פורום אוצר החכמה

ידוע בשער בת רבים מנהג חסידים ואנשי מעשה הנוהגים בשעת ברכה ותפילה לכסות את ראשם בכיסוי נוסף מלבד הכיפה.

ולאחר שמאן דהו שאלני למקורו של מנהג ולא עלה בידי, הוסכם אצלי להציע את הדברים לפני חכמי האוצר, וחזקה עליהם שיפרשו את הדברים כשמלה.

יעויין בפסקו"ת (גם בהלכות השכמת הבוקר ןגם בהלכות תפילה) שהביא מקורות (בעיקר חסידיים)

שלח לי במייל ח"א את התגובה הזאת ובקש שאעלה אותה.
ואני מעלה אותה ללא התייחסות לעצם הדברים.


בכיסוי הראש יש שתי דרגות: דרגת החובה הגמורה בשעת אמירת דברים שבקדושה, ודרגת מנהג בעלמא (שקיבלו עליהם כחובה) בכל שאר היום.
באשר לדרגת החובה הגמורה - הקפידו על שיעור כיסוי הראש כדין, שיתכסה רוב הראש. אבל באשר לדרגת המנהג הקלו כשיעור הקטן או אפילו על פחות מכך, כי הוא לסימן בעלמא וליראת שמים.
אשר על כן הקפידו יהודים כשרים עד לדור האחרון לחבוש כובע גדול לכל דבר שבקדושה ולא לסמוך על הכיפה בלבד, שאינה כשיעור הנדרש (יהודים ממוצא גרמני או אוסטרי היו חובשים את המגבעת ושולפים משם את הכיפה הקטנה). מאידך היו כאלה (כמו בגלילות ליטא) שחבשו כיפה גדולה כדין לאורך כל היום.
זו הסיבה לענ"ד להמצאת "מקיף שני" בעת אמירת דברים שבקדושה, כדי להשלים את השיעור הנדרש בדין. ולכן כיפה שנייה שאינה גדולה יותר מהכיפה הרגילה, אין בה שום תועלת כלל.
ואגב, מכאן שהמנהג לכסות את הראש כל היום נפיק חורבה מיניה, שכיסוי הראש הקטן (שהגיע עד לדרגת "חצי גרוש" רח"ל), שמתאים רק למנהג בלבד ואינו מספק את דרגת החובה הגמורה, הפך להיות הכיסוי הבלעדי גם בשעת אמירת דברים שבקדושה, אעפ"י שהוא לא עונה על הדרישה ההלכתית לכיסוי הראש, ובעצם יוצא שבשביל קיום המנהג דורכים ברגל גסה על דין גמור ואין מכסים את הראש כדין בשעת החובה הגמורה.
במליצה יש לומר על כך: א מנהג ברעכט א דין...

יעויין בספר 'אוצר הכיפה'.

המקור הוא בירושלמי שאומר שברכת המזון בעי עטיפה.

עיטוף בברכת המזון (ליתר דיוק בכוס של ברכה) כתוב [גם] בבבלי.

משנה ברורה צא יב מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ.

ביליצר כתב:משנה ברורה צא יב מגולה - ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו כדרך שהולך ברחוב ולא בכובע הקטן שתחת הכובע כי אין דרך לעמוד כן לפני אנשים חשובים וכ"ש שלאף מיץ.

האם אין טעם הדבר משום 'הכון'?
ואגב, ראוי לברר, האם ענין 'הכון' הוא גם בכל עת שמברך האדם ברכת הנהנין, או דוקא בתפילה?

אם הפכתם את כל עניין ה'מקיף' להלכתי בלבד, באנו לשני דיונים (ששניהם, אאל"ט, נטחנו בהרחבה כאן):
האחד, גודל מינימלי של כיסוי ראש.
השני, השפעת מנהגי הלבוש בימינו על חובת הלבוש באמירת דבר דבקדושה וכד'.

אוצר החכמה כתב:(יהודים ממוצא גרמני או אוסטרי היו חובשים את המגבעת ושולפים משם את הכיפה הקטנה).

גם בפולין וליטא נהגו להסיר את הכיפה בשעה שחבשו לראשם את הכובע.
הגע בעצמך, וכי הכיפה הפולנית הגבוהה(כמו של חסידי גור)יכלה להיכנס בתוך ה'דאשיק' הנמוך שהיו נוהגים חסידי פולין לחבוש?
או הכיפה הליטאית המרובעת הגדולה, וכי יכלה להיכנס בתוך הקסקט?...

בקשר להנ"ל מישהו שלח לי בפרטי:
ממכתב אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש באגרות קודש חלק ד:

שבת קנו:
ומדרב נחמן בר יצחק נמי, אין מזל לישראל. דאימיה דרב נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה.
מהרש"א
גילוי רישא א"ל כו'. בשאר אינשי נמי אמרי' פ"ק דקדושין (לא.) דבעי כיסוי ראש, ומשום דשכינה למעלה מראשו, ומאי רבותיה דרב נחמן ב"י? ואיכא למימר דאימיה דרב נחמן ב"י דקדקה לכסות ראשו טפי שיהיה לו כובד ראש ביותר משום יראה שלא יהיה גנב. וניחא השתא דאמר דנפל גלימא מעל רישיה ואנן אמרי' דרבנן הוה להו פריסת סודר על רישיהון כדאמרי' פ' המוציא יין (עז:) סודרא, סוד ה' ליראיו. פי' הערוך יראי ה' יוצאין בו. ובפרק ע"פ (קיא:) סודריה דמר כדרבנן כו'. אלא דאית לן למימר דאימיה דרב נחמן ב"י הוסיפה לכסות ראשו בגלימא כדי שיהיה לו כובד ראש טפי משום הך יראה דא"ל כלדאי וק"ל: