שואל נפשו למות

[פרי יהושע]

היום לוויתי אדם גדול מאד ומדקדק מאד במעשיו ודיבוריו מנעוריו, אלא שכיום הוא ישיש מאד וחלוש אבל עדין לא עזב כלום מהנהגותיו ואדרבא הרי הוא לכאורה מוסיף והולך בדרכו, עצר אותו מאן דהו ושאל לו בשלומו, והוא ענה לו לא פחות ולא יותר "מחכים לסוף". אח"כ הוסיף לי כשהמשכתי ללכת עמו כהאי לישנא, "אנשים חושבים שאריכות ימים היא ברכה ואינם יודעים שזה בדיוק להפך".
התחלתי להרהר האם יש לכך תקדים בין אנשים גדולים כמותו, זכורני למשל שהרב יעקב נימן זצ"ל היה אומר בגילו המופלג אני סובל הרבה אבל לחיות העיקר הוא לחיות, [וזה היה יסוד הספדו של הרב וולבה זצ"ל עליו בקוראו עליו "אדם חי"], ובכלל האם לפי זה אולי אין צריך לברכו שיזכה לאריכות ימים, ואולי לא להתפלל עליו לרפואתו שהרי אינו רואה בחייו ברכה, מה דעתכם?.

[בתבונה]

היום לוויתי אדם גדול מאד ומדקדק מאד במעשיו ודיבוריו מנעוריו, אלא שכיום הוא ישיש מאד וחלוש אבל עדין לא עזב כלום מהנהגותיו ואדרבא הרי הוא לכאורה מוסיף והולך בדרכו, עצר אותו מאן דהו ושאל לו בשלומו, והוא ענה לו לא פחות ולא יותר "אני מחכה לסוף". אח"כ הוסיף לי כשהמשכתי ללכת עמו כהאי לישנא, "אנשים חושבים שאריכות ימים היא ברכה ואינם יודעים שזה בדיוק להפך", ניסיתי לערער ולדון אבל לא הועיל לי כלום וכך נפרדתי ממנו.
התחלתי להרהר האם יש לכך תקדים בין אנשים גדולים כמותו, זכורני למשל שהרב יעקב נימן זצ"ל היה אומר בגילו המופלג אני סובל הרבה אבל לחיות העיקר הוא לחיות, [וזה היה יסוד הספדו של הרב וולבה זצ"ל עליו בקוראו עליו "אדם חי"], ובכלל האם לפי זה אולי אין צריך לברכו שיזכה לאריכות ימים, ואולי לא להתפלל עליו לרפואתו שהרי אינו רואה בחייו ברכה, מה דעתכם?.

להמליץ לו על טיפול אנטי דיכאוני (תרופתי).

[פרי יהושע]

היום לוויתי אדם גדול מאד ומדקדק מאד במעשיו ודיבוריו מנעוריו, אלא שכיום הוא ישיש מאד וחלוש אבל עדין לא עזב כלום מהנהגותיו ואדרבא הרי הוא לכאורה מוסיף והולך בדרכו, עצר אותו מאן דהו ושאל לו בשלומו, והוא ענה לו לא פחות ולא יותר "אני מחכה לסוף". אח"כ הוסיף לי כשהמשכתי ללכת עמו כהאי לישנא, "אנשים חושבים שאריכות ימים היא ברכה ואינם יודעים שזה בדיוק להפך", ניסיתי לערער ולדון אבל לא הועיל לי כלום וכך נפרדתי ממנו.
התחלתי להרהר האם יש לכך תקדים בין אנשים גדולים כמותו, זכורני למשל שהרב יעקב נימן זצ"ל היה אומר בגילו המופלג אני סובל הרבה אבל לחיות העיקר הוא לחיות, [וזה היה יסוד הספדו של הרב וולבה זצ"ל עליו בקוראו עליו "אדם חי"], ובכלל האם לפי זה אולי אין צריך לברכו שיזכה לאריכות ימים, ואולי לא להתפלל עליו לרפואתו שהרי אינו רואה בחייו ברכה, מה דעתכם?.

להמליץ לו על טיפול אנטי דיכאוני (תרופתי).

