עיק כתב:יעויין ברעק"א על התוס' בברכות שהבין כך את דבריהם.
ובעצם העניין ישנה תשובה ארוכה בשו"ת חמדה גנוזה להוכיח (הלכה למעשה!) שספק ברכות הוא פטור מלברך, אך לא איסור לברך.
עדיאל ברויאר כתב:עיק כתב:יעויין ברעק"א על התוס' בברכות שהבין כך את דבריהם.
ובעצם העניין ישנה תשובה ארוכה בשו"ת חמדה גנוזה להוכיח (הלכה למעשה!) שספק ברכות הוא פטור מלברך, אך לא איסור לברך.
תודה!
תוכל בבקשה לציין באיזה סימן מדובר בשו"ת חמדה גנוזה? ניסיתי לאתר ולא הצלחתי.
מה שנכון נכון כתב:עדיאל ברויאר כתב:עיק כתב:יעויין ברעק"א על התוס' בברכות שהבין כך את דבריהם.
ובעצם העניין ישנה תשובה ארוכה בשו"ת חמדה גנוזה להוכיח (הלכה למעשה!) שספק ברכות הוא פטור מלברך, אך לא איסור לברך.
תודה!
תוכל בבקשה לציין באיזה סימן מדובר בשו"ת חמדה גנוזה? ניסיתי לאתר ולא הצלחתי.
הכוונה לחלק ב' של השו"ת הנ"ל שאינו באוצר. ישנו בה"ב ע"ש בסימן כ.
מה שנכון נכון כתב:הכוונה לחלק ב' של השו"ת הנ"ל שאינו באוצר.
ואני הייתי מברך ברכה אחת בילדותי כי כן שמעתי ממורי אחי שאמר משום (רבו) ה"ר שמואל מאיברא דכיון דפליגי ביה רבוותא טוב יותר שלא יברך דברכות אין מעכבות ממה שיברך ברכה לבטלה. עד שלמדתי מנחות ונראה לי לפום ריהטא דגמרא שיש לברך שתי ברכות וכן היה נוהג מהר"ם מרוטנבור"ג
ודבר שטיבולו במשקה א"א ז"ל (כלל מ"ח סי' ג') היה מצריך נטילה אמנם מפני המחלוקת טוב שלא לברך כי בכל מקום שיש ספק ברכות יש למעט בהם
ומי שבירך ברכה שאינה צריכה, הוא מוציא שם שמים לבטלה ועובר על לא תשא, ואסור לענות עליה אמן. ולכן כל דבר שיש בו ספק אם הוא צריך ברכה אם לאו היותר ראוי והטוב הוא שלא יברך
ומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה, גם זו אינה טענה, שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך אין זה ספק
ונולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית אבל אין מחללין עליו את השבת אא"כ הית' ערלה כבוש'. ואם אין מחללין עליו את השבת אם מברכים על ההטפ' אם לא. יש בזה סברות. וטוב הוא שלא לברך שלא להוציא שם שמים על הספק והברכות אינם מעכבות שאינם אלא מדבריהם
ולכן י"א שאין מברכין עליו ענ"י מפני שיש מחלוקת בדבר וספק ברכות להקל וכן ראוי שלא לברך בשם ומלכות אבל יברך בלא הזכרה וכן בכ"מ שהוא מסופק בברכות יברך בלבו ולא יזכיר ה' בפיו הכל לירא ה' הנכבד ולמוראו
עושה חדשות כתב:מצוי בראש' "המברך לא הפסיד", ראה לדוג' בתוס' חולין קי: וצ"ע.
אליהו בן עמרם כתב:עושה חדשות כתב:מצוי בראש' "המברך לא הפסיד", ראה לדוג' בתוס' חולין קי: וצ"ע.
השאלה למה כתב כן:
האם בגלל שס"ל שלא תישא בברכה לבטלה הוא מדרבנן, ולא צריך להחמיר מצד זה.
או בגלל שאין "לא תישא" כאשר מתנדב לברך את ה'? ומה רע בכך?
עדיאל ברויאר כתב:אליהו בן עמרם כתב:עושה חדשות כתב:מצוי בראש' "המברך לא הפסיד", ראה לדוג' בתוס' חולין קי: וצ"ע.
השאלה למה כתב כן:
האם בגלל שס"ל שלא תישא בברכה לבטלה הוא מדרבנן, ולא צריך להחמיר מצד זה.
או בגלל שאין "לא תישא" כאשר מתנדב לברך את ה'? ומה רע בכך?
אמנם יש נפ"מ בין ההצעות שלך, אבל עכ"פ, שתיהן לא תואמות את הגישה המקובלת היום.
יש לציין שגם הרא"ש משתמש בלשון זו, ואזיל לשיטתיה הנ"ל - הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות תפילין: "ויש שמניחין תפילין בחוה"מ בלא ברכה והמברך לא הפסיד".
