פורום אוצר החכמה

יוצא פוניבז' כתב:

כדכד כתב:עכשיו מצאתי בסי' נח ס"ק ה "וצריךלגמרה כולה בזמנה" וע' שם שכותב במפורש שלא להמתין על תפלין

היינו דלא סגי במה שמתחיל בזתוך הזמן, וז"ל הפמ"ג סי' פט א"א סק"ג שהוא מקור הדין "וצריך לגמור כל התפלה בזמנה, ולא מהני התחלה לבד, וכן קריאת שמע צריך לגומרה כולה בזמנה". ואין כאן התייסות לענין איזה פרשיות יש לקרוא בתוך הזמן.
[

וצריךלגמרה כולה בזמנה" כולה הכוונה כל הג' פרשיות. אם המשנ"ב היהנ חושב שיש לחלק בין הפרשיות הוא היה כותב את זה.
"כולה" כולל הכל עד שלא יוכח אחרת

ויש בזמנינו מי שכתב לחדש דמי שקורא ק"ש לפני התפילה מחשש שיעבור הזמן יקרא רק פרשה ראשונה ולא יותר (אפילו יש לו זמן), בכדי לסמוך את הק"ש דרבנן לברכות ק"ש
ראה בזה
download/file.php?id=98533

יוצא פוניבז' כתב:ויש בזמנינו מי שכתב לחדש דמי שקורא ק"ש לפני התפילה מחשש שיעבור הזמן יקרא רק פרשה ראשונה ולא יותר (אפילו יש לו זמן), בכדי לסמוך את הק"ש דרבנן לברכות ק"ש
ראה בזה
download/file.php?id=98533

וע"ע - viewtopic.php?f=7&t=6618&p=585711&hilit#p585711

לא מבין
אם הוא יקרא כל הג' פרשיות לפני התפלה הוא לא יוכל לקרוא שוב ק"ש?

אדם שצריך להתפלל ערבית וצריך גם לטבול טבילת עזרא ויש לו אפשרות לטבול לפני עה"ש אך לאחר חצות הלילה - האם עדיף שיתפלל לפני חצות כתקנת חז"ל למרות שאינו יכול לטבול או שעדיף שימתין ויטבול ואח"כ יתפלל אחר חצות?

כדכד כתב:אדם שצריך להתפלל ערבית וצריך גם לטבול טבילת עזרא ויש לו אפשרות לטבול לפני עה"ש אך לאחר חצות הלילה - האם עדיף שיתפלל לפני חצות כתקנת חז"ל למרות שאינו יכול לטבול או שעדיף שימתין ויטבול ואח"כ יתפלל אחר חצות?

לפענ"ד:
קריאת שמע לפני חצות - היא חיוב גמור מתקנת חז"ל, ואינו נדחה מפני טבילת עזרא.
אבל תפילה לפני חצות - לא מצאתי מקור קדום לחיובה, ואדרבה: ברמב"ם (תפילה ג,ו) מפורש שזמנה הוא כל הלילה (ומקורו בגמרא, כמבואר בכסף משנה שם).
ולגבי ברכות קריאת שמע - הדעת נותנת שלומר אותן אחרי חצות זה כמו לומר את ברכות ק"ש של שחרית בשעה רביעית.
ולכן נלפענ"ד למעשה שיקרא קריאת שמע בלא ברכותיה (עכ"פ פסוק ראשון, פרשה ראשונה, או ב' פרשיות - לפי הדעות השונות בשחרית) לפני חצות, ואחרי חצות יטבול לקריו ויתפלל תפילת ערבית שלמה עם ק"ש וברכותיה.

יל"ע בזה מאת שתי נקודות:
א. יש ראשונים פוסקים כר"ג עד עה"ש ולדידהו אין תקנ"ח עד חצות.

ב.המשנ"ב בסי' פח כותב לא לדחות אף תפלה במנין וכ"ש זמן תפלה מפני ט"ע והמשמרת שלו' קאיידנוב יצא נגד זה בחריפת

כדכד כתב:יל"ע בזה מאת שתי נקודות:
א. יש ראשונים פוסקים כר"ג עד עה"ש ולדידהו אין תקנ"ח עד חצות.

ב.המשנ"ב בסי' פח כותב לא לדחות אף תפלה במנין וכ"ש זמן תפלה מפני ט"ע והמשמרת שלו' קאיידנוב יצא נגד זה בחריפת

אולי בצירוף שני הדברים שכתבת - יש מקום להקל לדחות את הק"ש עד אחרי הטבילה.
אבל לגבי התפילה - עד כמה שידוע לי זמנה לכתחילה הוא כל הלילה.

זה נכון שיש במ"ב לעניין תשלומין שעדיף קודם חצות ומשמע שיש גם לכתחילה על תפילה וצ"ע

אדם שעומד לברך ברכהמ"ז ורצה לנקות את השולחן לכבוד הברכה וליטול מים אחרונים ולברך דתכף לנט"י ברכה ושכח את הסדר ונטל ידיו מים אחרונם קודם שניקה את השולחן - מה עדיף שינקה את השולחן כדי לברך על שולחן נקי ורק אז יברך או שיברך קודם כדי לסמוך הנטילה לברכה אף שהשולחן עדיין מלוכלך?

כדכד כתב:אדם שעומד לברך ברכהמ"ז ורצה לנקות את השולחן לכבוד הברכה וליטול מים אחרונים ולברך דתכף לנט"י ברכה ושכח את הסדר ונטל ידיו מים אחרונים קודם שניקה את השולחן - מה עדיף שינקה את השולחן כדי לברך על שולחן נקי ורק אז יברך או שיברך קודם כדי לסמוך הנטילה לברכה אף שהשולחן עדיין מלוכלך?

השולחן הנקי הוא מעט סתירה לברכת המזון, שהרי מברכים עם הפרורים על השולחן, ואם בכל זאת יש צורך בברכה שלא יהיה ממש בטינוף, איני יודע אם חשוב כהפסק של ממש בין נט"י לברכה, ואם חושש לזה, יכול ליטול ידיו שוב, הרי לא מברך על הנט"י הזו.

לפי הפוסקים ע"פ סוד יש ענין למעט במים בנטילת מים אחרונים
לא הבנתי השייכות של "לא מברכים" הרי חז"ל אמרו "תיכף לנט"י ברכה" אף שלא מברכים וא"כ יש ענין להסמיכם לברכת המזון עד כמה שאפשר.
לגבי אם חשוב הניקוי כהפסק גם אני איני יודע ולכן שאלתי

כדכד כתב:לפי הפוסקים ע"פ סוד יש ענין למעט במים בנטילת מים אחרונים
לא הבנתי השייכות של "לא מברכים" הרי חז"ל אמרו "תיכף לנט"י ברכה" אף שלא מברכים וא"כ יש ענין להסמיכם לברכת המזון עד כמה שאפשר.
לגבי אם חשוב הניקוי כהפסק גם אני איני יודע ולכן שאלתי

למעט במים לא כולל לא ליטול פעמים, כי אם נטל והפסיק לא קורה שום דבר אם ייטול שנית

זכור לי אחרת ואיני מוצא כעת את המקור
שהמקובלים הזהירו שלא להפסיק בין מים אחרונים לברכה גם בדיבור קל כי אם ידבר יצטרך ליטול שוב וכך הוא מרבה בחלק של המים האחרונים
הבא"ח (שנה ראשונה פרשת שלח לך סעיף ח) כותב שאם צריך לנקות עצמו מהאוכל בהרבה מים עדיף שיאכל אחר הניקוי ורק אז יטול מים אחרונים כדי שהמים הרבים של הניקוי לא יהיו מים אחרונים
משמע שלהפסיק בלי לאכול אינו מוציא המים מתורת מים אחרונים

לא הבנתי את הראיה מהבא"ח, הוא מבין שאם ישטוף את הידים עם הרבה מים זה יהיה המים האחרונים, אבל אם מפסיק ונוטל שוב, הלא מחשיב את המים האחרונים רק במה שנטל באחרונה, ולמה ייחשב כריבוי מים?

לא
הבן איש חי כותב שישטוף מהלכלוך יאכל משהו אחר שלא מלכלך ואז יטול מים אחרונים
לדבריו צריך להפסיק על ידי אכילה דווקא ולא בשיחה או בשהות או בל דבר אחר.
אחרת, למה כתב שיאכל?

נתבקשתי להכניס:

תפילה במנין דוחה 'סמיכת גאולה לתפילה' בערבית
השאלה האם גם "בזמן שהציבור מתפללים" דוחה זאת
כגון הנמצא בביתו ורואה שהגיע כבר הזמן שהציבור כבר עומד בתפילת שמו"ע של מעריב, האם יתחיל כעת שמו"ע, או יתחיל ברכות ק"ש למרות שיפסיד זמן "שהציבור מתפללין".
[בירושלים ובני ברק, מסתבר שאין בעיה כזאת, כל הזמן יש מנינים ו"שעה שהציבור מתפללין"...]

מי אמר ש"בזמן שהציבור מתפללים" קאי על הציבור שבביהכ"נ הסמוך אליו?
אולי זה שיש ציבור שמתפללים בירושלים וב"ב מספיק גם למי שדר במקום אחר?

לגוף השאלה אין לי ראיה כעת אבל מסברא פשוט לי שמעלת סמיכת גאלה לתפילה גוברת על מעלת בשעה שהציבור מתפלים והיא נדחית רק מפני תפלה בציבור ממש

בליל פורים, אחרתי לתפילת ערבית, והתפפלתי שמו"ע עם הציבור, אחר התפילה לפני המגילה לא היה סיפק בידי לומר ק"ש עם ברכותיה, הסתפקתי אם עדיף לקרוא ק"ש בלי ברכות להרוויח מעלת התדיר, או דילמא כיון ואני רוצה לומר ברכות ק"ש, ואין סיפק בידי, נחשב שלא עומד כעת כלל הק"ש מול המגילה, וכך מסתבר לכא'.

בליל שבת בי-ם הסתפקתי אם לוותר על מנהגי לומר קבלת שבת עם טלית כמנהג האר"י לטובת מנחה בציבור, וכך מסתבר לכא', שזה רק מנהג טוב בעלמא, אבל מישנוהג אותו תמיד יש קצת לדון.

עוד יצא לי לדון האם עדיף להתפלל מול הקיר, אף שהוא ליד פתח הבית כנסת, והאם עדיף להתפלל שם, אם יש יותר מקום לעשות ג' פסיעות בלא להתעקם וכדו'.

בברכה המשולשת כתב:נתבקשתי להכניס:

תפילה במנין דוחה 'סמיכת גאולה לתפילה' בערבית
השאלה האם גם "בזמן שהציבור מתפללים" דוחה זאת
כגון הנמצא בביתו ורואה שהגיע כבר הזמן שהציבור כבר עומד בתפילת שמו"ע של מעריב, האם יתחיל כעת שמו"ע, או יתחיל ברכות ק"ש למרות שיפסיד זמן "שהציבור מתפללין".
[בירושלים ובני ברק, מסתבר שאין בעיה כזאת, כל הזמן יש מנינים ו"שעה שהציבור מתפללין"...]

כדכד כתב:מי אמר ש"בזמן שהציבור מתפללים" קאי על הציבור שבביהכ"נ הסמוך אליו?
אולי זה שיש ציבור שמתפללים בירושלים וב"ב מספיק גם למי שדר במקום אחר?

לגוף השאלה אין לי ראיה כעת אבל מסברא פשוט לי שמעלת סמיכת גאלה לתפילה גוברת על מעלת בשעה שהציבור מתפלים והיא נדחית רק מפני תפלה בציבור ממש

ציבור שאינו מוגדר מתפללין, זה רחוק מהדעת, ואינו צירוף כלל, והייתי אומר יותר שאם הציבור מתפללין סמוך אליו כגון שיכול לפחות לשמוע, אולי ידחה סמיכת גאולה לתפילה.

פרי יהושע כתב:בליל פורים, אחרתי לתפילת ערבית, והתפפלתי שמו"ע עם הציבור, אחר התפילה לפני המגילה לא היה סיפק בידי לומר ק"ש עם ברכותיה, הסתפקתי אם עדיף לקרוא ק"ש בלי ברכות להרוויח מעלת התדיר, או דילמא כיון ואני רוצה לומר ברכות ק"ש, ואין סיפק בידי, נחשב שלא עומד כעת כלל הק"ש מול המגילה, וכך מסתבר לכא'.

אף לי מסתבר כדבריך. ואלת"ה - כל מי שמזדמנת לו איזושהי מצוה לפני תפילת שחרית או ערבית - יהיה מחויב לקרוא ק"ש בלא ברכותיה לפניה. ומעשים שבכל יום שאין עושים זאת.

פרי יהושע כתב:

בברכה המשולשת כתב:נתבקשתי להכניס:

תפילה במנין דוחה 'סמיכת גאולה לתפילה' בערבית
השאלה האם גם "בזמן שהציבור מתפללים" דוחה זאת
כגון הנמצא בביתו ורואה שהגיע כבר הזמן שהציבור כבר עומד בתפילת שמו"ע של מעריב, האם יתחיל כעת שמו"ע, או יתחיל ברכות ק"ש למרות שיפסיד זמן "שהציבור מתפללין".
[בירושלים ובני ברק, מסתבר שאין בעיה כזאת, כל הזמן יש מנינים ו"שעה שהציבור מתפללין"...]

כדכד כתב:מי אמר ש"בזמן שהציבור מתפללים" קאי על הציבור שבביהכ"נ הסמוך אליו?
אולי זה שיש ציבור שמתפללים בירושלים וב"ב מספיק גם למי שדר במקום אחר?

לגוף השאלה אין לי ראיה כעת אבל מסברא פשוט לי שמעלת סמיכת גאלה לתפילה גוברת על מעלת בשעה שהציבור מתפלים והיא נדחית רק מפני תפלה בציבור ממש

ציבור שאינו מוגדר מתפללין, זה רחוק מהדעת, ואינו צירוף כלל, והייתי אומר יותר שאם הציבור מתפללין סמוך אליו כגון שיכול לפחות לשמוע, אולי ידחה סמיכת גאולה לתפילה.

לא הבנתי כלל
מבואר בהלכה ובגמרא שגם אדם שאינו יכול להתפלל עם הציבור יעדיף להתפלל בשעה שהציבור מתפללים.
ודאי שלא מדובר שם על צירופו לציבור שמתפלל ותפילתו איה נחשבת לתפילה בציבור אלא שיש לה מעלה מצד היותה בשעה שהציבור מתפללים.
השאלה היתה האם מעלה זו דוחה גם סמיכות גאולה לתפילה כמו תפילה בציבור ממש או לא.
על כך כתבתי שאין לי ראיה אבל פשוט לי מסברא שאינו דוחה ועוד כתבתי שאולי להיום שיש ציבור שמתפלל בכל רגע נתון כל זמן ייחשב כשעה שהציבור מתפללים.
עתה, כל דברי מר בהודעה שציטטתי אינם מובנים.

למה תחשוב כי לא הבנתי כבר בהודעה ראשונה,
מה שבאתי לסבור סברא, -ואיני אומר קבל דעתי- שהצטרפות לציבור מתפללין באותה שעה אינה סתם סיסמא בעלמא, שמעתה בכל עת ובכל שעה יש ציבור מתפללין באיזה מקום ע"פ הגלובוס, והאם זה מסתבר לך שיועיל?
אלא, שעל אף שאינו נידון של מנין ממש, -אף שצריך עיון למה, והרי אפי' מחיצה של ברזל וכו', וצ"ע- עכ"פ צריך להיות איזה צירוף דעת וכמו שכתב לך ר' רועי, כגון שהוא והם בעיר אחת וכדו',
מעתה לפי זה באתי לדון, שאם הם קרובים עליו במידה מרובה, מה שגורם לתפילתו אולי להיות מחוברת יותר אליהם, מבחינת הכוונה וכדו', יש לדון, שידחה סמיכת גאולה לתפילה במעריב

חשבתי שהיה מר מבין בהודעה הראשונה.
אבל כשקראתי הודעתו הקודמת של מר לא הבנתי מה הקשר בינה להודעתי
ולכן שגגתי וחשבתי שמר לא הבין אותי ואילו כעת אני רואה שאני לא הבנתי וכאן מר הסביר עצמו באופן שהבנתי שלזה כיוון גם מקודם.
לי כן מסתבר לומר שבכל שעה שיש ציבור מתפללים הרי זה בשעה שהציבור מתפללים.
שמעתי סברא לומר שאולי מדובר דוקא בציבור שרגיל להתפל עימם, ואולי אם יש ציבור בעיר שמתפללים עכשיו גם מיקרי בשעה שהציבור מתפללים.
אולם, מה שמר כותב כאן ש"צריך להיות איזה צירוף דעת....אם הם קרבים אליו במידה מרובה, מה שגורם לתפילתו אולי להיות מחוברת יותר אליהם, מבחינת הכוונה וכדו'," נשמע לי תלוש לגמרי מהענין של "בשעה שהציבור מתפללים" שהרי הנושא של "בשעה שהציבור מתפללים" לעומת צירוף למניין הוא הזמן ולא המקום.
אני מקבל שאולי יש מקום להגדיר שהוא צריך להיות קשור ציבור הזה כדי שנגדיר שזו השעה שהציבור שלו מתפללים אבל זה ביחס שלו לציבור וודאי שלא בקרבת המקום שלו אליהם.
מכל מקום, עדין פשוט לי שאין זה דוחה סמיכת גאולה לתפילה

דבריך מתקבלים על הלב

כדכד כתב:חשבתי שהיה מר מבין בהודעה הראשונה.
אבל כשקראתי הודעתו הקודמת של מר לא הבנתי מה הקשר בינה להודעתי
ולכן שגגתי וחשבתי שמר לא הבין אותי ואילו כעת אני רואה שאני לא הבנתי וכאן מר הסביר עצמו באופן שהבנתי שלזה כיוון גם מקודם.
לי כן מסתבר לומר שבכל שעה שיש ציבור מתפללים הרי זה בשעה שהציבור מתפללים.
שמעתי סברא לומר שאולי מדובר דוקא בציבור שרגיל להתפל עימם, ואולי אם יש ציבור בעיר שמתפללים עכשיו גם מיקרי בשעה שהציבור מתפללים.
אולם, מה שמר כותב כאן ש"צריך להיות איזה צירוף דעת....אם הם קרבים אליו במידה מרובה, מה שגורם לתפילתו אולי להיות מחוברת יותר אליהם, מבחינת הכוונה וכדו'," נשמע לי תלוש לגמרי מהענין של "בשעה שהציבור מתפללים" שהרי הנושא של "בשעה שהציבור מתפללים" לעומת צירוף למניין הוא הזמן ולא המקום.
אני מקבל שאולי יש מקום להגדיר שהוא צריך להיות קשור ציבור הזה כדי שנגדיר שזו השעה שהציבור שלו מתפללים אבל זה ביחס שלו לציבור וודאי שלא בקרבת המקום שלו אליהם.
מכל מקום, עדין פשוט לי שאין זה דוחה סמיכת גאולה לתפילה

דבריך מתקבלים על הלב, אבל גם אתה מודה כעת שיתכן שצריך צירוף מקום כמו עיר אחת, (שלא כבהודעתך הראשונה), ואם כן מסכים שיתכן שיש מקום לומר דהוא תלוי גם במקום, או בציבור עמו מתפלל, ואם כן אין ביננו חילוק גדול, ולעניי למעשה האם יכול לדחות סמיכת גאולה לתפילה אף אני לא באתי לקבוע מסמרות, ולדינא כל זמן שאין לנו ראיות, לא יתכן לומר יותר ממה שנא' על מצא ציבור מתפללין, אולם לספק יש מקום, ובפרט יש לצרף לתפילת שבת, שהקלו יותר בסמיכת גאולה לתפילה כי אין בה תחנונים, וכידוע

לא חזרתי בי מדבריי הקודמים.
לדידי סבירא לי שכל היכא דאיכא ציבור שמתפללים אז - מיקרי בשעה שהציבור מתפללים.
מה שכתבתי בהודעה הקודמת היה שאני מוכן לשמוע סברא שמדובר דווקא בציבור שיש לו קשר איתם כגון שהם באותה העיר או שיש לו שיכות ורגילות להתפלל איתם
אבל זה לא שייך ל"צירוף".. המושג "צירוף" הוא כאשר רוצים לצרף אנשים מכמה נקודות לצורך תפילה במנין, אך לענין "בשעה שהציבור מתפללים" אינו מצטרף לציבור במקום אלא בזמן ולכן לא הבנתי למה אין חילוק גדול בין דבריי לדבריו שהרי אני טוען שאין קשר למקום התפילה אלא לזמן התפילה ומר כן מעלה סברא ש"צריך להיות איזה צירוף דעת.. אם הם קרובים אליו במידה מרובה, מה שגורם לתפילתו להיות אולי מחוברת יותר אליהם, מבחינת הכוונה וכדו'"

כדכד כתב:לא חזרתי בי מדבריי הקודמים.
לדידי סבירא לי שכל היכא דאיכא ציבור שמתפללים אז - מיקרי בשעה שהציבור מתפללים.
מה שכתבתי בהודעה הקודמת היה שאני מוכן לשמוע סברא שמדובר דווקא בציבור שיש לו קשר איתם כגון שהם באותה העיר או שיש לו שיכות ורגילות להתפלל איתם
אבל זה לא שייך ל"צירוף".. המושג "צירוף" הוא כאשר רוצים לצרף אנשים מכמה נקודות לצורך תפילה במנין, אך לענין "בשעה שהציבור מתפללים" אינו מצטרף לציבור במקום אלא בזמן ולכן לא הבנתי למה אין חילוק גדול בין דבריי לדבריו שהרי אני טוען שאין קשר למקום התפילה אלא לזמן התפילה ומר כן מעלה סברא ש"צריך להיות איזה צירוף דעת.. אם הם קרובים אליו במידה מרובה, מה שגורם לתפילתו להיות אולי מחוברת יותר אליהם, מבחינת הכוונה וכדו'"

כעת ראיתי שהגר"ח זצ"ל נשאל על זה
אני מעתיק מה שמצאתי

ברכות ז
'ולימא ליה מר לשלוחא דצבורא בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולודעיה למר. א"ל מאי כולי האי א"ל דאריו"ח משום רשב"י מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין'.
נראה שעת רצון נקבעת לפי השעה היחסית של כל מקום ומקום ולא לפי נקודת זמן באופן מוחלט על פני כל הכדור. ולכן גם אם יש מקום אחר בעולם שמתפללים ברגע זה אין זה עת רצון במקום זה, כי זו שעה אחרת. וכיו"ב זמן הדין בר"ה משתנה לפי כל מקום ומקום, וכמו שאמרו בע"ז ד' ע"ב לא ליצלי מוסף דר"ה ביחיד בשלש שעות ראשונות דלמא מעייני בדיניה. הרי שאין מתחשבים במה שבמקום אחר בעולם יש ציבור שמתפללים מוסף באותה שעה, כיון שסו"ס אינה בתוך ג' שעות שלהם. וכן לענין עת רצון דחצות, פשוט שהולכים לפי חצות הלילה של אותו המקום. וכן מבואר ממה שכתבו הפוסקים (או"ח קיד,ב) שבני היישובים שאין להם מנין עשרה לא יזכירו גשם בשמיני עצרת עד שהציבור יזכירו.
אך יש להסתפק אם צריך שהציבור המתפללים יהיה באותו ישוב ואולי דווקא בציבור שרגיל לילך אליו, שאז היחיד נגרר אחר הציבור שלו, או סגי בציבור שבעיר אחרת. ובחיי אדם (מובא במשנ"ב צ סקל"א) נראה לכאורה שאפילו ציבור שבעיר אחרת סגין, שצידד שהמתפלל ביחיד יתפלל עם הנץ כיון שיש קהלות גדולות שמתפללין באותה שעה, הגם שאין זו שעת התפילה לציבור שבמקומו של היחיד.
אלא שלכאורה נראה שגם אם סגי בציבור בעיר אחרת, אך הקובע הוא הזמן המקובל אצל רוב הציבור, ואין מתחשבים בציבורים בודדים, אולי אפילו הם בני מקומו. שהרי מבואר בע"ז שם וברש"י שיש בתי כנסיות שמתפללים מוסף דראש השנה בשלש שעות ראשונות ואעפ"כ אין ליחיד להתפלל באותה שעה. ומוכח דאזלינן בתר רוב הציבור, שהוא מתפלל לאחר ג' שעות. ומסתימת הדברים נראה שאפילו יחיד בן אותו מקום שמתפללין בו הציבור מוקדם יתפלל לאחר ג' כרובא דעלמא. וצ"ע.
תשובת הגר"ח זצ"ל: אם יש בעיר צבור המתפללין באותה שעה סגי.

"בעיר" וזאת מטעם צירוף אליהם או מטעם שנגרר אחריהם דווקא?

בליל ש"ק ר"ח ניסן שכחתי לצערי יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ושאלתי את עצמי האם נכון להזכיר קודם יהיו לרצון, שאולי זה תחנונים בשבת ועדיף טפי שלא להזכיר אם שכח.

פרי יהושע כתב:בליל ש"ק ר"ח ניסן שכחתי לצערי יעלה ויבוא בתפילת ערבית, ושאלתי את עצמי האם נכון להזכיר קודם יהיו לרצון, שאולי זה תחנונים בשבת ועדיף טפי שלא להזכיר אם שכח.

א. קשה לי לקרוא לזה "תחנונים בשבת", כאשר זהו דבר שנתקן מעיקרו להיאמר בכל הימים-טובים.
ב. יש מהפוסקים שכתבו שלא להשלים "יעלה ויבוא" כשאין בזה חובה, מפני הזכרות שם-שמים שבו.

יתכן שרק במקום שניתקן ניתקן, הלא גם לומר קדשנו במצותיך וגו', יש שלא מרשים להוסיף אחרי התפילה (אלו שאוסרים גם בקשות רוחניות וכל תחנונים מכל וכל).
ולעניין הזכרת שמים אי משום הא לא איריא, שיתכן בלי הזכרת ש"ש, וגם אין שום בעיה להזכיר ש"ש שלא כדרך ברכה שהיא דומה לשבועת שווא וכידוע מאד.

פרי יהושע כתב:ולעניין הזכרת שמים אי משום הא לא איריא, שיתכן בלי הזכרת ש"ש, וגם אין שום בעיה להזכיר ש"ש שלא כדרך ברכה שהיא דומה לשבועת שווא וכידוע מאד.

ראה רמ"א קפח, ז ובה"ל וכו'.
ומשם גם ראיה (למה שאי"צ שום ראיה) שאי"ז תחנונים.

יישר כוח
ראיתי, ולפו"ר תמוה שהרי לא יוצא יד"ח ואינה ברכה, ורק הוא בשביל להזכיר מכיון ששכח

ביום כיפורים ידוע שעדיפה התענית מהתורה מתפילה ובפרט בציבור, מה הדין בתשעה באב, שמעתי מהרב בצלאל דבליצקי בשם הסבא קדישא זיע"א שנראה שעדיף להתפלל בציבור ולשמוע איכה וקינות, ואם אח"כ לא יוכל להתענות, דיה לצרה בשעתה, חולה שאיין בו סכנה לא גזרו בו רבנן.

ואגב דאיתנן לזה, חכם אחד הציע לומר לבני אשכנז בשאר תפילות תעניות (לבד ממנחה), חננו ועננו שמע תפילתנו, ואי משום הא לא איריא, דיכול לומר עננו ולדלג ביום צום וכו'

פרי יהושע כתב:ביום כיפורים ידוע שעדיפה התענית מהתורה מתפילה ובפרט בציבור, מה הדין בתשעה באב, שמעתי מהרב בצלאל דבליצקי בשם הסבא קדישא זיע"א שנראה שעדיף להתפלל בציבור ולשמוע איכה וקינות, ואם אח"כ לא יוכל להתענות, דיה לצרה בשעתה, חולה שאיין בו סכנה לא גזרו בו רבנן.

החיוב של איכה וקינות בציבור גדול יותר מחיוב הצום?
ונשים גם צריכות לילך לבית הכנסת?

זה לא בגלל שזה עדיף, זה גם חשוב וטוב, ויש גם נשים שמעונינות בזה וכאמור דיה לצרה בשעתה, שהרי חולה שא"ב הוא הותרה גמור (ואגב זה מעביר להם את הצום, ואם יש להם פת בסלו יש סיכוי שיצלחו להתענות בסוף גם אם הן מעוברות וכדו')

החיוב לצום לכאו' כולל גם שלא להגיע למצב של ביטול הצום מחמת חולי, לדוגמא ודאי שאין לו לאדם שאין לו הכרח לכך ללכת למדבר חם ביום ט"ב שיוכרח לשתות מחמת סכנה ולומר שלא גזרו ע"ז, ולכאו' כל כמה שהיציאה מהבית תביא לביטול הצום הוא הדין והוא הטעם, בפרט אם רוצה לצאת רק לקיים את מצוות היום כקינות וכו', ודאי עדיף הצום על פני ענינים אלו.

מפני שאין מדובר על קביעות, וגם לא במזיד מבטל הצום, יתכן שהתנהגות רגילה לו מותרת במקום שלא גזרו, זה לא פסק שלי כאמור

פרי יהושע כתב:ביום כיפורים ידוע שעדיפה התענית מהתורה מתפילה ובפרט בציבור, מה הדין בתשעה באב, שמעתי מהרב בצלאל דבליצקי בשם הסבא קדישא זיע"א שנראה שעדיף להתפלל בציבור ולשמוע איכה וקינות, ואם אח"כ לא יוכל להתענות, דיה לצרה בשעתה, חולה שאיין בו סכנה לא גזרו בו רבנן.

אכן כך מסרתי להרב פר"י, ואולי הדברים עלו במו"מ עם הס"ק, אבל בספרו שלו הוא כותב בנו"א לגמרי, וטל"ח