נדמה לי שמקבל דווקא, אבל איני חושב שבזה אפשר למצות את הדיון על עניין רגיש כזה, ואני עוסק כאן באיש הנמצא ברום המעלה [שמטעמים מובנים לא אחשוף שמו אף שנראה לי שאינו מסתיר דעתו כלל בקשר לזה ולשום דבר הנוגע לו].

[בתבונה]

היום לוויתי אדם גדול מאד ומדקדק מאד במעשיו ודיבוריו מנעוריו, אלא שכיום הוא ישיש מאד וחלוש אבל עדין לא עזב כלום מהנהגותיו ואדרבא הרי הוא לכאורה מוסיף והולך בדרכו, עצר אותו מאן דהו ושאל לו בשלומו, והוא ענה לו לא פחות ולא יותר "אני מחכה לסוף". אח"כ הוסיף לי כשהמשכתי ללכת עמו כהאי לישנא, "אנשים חושבים שאריכות ימים היא ברכה ואינם יודעים שזה בדיוק להפך", ניסיתי לערער ולדון אבל לא הועיל לי כלום וכך נפרדתי ממנו.
התחלתי להרהר האם יש לכך תקדים בין אנשים גדולים כמותו, זכורני למשל שהרב יעקב נימן זצ"ל היה אומר בגילו המופלג אני סובל הרבה אבל לחיות העיקר הוא לחיות, [וזה היה יסוד הספדו של הרב וולבה זצ"ל עליו בקוראו עליו "אדם חי"], ובכלל האם לפי זה אולי אין צריך לברכו שיזכה לאריכות ימים, ואולי לא להתפלל עליו לרפואתו שהרי אינו רואה בחייו ברכה, מה דעתכם?.

להמליץ לו על טיפול אנטי דיכאוני (תרופתי).

נדמה לי שמקבל דווקא, אבל איני חושב שבזה אפשר למצות את הדיון על עניין רגיש כזה, ואני עוסק כאן באיש הנמצא ברום המעלה [שמטעמים מובנים לא אחשוף שמו אף שנראה לי שאינו מסתיר דעתו כלל בקשר לזה ולשום דבר הנוגע לו].

ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ב ד"ה ט והנה
אחרי כן אמר (קהלת יא, ז): "ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", פירוש: חזר לדבר על ימי הזקנה שהמשיל אותם לערב, ומפני כי הזקן לא יטעם את אשר יאכל ואת אשר ישתה כדברי ברזלי הגלעדי (שמואל ב, יט - לו): אמר כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש, ואל תקצר נפשו עליו, כי קוצר הנפש מונע ממלאכת שמים, ויערב לו האור כאשר יערכנו לעומת ימי החושך הבאים, כאשר יזכיר במקרא אשר למטה מזה (שם פסוק ח): "כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח ויזכור את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל" - פירוש: גם כי יזקין האדם מאד אל יהי על עצמו למשא אך בכל שנותיו ישמח, למען לא יאבד אחת משנותיו ולא ישבות מעבודת הבורא, ויזכור ימי החשך כי הרבה יהיו, ואז לא יוכל לעבוד עבודה, כענין שנאמר (תהלים ו, ו): "בשאול מי יודה לך".

חשוב אבל לציין שדיכאון הוא מצב ושכיח מאוד מאוד במבוגרים, מסיבות גופניות וסביבתיות ובחלק גדול מאוד מהמקרים לא מבינים שזה דיכאון (כולל האדם עצמו), לפעמים גם מצב שנראה כטבעי וכן מצב שנראה כדמנציה הוא בעצם רק דיכאון או משולב דיכאון. חייבים טיפול סביבתי (משמעות נוחות...) ותרופתי (להתאים מינון וסוג),
\ צריך ייעוץ רפואי אפשר להתייעץ עם פסיכוגריאטר

[איש גלילי]

מקרא מלא דבר הכתוב:

והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת אחד וישאל את נפשו למות ויאמר רב, עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבתי (מלכים א' יט ד)

וברלב"ג שם:

וישאל את נפשו למות - הנה מחוזק הרעב היה בוחר במות, ולזה אמר כי רב לו במה שחיה; ובקש מהשם יתברך שיקח את נפשו וימיתהו, כי לא טוב הוא מאבותיו, שיזכה מפני זה לאורך הנפלא מן החיים.

והוא לשיטתו (כדעת רבים מחז"ל) שפינחס הוא אליהו, וכבר היה בזמן זה זקן מאד יותר מבן חמש מאות שנה.

[פרי יהושע]

מקרא מלא דבר הכתוב:

והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת אחד וישאל את נפשו למות ויאמר רב, עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבתי (מלכים א' יט ד)

וברלב"ג שם:

וישאל את נפשו למות - הנה מחוזק הרעב היה בוחר במות, ולזה אמר כי רב לו במה שחיה; ובקש מהשם יתברך שיקח את נפשו וימיתהו, כי לא טוב הוא מאבותיו, שיזכה מפני זה לאורך הנפלא מן החיים.

והוא לשיטתו (כדעת רבים מחז"ל) שפינחס הוא אליהו, וכבר היה בזמן זה זקן מאד יותר מבן חמש מאות שנה.

האם אתה רומז או יותר מכך שאכן זה היה מצבו של אליהו, הלא לפי הפשט נראה ששם היו נסיבות מיוחדות במינן, אלא שהרלב"ג פי' הלשון "כי לא טוב אני מאבותי" ע"ד זו.

[מה שנכון נכון]

ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתעא

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להפטר מן העולם, א"ל מה מצוה את למודה לעשות בכל יום, א"ל למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, א"ל מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה, לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי וגו'

וע"ע סוטה מו ע"ב גבי העיר לוז (לא מעם ישראל).

זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

[שלמה בן חיים]

כידוע מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א חוזר ואומר הרבה פעמים שאריכות ימים זה עול גדול אדם צריך לתת דין וחשבון על יותר שנים, ואולי לזה התכווין אותו זקן, כשאדם בגיל שיבה ומרגיש שאינו יכול לעבוד את ה' כמו שעבדו בצעירותו אם הוא אדם רם המעלה מאד מובן שחש בזה וזה מדאיג אותו, וזה מראה על מעלתו הנשגבה.
אגב קצת בהקשר לנידון זה, היה אחד מזקני הדור שעבר את מאורעות השואה, והתבטא הרבה ואמר שהוא לא זכה כמו חבריו למות על קידוש ה' בשואה, וכאן הבן שואל, היתכן אדם שזכה לזקנה מופלגת והיה מיחדי סגולה שבדור וזכה ללמוד תורה ולקיים מצוות משך שנים מרובות ולהעמיד תלמידים וכו'. ובכל אופן למות על קידוש ה' זה יותר?
זה קשור קצת לנידון האם יש ענין להציל נפש של אדם שמת על קידוש ה' [דנו בזה הפוסקים] והיינו האם שייך בזה לומר מוטב שיחלל שבת אחת משיחלל שבתותו הרבה או דלמא קידוש ה' עדיף, ואולי גם על זה לא נאמר וחי בהם.

כתבתי על פרשת השבוע משהו קשור לענין קצת:
לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ
דברים יא, כא.

אמרו ליה לרבי יוחנן, איכא סבי בבבל, תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי, אמר רבי אחא ברבי חנינא מאי קרא אשרי אדם שומע לי לשקד על דלתותי יום יום לשמור מזוזת פתחי וכתיב בתריה כי מוצאי מצא חיים.
[ברכות ח, א]

דברי הגמרא טעונים ביאור, הלא מצינו בדברי הגמרא עוד עניינים שעבורם מאריכים ימים, כמו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור (ברכות ח ב) והמאריך באמן (שם מז ב) ועוד הרבה, ובמגילה (כח א) שאלו לרבי יוחנן בן זכאי במה הארכת ימים והשיב להם מפני כמה מדות שנהג, ואם כן מאי קשה ליה לרבי יוחנן, וגם למה לא השיבו לו מכל אלו, אלא דווקא ממה שהקדימו והעריבו בבתי כנסיות, וראה תורה תמימה (דברים יא, כא, אות ס) שעמד בזה. וראה עוד בכלי יקר שעמד בדברי הגמרא הללו.

ונראה, כי יש לעמוד בדברי התורה כאן, כי מבואר בדברי הגמרא (קידושין לד א) שהבטחת אריכות ימים הנאמרה כאן, אמורה כלפי מצות מזוזה, וצריך להבין מדוע הבטחת אריכות ימים על קיום מצות מזוזה דווקא 'על האדמה', הרי אין זה מן המצוות התלויות בארץ. ובמה שונה המקיים מצות מזוזה בארץ ישראל, מהמקיימה בכל מקום אחר על פני האדמה.
מטרת קיום המצוות להדבק בבורא יתברך, וזו מטרת הבריאה, וקיומו של האדם עלי חלד. יש מן המצוות שעשייתם אינה אלא התתדבקות בו יתברך ללא שימוש בחומר גשמי. אך יש מצוות שקיומם תלוי בחומר הגשמי. בקיום מצוות הללו החומר מתקדש ומגיע ליעדו. הדר בבית וקובע בו מזוזה מתקדש הבית, ונעשה הבית לבית קדוש ששם ה' קבוע בו בכניסה לבית.
ההבטחה לאריכות ימים איננה סגולה בעלמא, אם אדם איננו שומר את מצוות ה' אין אריכות ימיו ברכה. הברכה לאריכות ימים היא ברכה לנתינה של יותר שנים לתת לאדם אפשרויות נוספות לקדש את שם ה' בעולם. התורה לא הבטיחה סתם אריכות ימים, התורה הבטיחה אריכות ימים על האדמה אשר נשבע לאבותינו ללתה לנו, הברכה היא לחיות חיי של קידוש החומר, קידוש החומר המוחלט הוא רק באדמת ארץ הקודש אשר בה האדמה גופא קדושה היא, האדמה גופה המגורים בה מהווים קיום של מצוה, ישוב ארץ ישראל ושאר מצוות התלויות בארץ. זו הברכה לאריכות ימים.
תמיהתו של רבי יוחנן היתה על כך דאיכא סבי בבבל, ישנם אמנם נכרים המאריכים ימים, אך יהודי שמאריך ימים פירושו שנתן לו הבורא אפשרות של עוד שנים מרובות לקידוש שמו יתברך, עוד שנים של קידוש החומר, ועל זה תמה ואמר, 'על האדמה כתיב', הברכה ליהודי לאריכות ימים איננה אלא כאשר חייו מהווים קידוש החומר, אך בחוצה לארץ שאין הישיבה בה קידוש החומר האם גם זו ברכה היא האם גם יהודי המאריך ימים בחוץ לארץ ברכה היא.
ועל זה השיבו לו כי הם משכימים ומעריבים בבתי כנסיות, דהיינו חייהם חיי קדושה, המקדים ומעריב לבתי כנסיות זה אדם שציר חייו סביב בית הכנסת, שעת השינה שלו ושעת הקימה שלו, מושתתים כולם על זמני התפלות, הוא לא ילך למקום שלא יהיה לו בו מנין להתפלל, הוא תמיד יחיה ויחשבן את בית הכנסת את התפפלה ואת שעות הלימוד שלו, אדם כזה האדמת קודש של בית הכנסת היא נשמת חייו, אדם שכזה גם בבבל האדמה שלו היא האדמה אשר נשבע לתת לאבותינו, אדמתו היא אדמת קודש וחייו הם חיים של קידוש החומר ולך אריכות ימיו ברכה היא, כל יום נוסף של חיים שלו מהווה אפשרות נוספת של קידוש שמו יתברך בעולם.
כל סגולה אחרת לאריכות ימים לא היתה מיישבת את דעתו של רבי יוחנן, כי רק קיום מצוה המדמה את היושב באדמת בבל, ליושב באדמת ארץ ישראל יישב את קושיותו.

[בתבונה]

סוטה מו ע"ב גבי העיר לוז (לא מעם ישראל).

זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

ברור שזה היה תמיד אבל בדור זה אפשר לסייע לאנשים אלו גם עם תרופות

[איש גלילי]

מקרא מלא דבר הכתוב:

והוא הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת אחד וישאל את נפשו למות ויאמר רב, עתה ה' קח נפשי, כי לא טוב אנכי מאבתי (מלכים א' יט ד)

וברלב"ג שם:

וישאל את נפשו למות - הנה מחוזק הרעב היה בוחר במות, ולזה אמר כי רב לו במה שחיה; ובקש מהשם יתברך שיקח את נפשו וימיתהו, כי לא טוב הוא מאבותיו, שיזכה מפני זה לאורך הנפלא מן החיים.

והוא לשיטתו (כדעת רבים מחז"ל) שפינחס הוא אליהו, וכבר היה בזמן זה זקן מאד יותר מבן חמש מאות שנה.

האם אתה רומז או יותר מכך שאכן זה היה מצבו של אליהו, הלא לפי הפשט נראה ששם היו נסיבות מיוחדות במינן, אלא שהרלב"ג פי' הלשון "כי לא טוב אני מאבותי" ע"ד זו.

לתיבות "כי לא טוב אנכי מאבתי" אין לכאורה שום ביאור אחר, ולא מצאתי מי מן המפרשים שביאר אחרת.
עכשיו שמתי לב שכבר פירש כן הרד"ק (כהרלב"ג):

כי לא טוב אנכי מאבותי - נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו, וזה ראייה לאומרים פינחס זה אליהו.

ועוד שנית, מה ההגדרה של נסיבות מיוחדות, הלא אתה אומר שגם אצל האדם הגדול הלז יש נסיבות מיוחדות מחמת חולשתו. אינני מאמין שהיה אומר כן אם לא כהתה עינו ולא נס לחו.

[פרי יהושע]

ועוד שנית, מה ההגדרה של נסיבות מיוחדות, הלא אתה אומר שגם אצל האדם הגדול הלז יש נסיבות מיוחדות מחמת חולשתו. אינני מאמין שהיה אומר כן אם לא כהתה עינו ולא נס לחו.

"נסיבות מיוחדות", הכוונה שלא החולשה של אליהו מחמת גילו היא שהבאתו לשאול נפשו למות, אלא למסופר שם שלא בא אוכל לפיו לאחר שברח מאיזבל, [וכמדומה הכל היה חלק מהדין שבא עליו בעקבות קטרוגו על ישראל ולא עיינתי שם כעת].
ולכן אין להשוות לשם, על אף שכמובן איני מפקפק שלאדם הגדול הנ"ל יש סיבות מוצדקות לדעתו להרגיש לחשוב ולומר את שאמר. [ומכל מקום יש להודות שהקישור שעשיתם לשם הוא בהחלט מבריק ומעניין מאד מה גם שבלא מכוון הוא מתאים בדיוק לכותרת האשכול].

[פרי יהושע]

ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתעא

מעשה באשה אחת שהזקינה הרבה ובאת לפני רבי יוסי בן חלפתא אמרה ליה רבי הזקנתי יותר מדאי ומעכשיו חיים של נוול הם שאיני טועמת לא מאכל ולא משקה ואני מבקשת להפטר מן העולם, א"ל מה מצוה את למודה לעשות בכל יום, א"ל למודה אני אפילו יש לי דבר חביב אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום, א"ל מנעי עצמך מבית הכנסת שלשה ימים זה אחר זה, הלכה ועשתה כן וביום השלישי חלתה ומתה, לכך אמר שלמה אשרי אדם שומע לי וגו'

וע"ע סוטה מו ע"ב גבי העיר לוז (לא מעם ישראל).

זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים.

יש"כ על המובאות החשובות בעניין זה.

[אשר ברא]

עיין חבל נחלתו (יא, מו) ליקוט בעניין אם מותר להתפלל על זה https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D ... 7%9E%D7%95

[אבןטובה]

מגילה כח. א"ל רבי ברכני א"ל יה"ר שתגיע לחצי ימי ולכולהו לא א"ל הבאים אחריך בהמות ירעו

[חוקר ודורש]

ידוע ומפורסם האיסור רציחה שנקרא אצלם "המתת חסד" שמבחינת התורה
זה ממש רציחה וההסבר בזה שהגם שהוא במצב אנוש אבל נשמה כאן בעולם
יש לה תיקון ולפיכך אסור לאדם ליצור או לצפות לגמר מאחר וזה כאילו מתריס
נגד רצון ה'
שמעתי מעשה נורא מהרב וואזנר שאשה אחת הייתה מקשה ללדת עד כדי סכנת
האם,ע"י העובר והוא פסק שמותר להורגו כדי להציל את האם,
ובלילה הגיע התינוק בחלום לרב ואמר לו מי נתן לך רשות? כרגע אין לי מנוחה
בשמים אז הרב וואזנר ענה לו דע לך שהבי"ד דמטה כך פסק ובשמים הולכים
אחר פסק שבארץ ולא בשמים היא,.

[חייא]

ידוע ומפורסם האיסור רציחה שנקרא אצלם "המתת חסד" שמבחינת התורה
זה ממש רציחה וההסבר בזה שהגם שהוא במצב אנוש אבל נשמה כאן בעולם
יש לה תיקון ולפיכך אסור לאדם ליצור או לצפות לגמר מאחר וזה כאילו מתריס
נגד רצון ה'

לגזול גם אסור מאותו אחד אף שודאי לא יהנה מזה וגם מותר להתפלל ע"ז אבל זה איסור גזילה והוא הדין איסור רציחה כל זמן שיש בו חיים ומלבד זאת בקרא מפורש שופך דם כי בצלם א' עשה את האדם ואם הוא במצב כזה וכי אינו בכלל זה?

[לייטנר]

לתיבות "כי לא טוב אנכי מאבתי" אין לכאורה שום ביאור אחר, ולא מצאתי מי מן המפרשים שביאר אחרת.

עיין מצודות ומלבי"ם שפירשו בכיוון הפשט.

[ברזלים]

האם אסור גם לא לתת טיפול שמאריך ימים כמו שעשו לאיש שכל העולם באו להלוויתו בער"ש

[פרי יהושע]

האם אסור גם לא לתת טיפול שמאריך ימים כמו שעשו לאיש שכל העולם באו להלוויתו בער"ש

לפי דעת הרבה פוסקים אין צריך להתערב באופן מלאכותי בהארכת חיים, האם לזה הייתה כוונתך?

[עת לעשות]

במצב של חולי, יש את הר"ן בנדרים דף מ' ריש ע"א ד"ה וז"ל:

נראה בעיני דה"ק פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות כגון שמצטער החולה בחליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה כדאמרינן בפרק הנושא (כתובות קד.) דכיון דחזאי אמתיה דרבי דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים כלומר דלימות רבי.

ועי"ש בכתובות.

[איתן]

מאמר של הרב יצחק ברנד הקשור לנושא.
http://www.rabbibrand.022.co.il/BRPorta ... 7%A0%D7%99
תוכן עניינים:
אם חובה להאריך חיי־יסורים
הנידונים בענין זה ● דעת החזון אי"ש ● כמה מקורות שהתפללו שימותו ● מאידך מצאנו שטוב חיים עם ייסורים ממיתה לאלתר ● חילוק בין מעשה של חכמת הרפואה, להצלה טבעית ● האם יש ייסורים למחוסר הכרה ● ריפוי חולה שיחיה חיי יסורים, תלוי ברצון החולה ● במקום שאין להתפלל שיחיה, אין חיוב רפואה, נראה מן התשובות דלקמן ● האם אי נתינת תרופה שיגרתית נחשב רציחה בידיים, או רק מניעת הצלה. (הנפקא מינא במקום שאין חיוב הצלה, כגון שסובל יסורים גדולים, אבל רציחה אסור) ● ביאור המחלוקת לענין רפואות שיגרתיות בין האגר"מ להגרש"ז ● האם הפסקת ההנשמה נחשבת מניעת מונע או רציחה בידים. (במקום שמותר לעשות מניעת מונע, בגלל הייסורים של החולה, האם מותר להפסיק את ההנשמה) ● פסק דין בענין חולה סופני מאת הגאונים הגרי"ש אלישיב הגרש"ז אויערבאך והגר"ש הלוי וואזנר והגר"נ קרליץ ● הג"ה, הסרת מונע לענין שבת ● אם עדיף חיי יסורים משום שיכול לחזור בתשובה

לנוחות אצרף את המאמר כאן.