ובשיטה זו הולך גם מהר"ש מנוישטט, כפי שהביא בשמו המהרי"ל (ספר מנהגים, סדר ההגדה): "[יז] ברכה אחרונה דכוסות איתא בה פלוגתא דרבוותא. ואמר מהר"ש דנראה לו לנהוג כהרא"ש דפסק דאין לברך ברכה אחרונה על שום כוס עד אחר כוס רביעי, והממעט בברכות לא הפסיד, וטוב יותר מלברך ברכה לבטלה".
(הלשון דהממעט בברכות לא הפסיד, נמצאת במהרי"ל גם שם אות כט, וכן בהל' יו"כ אות יג)
ולגבי הנידון דטלית שאולה שנידון בדברי התוספות בחולין הנ"ל, באותו נידון הכריע כך גם בדרשות מהר"ח אור זרוע (סי' ה): "ויש שאין מצריכין לברך והמברך לא הפסיד".
פלוריש כתב:שיטתו הקבועה של האדמו"ר מקומרנא היא שלא לבטל ברכות ולא להתיירא מברכה לבטלה.
ספק ברכות - שלחן-הטהור (סי' סו, זר-זהב ד, כללי השמועה אות ח).
ספירת העומר למי ששכח יום אחד - שלחן הטהור הנ"ל, וכן בספרו עצי עדן למשניות סוף פ"י דמנחות.
ברכה על בריות נאות - שולחן הטהור (רכה, יד): "ברכה זאת מברך כדין כל הברכות משלשים יום לשלשים יום, ואם ראה בריות אחרות או אילנות אחרות נאים – מברך אף תוך שלשים יום. וחייב לברך בשם ומלכות. ואל יקל בברכות אלו שהוא חיוב גדול לאמרן, וכל ברכה שאין בה שם ומלכות אין בה שויה של כלום, והוא הבל ודברי ריק שאין בהם תועלת של כלום. וכל אלו הלכה למעשה כמבואר בדעת הרמב"ם וכל הראשונים ודלא כהראב"ד. ולית הלכתא כוותיה בכל אלו העניינים של ברכות אלו. ויש בזה אריכות אלא שחלש לבי ומוחי וכחי להאריך כעת. וחלילה להקל בברכות הראיות, ובפרט אותן שהן חיוב גמור להודות להלל לקונו ברוך הוא וברוך שמו".
עדיאל ברויאר כתב:שו"ת הריב"ש סימן תקהומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה, גם זו אינה טענה, שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך אין זה ספק
יעקובי כתב:ר' עדיאל,
בודאי לא נעלם מעיניך לשון השו"ע שהבאתי למעלה ש"נכון ליזהר בספק ברכות", ובאופן כללי זה גם קרוב להגדרה המדוברת.
עכ"פעדיאל ברויאר כתב:שו"ת הריב"ש סימן תקהומה שטען עוד ואמר דכל שהוא ספק שזה אומר לברך וזה אומר שלא לברך טוב שלא לברך כדי שלא יעבור משום ברכה שאינה צריכה, גם זו אינה טענה, שכיון שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך אין זה ספק
אולם בפשטות זו אינה ראיה, כיון שבמקרה זה הריב"ש טוען "שיש טענות וראיות מספיקות להכריע כדברי האומר לברך ואין זה ספק", ועל כן אין להקיש מכאן למקום שהספק במקומו עומד.
גם כשדנים על ה"גישה המקובלת מקדמת דנא", אין לשכוח אבוהון דכולהו, רבינו אחאי גאון בשאילתות (יתרו, שאילתא נג) שדן בזה, ומסיק: "...ברכתא דמזונא דחיובא דאורייתא הוא, אי לאחד מז' מינין דחיובא דאורייתא הוא, הדר ומברך (=מספיקא), אבל שאר פירי דחיובא דרבנן הוא לא הדר מספיקא".
בפשטות לשון "לא הדר מספיקא" משמעותה שאין לברך, לא רק על הצד היותר טוב, או הדרך הראויה, אלא שורת הדין שאין לברך. וממילא משמע דאיכא איסורא. וכן ביאר על אתר הנצי"ב זצ"ל בהעמק שאלה, והוסיף לנמק כן מיניה וביה כיעו"ש. ועפ"ז הוסיף, דבהכרח הרא"ש (יעו' ב"י סי' סז) שנמשך אחר דברי הגאון הללו, י"ל שזו כוונתו, הגם שכתב לשון "אין צריך לברך", כוונתו "אינו רשאי לחזור ולברך", וממקום שבא. ובאמת הטור (סי' סז) שהביא נידון זה כתב בזה"ל: "אבל אם יודע שקראה אלא שמסופק אם בירך לפניה ולאחריה אינו חוזר ומברך". והקביעה בלשון "אינו חוזר ומברך" משמעותה כהנ"ל, שמשורת הדין אין לברך.
עדיאל ברויאר כתב:ביחס לנידון המרכזי באשכול - יש לשים לב שגם בין הראשונים שאומרים שלא לברך במקום ספק ברכות, עדיין הם סוברים שזה בגדר ראוי וטוב שלא לברך, אבל אין איסור לברך.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 339 אורחים