לפי החזו"א איך יתכן סייעתא דשמיא בפסק?

[קראקובער]

אמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה:

וכתב החזון איש, שרבי חייא יצא ידי חובה בתפילין אלו, למרות שההלכה היא שהן תפילין פסולות לגמרי, כי כל מי שיש לו סמכות לחלוק ולהורות, הרי הוא יוצא ידי חובה גם אם הוא טועה ומניח תפילין שאליבא דהלכתא הן פסולות. וכן כתב החזון איש בהלכות תפילין, שההולכים בשיטת האר"י, יוצאים ידי חובה בתפילין הכתובות לפי הכתב שסמך עליו האר"י, אף על פי שלפי הבית יוסף הכתב הזה הוא פסול.

באג"מ בהקדמה כותב רעיון דומה ולשיטתם איך יתכן סייעתא דשמיא בפסק? כמובן בעגונות וטריפות שאפשר לברר אח"כ ל"ק.

[שומע ומשמיע]

למשל שלא ישכח גמ' מפורשת.

[לעומקו של דבר]

שמעתי שיש בזוה"ק שמי שעשה מצווה ע"פ הוראת חכם (או בחכם המורה לעצמו) שלא באופן שנפסק להלכה, לא זו בלבד שניקה מאשמה, אלא גם פעל כל התיקונים בעולמות העליונים והוליד את כל המלאכים הנולדים מהמצווה כתיקונה.
יודעים מקור?

[בברכה המשולשת]

אגב, דברי החזו"א אינם חידוש שלו, וכבר מצאנו כן במפורש בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יב"ק משפירא רבו של רבינו הרקח

[איתן]

שבת קל ע"א:

אמר רבי יצחק: עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר, והיו מתים בזמנן. ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה.

[צולניק]

בענין זה כתב בשו"ת רב פעלים שכל שעושה את מעשיו לשם שמים ולכוונת מצוה נחשב לו כאילו קיים המצוה, ואפילו מי שבטעות הניח תפילין שחסר בהם אות יצא ידי מצוה שהרי כיוון ליבו לשמים.

[קראקובער]

אתם רק מחזקים את הקושיא שאם כלפי שמיא קיים את המצווה תמיד או אי עבירה אז אף פעם החכם לא טועה אז מה המשמעות של סייעתא דשמיא בפסק הלכה.(רק אם הוא טועה בדבר משנה כמי שציין אחד מהכותבים.)

[אפרקסתא דעניא]

הרי פשוט שגם האשכנזים וגם התימנים קיימו מצוות קריאת פרשת זכור, אף שישנם כמה הבדלים בין סה"ת של העדות הללו.

[בברכה המשולשת]

אתם רק מחזקים את הקושיא שאם כלפי שמיא קיים את המצווה תמיד או אי עבירה אז אף פעם החכם לא טועה אז מה המשמעות של סייעתא דשמיא בפסק הלכה.

אולי לדורות

[עושה חדשות]

אגב, דברי החזו"א אינם חידוש שלו, וכבר מצאנו כן במפורש בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יב"ק משפירא רבו של רבינו הרקח

ביחוסי תו"א? לא מוכר לי לע"ע. אולי התכוונת לשבה"ל (- viewtopic.php?f=17&t=23561&p=268353#p268353) ? אבל יש קצת הבדל בין ההגדרה של החזו"א לשבה"ל.

[שומע ומשמיע]

ראיתי פעם איזה חסידישע מעיישה עם שני צדיקים ידועים [לא זוכר את השמות]. שאחד שלח לחברו בליל יו"ט שסוכתו פסולה [היה וויכוח על משהו בסכך]. ושלח לו שאינו מקבל, כי כבר היה אצלו אברהם ופקד כמה עקרות.

ולא הבנתי את הטענה, מהאי טעמא, שכיוון שהוא אחז כן אז הגיע אברהם. אבל אין זה ראיה במו"מ של הלכה.

וצע"ג.

[קראקובער]

ראיתי פעם איזה חסידישע מעיישה עם שני צדיקים ידועים [לא זוכר את השמות]. שאחד שלח לחברו בליל יו"ט שסוכתו פסולה [היה וויכוח על משהו בסכך]. ושלח לו שאינו מקבל, כי כבר היה אצלו אברהם ופקד כמה עקרות.