[בר ישראל]

(בסוגיה דומה) ראיתי שהר׳ יצחק יוסף שליט״א בתשובה שלו על ה״אגונה מצפת״ - לאחר שהוא שולל האפשרות של נתינת גט על ידי זיכוי אפילו במקרה שהבעל נהפך לצמח ר״ל - מציע לאסוף מנין מסביב למיטתו של הבעל ולהתפלל עליו שימות. הוא מעיד על אביו זצ״ל שפעם עשה מעשה במקרא כזה והצטרף למנין - ושאחר כך החולה מת ואשתו השתחררה.

[עזריאל ברגר]

לגבי תרופות אנטי דיכאוניות - יש לחוש שמא נזקן מרובה על תועלתן.

[נהר שלום]

על תפילה על חולה שימות ראה מאמר הרב יהושע ון דייק בירחון האוצר גיליון ח"י

[ביקורת תהיה]

הרב יצחק ברנד: כמה שהתפללו שימותו: רבי יוחנן, חוני המעגל, רבינו הקדוש, אליהו הנביא, יונה הנביא, לוז, בנו של רב אדא בר אהבה.

בר מיניה דיונה, שביקש למות בשביל שלא יראה ברעה שתבוא על ישראל, כמו שפירש אבן עזרא:

בַּעֲבוּר רְאוֹתוֹ כִּי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ תְשׁוּבָה, וּפָחַד שֶׁתָּבוֹא הָרָעָה עֲלֵיהֶם, עַל כֵּן הִתְפַּלֵּל 'קַח נָא אֶת נַפְשִׁי', כְּדֶרֶךְ 'מְחֵנִי נָא'.

ובעקבותיו – שאר מפרשי המקרא שם.

[אליעזר ג]

היום לוויתי אדם גדול מאד ומדקדק מאד במעשיו ודיבוריו מנעוריו, אלא שכיום הוא ישיש מאד וחלוש אבל עדין לא עזב כלום מהנהגותיו ואדרבא הרי הוא לכאורה מוסיף והולך בדרכו, עצר אותו מאן דהו ושאל לו בשלומו, והוא ענה לו לא פחות ולא יותר "מחכים לסוף". אח"כ הוסיף לי כשהמשכתי ללכת עמו כהאי לישנא, "אנשים חושבים שאריכות ימים היא ברכה ואינם יודעים שזה בדיוק להפך".
התחלתי להרהר האם יש לכך תקדים בין אנשים גדולים כמותו, זכורני למשל שהרב יעקב נימן זצ"ל היה אומר בגילו המופלג אני סובל הרבה אבל לחיות העיקר הוא לחיות, [וזה היה יסוד הספדו של הרב וולבה זצ"ל עליו בקוראו עליו "אדם חי"], ובכלל האם לפי זה אולי אין צריך לברכו שיזכה לאריכות ימים, ואולי לא להתפלל עליו לרפואתו שהרי אינו רואה בחייו ברכה, מה דעתכם?.

יש תקדים ביונה הנביא ששאל נפשו למות שהשמש קפחה על ראשו.

[מקדש מלך]

"נסיבות מיוחדות", הכוונה שלא החולשה של אליהו מחמת גילו היא שהבאתו לשאול נפשו למות, אלא למסופר שם שלא בא אוכל לפיו לאחר שברח מאיזבל, [וכמדומה הכל היה חלק מהדין שבא עליו בעקבות קטרוגו על ישראל ולא עיינתי שם כעת].

אני הבנתי בפשוטו ששאל נפשו למות אחרי שכל ישראל צעקו ה' הוא האלוקים, והיה נדמה לו שהצליח להחזירם ואת אחאב למוטב, והנה מיד יום לאחר זה איזבל הודיעה לו שהוא מבוקש למשטר בעוון מות על שהרג את נביאי הבעל. משמע הכל חזר לקלקולו. ואם כן נכשל במשימת חייו.