הנ"ל: "ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים" - וכן "ויקומו כל בניו וכל בנותיו" - ועוד כיו"ב), שכן אם יוגבל השימוש בתיבת "כל" דווקא ליותר מדבר אחד - אז לא יהי' ניתן לפתור בעיות חשבוניות מסוימות אשר "כל" פיתרון שלהן עלול להתגלות בדיעבד כפיתרון יחיד, אז לכן מעדיפים שם - להתנהג בחופשיות מבלי להגביל מלכתחילה את השימוש בתיבת "כל" - כדי לא להסתבך אח"כ כשניגשים אל מלאכת פתרון הבעיות ע"י בחינת מה שמלכתחילה נדרש מאת "כל" פתרון כזה.

לא זו אף זו, דלא מיבעיא פחות - משלושה - ואף משניים, אלא אפילו פחות מאחד (כגון כשאין - שום דבר פלוני - שעליו אומרים "כל דבר פלוני"), וגם זה מוכח ממקראות מפורשים, כגון: "ועתה נפשנו יבשה אין כל" (כלומר - ועתה נפשנו יבשה - אין כלום, אלמא - נקטי תיבת "כל" - על לא-כלום); "ואין כל חדש תחת השמש" (כלומר - ואין שום חדש תחת השמש - ואפ"ה נקט תיבת "כל", וא"כ ה"ק - כל חדש שתחת השמש - איננו); "אין לשפחתך כל בבית" (כלומר - אין לשפחתך - כלום בבית, אלמא - נקטה תיבת "כל" - על לא-כלום, וא"כ ה"ק - כל מה שבבית-שפחתך - איננו); ועוד כיו"ב.

השימוש החופשי הזה בתיבת "כל" - מבלי לפסול אפילו את האפשרות של היעדר דברים כלל שעליהם נסובה תיבת "כל" - מצוי גם בתחום הנקרא "לוגיקה חופשית", במיוחד כשאיננו יודעים - מהו מספרם של "כל" הדברים ההם - והאם הם בכלל ישנם (ולמעשה אפילו אם אנחנו כן יודעים מלכתחילה שאין כלום מהם), עד כדי כך שאפילו אם למשל - אין שום אדם בבית - עדין יהא שייך לומר (בלוגיקה חופשית) כי כל אדם שבבית הוא כך וכך (וממילא אם אין אף אדם בבית אז למשל יהא ניתן בעת ובעונה אחת לטעון בצדק - הן כי כל אדם שבבית הוא צעיר - והן כי כל אדם שבבית הוא זקן, ושתי הטענות תהיינה צודקות שכן - כדי שתופרך אחת מהן - צריך למצוא בבית לפחות אדם אחד שגילו יפריך אותה והלא אין אדם כזה; תדע, שהלא גם אם למשל יש בבית - מניין אנשים - וכיו"ב, אז כדי להפריך את הטענה ש"כל אדם שבבית הוא זקן" - צריך (ודי) למצוא בבית לפחות אדם אחד שגילו יפריך אותה - אחרת היא נשארת נכונה, ודכוותה אם אין אף אדם בבית - אז כל עוד שלא מוצאים בבית לפחות אדם אחד שגילו מפריך את הטענה ש"כל אדם שבבית הוא זקן" - היא נשארת נכונה).

שבת מ.

איתיביה "כל" הני תיובתא

שבת צג:

אמר מר זה יכול וזה יכול ר"מ מחייב איבעיא להו בעינן שיעור לזה ושיעור לזה או דילמא שיעור אחד לכולם כו'

לשון כל על פחות מג'.

שבת קיז:

רש״י ד״ה שמא יביא כלי כו' - מתוך שהוא מחזר על כלים הרבה ישכח ויביא

לשון הרבה על שני כלים.

מיללער כתב:עי' גליוני הש"ס לר"י ענגיל כתובות ח. ד"ה תוד"ה שהכל ברא לכבודו, שהביא מכמה מקומות בענין הזה.

ואני הדל הוספתי שם עה"ג מרש"י יומא ד. ד"ה מכל חטאות: ואני שמעתי פרה של משה לא כלה. ולפירושו לא היה שם רק ב' פרות וקרי לי' כל

השיג יד הדל ונעשה עשיר [לשיטת הכותב, אכן לשיטת כל הנהנים מדבריו כמוני, הרי הוא עושה חיל שנים רבות ולא היה דל מעיקרא] וכיוון להרש"ש על אתר דהקשה בכך על רש"י.
ואולי יש ליישב דכוונת רש"י כמו שמשמע מדברי הריטב"א דמכל חטאות היינו מאיזה מהם מהקודמות דבכל אחת מעורב משל אפר פרה של משה.

תודה רבה על המראה מקום והרש"ש בעצמו ציין לדבריו על המדרש רבה פר' וישלח עה"כ מי לך כל המחנה.


דבר נאה לפרש בדברי רש"י כפי' הריטב"א, אולם כפי המבואר בדברי הרש"ש אפשר לומר שרש"י חולק בזה על התוס' כתובות, וכמ"ש מרש"י בפ' המפקיד עיי"ש

סנהדרין סד: העביר 'כל' זרעו (למולך) פטור שנא' מזרעך ולא כל זרעך. ובתוס' שם ד"ה העביר כל זרעו פטור. וא"ת מקמא מחייב ליה וי"ל שאין לו אלא בן אחד.

הרי לך דס"ל להתוס' דשייך לומר 'כל' אף אם איו לו רק בן אחד. ויש לחלק

בודאי לא שייך כל על אחד ופשוט שיש לחלק