ולא הבנתי את הטענה, מהאי טעמא, שכיוון שהוא אחז כן אז הגיע אברהם. אבל אין זה ראיה במו"מ של הלכה.

וצע"ג.

אולי התווכחו על פסול דרבנן ואברהם אוקמי אדאורייתא??!!

[אוצר החכמה]

לא הבנתי בכלל את שאלת פותח האשכול.
החזו"א מדבר באופן שהוא סובר כך, ואפילו שחולקין עליו הוא כן דעתו. (ויתכן שגם במקרה שאח"כ חזר בו דהיינו שאינו אומר שטעה אלא שעתה נראה לו יותר כצד אחר.) אבל אם מודה שטעה ע"ז לא דיבר החזו"א.

[בברכה המשולשת]

אגב, דברי החזו"א אינם חידוש שלו, וכבר מצאנו כן במפורש בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יב"ק משפירא רבו של רבינו הרקח

ביחוסי תו"א? לא מוכר לי לע"ע. אולי התכוונת לשבה"ל (- viewtopic.php?f=17&t=23561&p=268353#p268353) ? אבל יש קצת הבדל בין ההגדרה של החזו"א לשבה"ל.

התכוונתי ליחתו"א, ערך רבי חנינא בן גמליאל, עמ' תלה-תלז

[חברא]

שמעתי שיש בזוה"ק שמי שעשה מצווה ע"פ הוראת חכם (או בחכם המורה לעצמו) שלא באופן שנפסק להלכה, לא זו בלבד שניקה מאשמה, אלא גם פעל כל התיקונים בעולמות העליונים והוליד את כל המלאכים הנולדים מהמצווה כתיקונה.
יודעים מקור?

איני יודע מקור מהזוהר, אבל כן כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קצב):

...ולא לבד ניתן רשות להטות אחר רבים בעת המחלוקת, רק אפי' יהי' נגד האמת המסור הל"מ, כענין תנור של עכינאי שבלי ספק הבת קול יצא כהל"מ, ומ"מ לא חשו לו, שכך רצונו ית' ככתוב בתורתו אחרי רבים להטות.
ולוּ הונח שנמסר למרע"ה מסיני שיהיו ה' פרשיות בתפילין - שבאמת אין הכרח מן התורה למספר ארבע ע' תוס' פ"ק סנהדרין ד' ע"ב - ואף שתלוין בהם סתרי סתרים וסודי סודות, אחר שהסכימו חז"ל שיהיו רק ד' זה הוא רצונו ית', וכפי רצונו ית' יתעוררו הסודות וגנזי עליון. ואין להאריך בזה.

[לעומקו של דבר]

שמעתי שיש בזוה"ק שמי שעשה מצווה ע"פ הוראת חכם (או בחכם המורה לעצמו) שלא באופן שנפסק להלכה, לא זו בלבד שניקה מאשמה, אלא גם פעל כל התיקונים בעולמות העליונים והוליד את כל המלאכים הנולדים מהמצווה כתיקונה.
יודעים מקור?

איני יודע מקור מהזוהר, אבל כן כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קצב):

...ולא לבד ניתן רשות להטות אחר רבים בעת המחלוקת, רק אפי' יהי' נגד האמת המסור הל"מ, כענין תנור של עכינאי שבלי ספק הבת קול יצא כהל"מ, ומ"מ לא חשו לו, שכך רצונו ית' ככתוב בתורתו אחרי רבים להטות.
ולוּ הונח שנמסר למרע"ה מסיני שיהיו ה' פרשיות בתפילין - שבאמת אין הכרח מן התורה למספר ארבע ע' תוס' פ"ק סנהדרין ד' ע"ב - ואף שתלוין בהם סתרי סתרים וסודי סודות, אחר שהסכימו חז"ל שיהיו רק ד' זה הוא רצונו ית', וכפי רצונו ית' יתעוררו הסודות וגנזי עליון. ואין להאריך בזה.

ישר!!

אמנם שם מדובר על אופן שהוכרעה כן ההלכה ולא על חכם שהורה ואולי יש חילוק.

[איתן]

דרשות הר"ן הדרוש האחד עשר (עמ' תמ במה' מה"ק)

ואני סובר עוד, שאי אפשר שימשך ממה שיכריעו הסנהדרין הפסד בנפש כלל, גם כי יאכילו דבר האיסור ושיאמרו בו שהוא מותר. לפי שהתיקון אשר ימשך בנפש מצד ההכרעה למצות החכמים מורי התורה, הוא הדבר היותר אהוב אצלו, כאמרו (ש"א טו כב) הנה שמוע מזבח טוב, ותיקון ההוא יסיר הרוע אשר הוא מעותד להתילד בנפש מצד אכילת הדבר האסור ההוא. וכיוצא בדבר זה בעצמו יקרה בגוף, כי המאכל המזיק, כשיאכלהו האוכל על דעת שמועיל אליו, הנה מחשבתו תפעל באוכל ההוא, ויסור ממנו היזקו, אם לא שיהיה מופלג. כן הענין כשימשך האדם אחר מצות הסנהדרין, גם כי ישיגו ויכירו בדבר האסור שהוא מותר, הימשכו אחר עצתם, והיותו נמשך אחריהם, יסיר מנפשו כל אותו רוע שהיה ראוי שיתילד מצד אכילת הדבר האסור ההוא. ולכן צותה התורה ואמרה לא תסור מן הדבר אשר יגידו אליך ימין ושמאל. והנה נשלם בזה ענין השופטים ותיקונם.

[קראקובער]

לא הבנתי בכלל את שאלת פותח האשכול.
החזו"א מדבר באופן שהוא סובר כך, ואפילו שחולקין עליו הוא כן דעתו. (ויתכן שגם במקרה שאח"כ חזר בו דהיינו שאינו אומר שטעה אלא שעתה נראה לו יותר כצד אחר.) אבל אם מודה שטעה ע"ז לא דיבר החזו"א.

לשיטתך אם רבי חייא היה חוזר בו שעה אחת לפני פטירתו יתברר למפרע שלא הניח תפילין מעולם? לפי ההגיון של החזו"א לא בטוח.

[אוצר החכמה]

הדגשתי את ההבדל בין טעות לבין חוזר בו.

וכנראה הסייעתא דשמייא גורמת שלא יטעה ר' חייא טעות גמורה שאז יתכון שיתגלה לו חמש דקות לפני פטירתו שטעה.

[קראקובער]

הדגשתי את ההבדל בין טעות לבין חוזר בו.

היינו הך.

[אוצר החכמה]

בקיצור לפי דעתך לא משנה מה פסק הפוסק לדעת החזון איש תמיד כך הדין. וברור שאם כך אין צורך שיהיה לו סייעתא דשמיא לכוון לאמת כי את מי בכלל מעניינת האמת.

בעיני זה לא מתקבל על הדעת.

[קראקובער]

בקיצור לפי דעתך לא משנה מה פסק הפוסק לדעת החזון איש תמיד כך הדין. וברור שאם כך אין צורך שיהיה לו סייעתא דשמיא לכוון לאמת כי את מי בכלל מעניינת האמת.

בעיני זה לא מתקבל על הדעת.

נכון, זה בדיוק מה שאני לא מבין ועל זה נפתח האשכול.

[אוצר החכמה]

אבל כיוון שזה לא נכון והחזו"א לא העלה בדעתו שאם רב פסק דין ולמחרת ראה שטעה בדבר משנה עדיין הדין כמו שסבר אתמול לכן אין קושיה.

באותה מידה כמו שאם רב הניח תפילין ולמחרת התברר שלא היה בהם פרשיות לא נאמר שלא צריך פרשיות בתפילין.

[עושה חדשות]

אגב, דברי החזו"א אינם חידוש שלו, וכבר מצאנו כן במפורש בספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יב"ק משפירא רבו של רבינו הרקח

ביחוסי תו"א? לא מוכר לי לע"ע. אולי התכוונת לשבה"ל (- viewtopic.php?f=17&t=23561&p=268353#p268353) ? אבל יש קצת הבדל בין ההגדרה של החזו"א לשבה"ל.

התכוונתי ליחתו"א, ערך רבי חנינא בן גמליאל, עמ' תלה-תלז

יש"כ. דבריו אכן קרובים לד' החזו"א, (ואילו בשבה"ל מבו' קצת אחרת, וכנ"ל). ז"ל:

מיהו אין מכאן ראייה כך ולא כך, דאם לעולם אין תקלה באה ע"י צדיקים, א"כ יש להקשות היאך יורו ב"ד לאכול חלב ולעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו בהוראת ע"ז וכן כהן גדול וכן חזקיהו מלך יהודה שהיה חסיד גמור ואכלו את הפסח בלא ככתוב על ידו וכ"ש חמץ, והכא לא שייך למימר אתם אפילו שוגגים אפילו מזידים דא"כ למה הכתוב מעיד בלא ככתוב כת' וכתוב הוא, הילכך היה לנו להקשות מכאן בדברי הכל, אלא על כרחיך בהוראה לא שייך, שבכל דבר שנותנין דעת להורות והכוונה להעמיד הדבר על דין תורה, כמה שגו בדבר זה כגון צרת הבת וקיימא לן נמי מסקנא דעשו ב"ש כדבריהן והעיד ר' יהושע על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם והן בני צרת הבת ... לפיכך נראה כי לא שייך לומר כן בהוראה הואיל ואמרה תורה כי יפלא אחרי רבים להטות עמדה תורה על העתיד, כהא ההיא דאקשתא ואייתרא דהוא איסור כרת ובני ארץ ישראל אכלי ליה ובני בבל לא אכלי וכן פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא שם בחלב תותב קרום ונקלף וכמה וכמה כיוצא בזה בההיא דפליגי ב"ש וב"ה במראה דמים שהן כמימי תלתן וכמימי בשר דב"ה מטהרין וב"ש מטמאין דאתי לביאת זבה ולקלקול מניינה או כמר או כמר הואיל ועשו כדבריהן, היל' בכל הוראה לא שייך למימ' אין תקלה באה על ידיהן דא"כ חנניה בן אחי ר' יהושע שעבר שנים בגולה כמו שכתב' למעלה וקלקלו חכמים כל מועדים ע"י עיבורו כמו שכתבתי בסדר אחיה דשלחו רכב בסוס הן דמטא מטא והן דלא מטא נהגו בקלקול ... עוד אני חוזר לפרש שאין תקלה בא על ידי צדיקים בכלל כל דבר שהצדיק יודע בו שאסור ונזהר בו אין תקלה באה לו ואם אינו נזהר אפילו באיסור דרבנן לא שייך למימר הכי אבל בהוראה לא שייך שהרי קבלתו כך כגון ר' שמעון שאכל ספחים של שביעית ...

[קראקובער]

אבל כיוון שזה לא נכון והחזו"א לא העלה בדעתו שאם רב פסק דין ולמחרת ראה שטעה בדבר משנה עדיין הדין כמו שסבר אתמול לכן אין קושיה.

באותה מידה כמו שאם רב הניח תפילין ולמחרת התברר שלא היה בהם פרשיות לא נאמר שלא צריך פרשיות בתפילין.

אתה צודק החכמה היא לחדד את זה.

[וירטואלי]

ביחוסי תו"א? לא מוכר לי לע"ע. אולי התכוונת לשבה"ל (- forums/viewtopic.php?f=17&t=23561&p=268353#p268353) ? אבל יש קצת הבדל בין ההגדרה של החזו"א לשבה"ל.

התכוונתי ליחתו"א, ערך רבי חנינא בן גמליאל, עמ' תלה-תלז

יש"כ. דבריו אכן קרובים לד' החזו"א, (ואילו בשבה"ל מבו' קצת אחרת, וכנ"ל). ז"ל:

מיהו אין מכאן ראייה כך ולא כך, דאם לעולם אין תקלה באה ע"י צדיקים, א"כ יש להקשות היאך יורו ב"ד לאכול חלב ולעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו בהוראת ע"ז וכן כהן גדול וכן חזקיהו מלך יהודה שהיה חסיד גמור ואכלו את הפסח בלא ככתוב על ידו וכ"ש חמץ, והכא לא שייך למימר אתם אפילו שוגגים אפילו מזידים דא"כ למה הכתוב מעיד בלא ככתוב כת' וכתוב הוא, הילכך היה לנו להקשות מכאן בדברי הכל, אלא על כרחיך בהוראה לא שייך, שבכל דבר שנותנין דעת להורות והכוונה להעמיד הדבר על דין תורה, כמה שגו בדבר זה כגון צרת הבת וקיימא לן נמי מסקנא דעשו ב"ש כדבריהן והעיד ר' יהושע על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם והן בני צרת הבת ... לפיכך נראה כי לא שייך לומר כן בהוראה הואיל ואמרה תורה כי יפלא אחרי רבים להטות עמדה תורה על העתיד, כהא ההיא דאקשתא ואייתרא דהוא איסור כרת ובני ארץ ישראל אכלי ליה ובני בבל לא אכלי וכן פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא שם בחלב תותב קרום ונקלף וכמה וכמה כיוצא בזה בההיא דפליגי ב"ש וב"ה במראה דמים שהן כמימי תלתן וכמימי בשר דב"ה מטהרין וב"ש מטמאין דאתי לביאת זבה ולקלקול מניינה או כמר או כמר הואיל ועשו כדבריהן, היל' בכל הוראה לא שייך למימ' אין תקלה באה על ידיהן דא"כ חנניה בן אחי ר' יהושע שעבר שנים בגולה כמו שכתב' למעלה וקלקלו חכמים כל מועדים ע"י עיבורו כמו שכתבתי בסדר אחיה דשלחו רכב בסוס הן דמטא מטא והן דלא מטא נהגו בקלקול ... עוד אני חוזר לפרש שאין תקלה בא על ידי צדיקים בכלל כל דבר שהצדיק יודע בו שאסור ונזהר בו אין תקלה באה לו ואם אינו נזהר אפילו באיסור דרבנן לא שייך למימר הכי אבל בהוראה לא שייך שהרי קבלתו כך כגון ר' שמעון שאכל ספחים של שביעית ...

סליחה על ההקפצה, פשוט הגעתי מארץ מרחקים.

אפשר אולי לפרש מהי בדיוק נקודת החילוק בין גדרו של החזו"א להגדרתו של שבה"ל?

ואגב, מה שהביא הרב בברכה המשולשת מיחותו"א אם אמנם שהדברים מוסיפין תבלין וענין אינם דומים זל"ז כלל.
ראשונה הוא מדבר על לאוין ולא על עשין וכמו שהשריש לנו לחלק ביניהם בספר משך חכמה פרשת בא על הפסוק ושמרת את המצווה הזאת וגו'.
והעיקר, הוא מדבר אף לענין פר הע"ד של ציבור ששם מדובר בבית דין שהורו להתיר חלב וחזרו בהם, בהשלכה למצוות תפילין לדוגמא הרי בכה"ג פשיטא שלא קיים מצוות תפילין, שהרי בית דין מביאין קרבן על מעשיהם ואכן כן יש כאן חטא גמור (אני כותב על הדברים כפי שהם בהעתקתו של כת"ר, ואולי יש שם תוספת שמשנה את כל המשמעות).

[וירטואלי]

שמעתי שיש בזוה"ק שמי שעשה מצווה ע"פ הוראת חכם (או בחכם המורה לעצמו) שלא באופן שנפסק להלכה, לא זו בלבד שניקה מאשמה, אלא גם פעל כל התיקונים בעולמות העליונים והוליד את כל המלאכים הנולדים מהמצווה כתיקונה.
יודעים מקור?

איני יודע מקור מהזוהר, אבל כן כתב בשו"ת חוות יאיר (סימן קצב):

...ולא לבד ניתן רשות להטות אחר רבים בעת המחלוקת, רק אפי' יהי' נגד האמת המסור הל"מ, כענין תנור של עכינאי שבלי ספק הבת קול יצא כהל"מ, ומ"מ לא חשו לו, שכך רצונו ית' ככתוב בתורתו אחרי רבים להטות.
ולוּ הונח שנמסר למרע"ה מסיני שיהיו ה' פרשיות בתפילין - שבאמת אין הכרח מן התורה למספר ארבע ע' תוס' פ"ק סנהדרין ד' ע"ב - ואף שתלוין בהם סתרי סתרים וסודי סודות, אחר שהסכימו חז"ל שיהיו רק ד' זה הוא רצונו ית', וכפי רצונו ית' יתעוררו הסודות וגנזי עליון. ואין להאריך בזה.

אבל לא הוזכר שתוכ"ד החוו"י כותב שזה דוחק.

[בברכה המשולשת]

יש"כ. דבריו אכן קרובים לד' החזו"א, (ואילו בשבה"ל מבו' קצת אחרת, וכנ"ל). ז"ל:

מיהו אין מכאן ראייה כך ולא כך, דאם לעולם אין תקלה באה ע"י צדיקים, א"כ יש להקשות היאך יורו ב"ד לאכול חלב ולעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואפילו בהוראת ע"ז וכן כהן גדול וכן חזקיהו מלך יהודה שהיה חסיד גמור ואכלו את הפסח בלא ככתוב על ידו וכ"ש חמץ, והכא לא שייך למימר אתם אפילו שוגגים אפילו מזידים דא"כ למה הכתוב מעיד בלא ככתוב כת' וכתוב הוא, הילכך היה לנו להקשות מכאן בדברי הכל, אלא על כרחיך בהוראה לא שייך, שבכל דבר שנותנין דעת להורות והכוונה להעמיד הדבר על דין תורה, כמה שגו בדבר זה כגון צרת הבת וקיימא לן נמי מסקנא דעשו ב"ש כדבריהן והעיד ר' יהושע על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם והן בני צרת הבת ... לפיכך נראה כי לא שייך לומר כן בהוראה הואיל ואמרה תורה כי יפלא אחרי רבים להטות עמדה תורה על העתיד, כהא ההיא דאקשתא ואייתרא דהוא איסור כרת ובני ארץ ישראל אכלי ליה ובני בבל לא אכלי וכן פלוגתא דר' ישמעאל ור' עקיבא שם בחלב תותב קרום ונקלף וכמה וכמה כיוצא בזה בההיא דפליגי ב"ש וב"ה במראה דמים שהן כמימי תלתן וכמימי בשר דב"ה מטהרין וב"ש מטמאין דאתי לביאת זבה ולקלקול מניינה או כמר או כמר הואיל ועשו כדבריהן, היל' בכל הוראה לא שייך למימ' אין תקלה באה על ידיהן דא"כ חנניה בן אחי ר' יהושע שעבר שנים בגולה כמו שכתב' למעלה וקלקלו חכמים כל מועדים ע"י עיבורו כמו שכתבתי בסדר אחיה דשלחו רכב בסוס הן דמטא מטא והן דלא מטא נהגו בקלקול ... עוד אני חוזר לפרש שאין תקלה בא על ידי צדיקים בכלל כל דבר שהצדיק יודע בו שאסור ונזהר בו אין תקלה באה לו ואם אינו נזהר אפילו באיסור דרבנן לא שייך למימר הכי אבל בהוראה לא שייך שהרי קבלתו כך כגון ר' שמעון שאכל ספחים של שביעית ...

סליחה על ההקפצה, פשוט הגעתי מארץ מרחקים.

אפשר אולי לפרש מהי בדיוק נקודת החילוק בין גדרו של החזו"א להגדרתו של שבה"ל?

ואגב, מה שהביא הרב בברכה המשולשת מיחותו"א אם אמנם שהדברים מוסיפין תבלין וענין אינם דומים זל"ז כלל.
ראשונה הוא מדבר על לאוין ולא על עשין וכמו שהשריש לנו לחלק ביניהם בספר משך חכמה פרשת בא על הפסוק ושמרת את המצווה הזאת וגו'.
והעיקר, הוא מדבר אף לענין פר הע"ד של ציבור ששם מדובר בבית דין שהורו להתיר חלב וחזרו בהם, בהשלכה למצוות תפילין לדוגמא הרי בכה"ג פשיטא שלא קיים מצוות תפילין, שהרי בית דין מביאין קרבן על מעשיהם ואכן כן יש כאן חטא גמור (אני כותב על הדברים כפי שהם בהעתקתו של כת"ר, ואולי יש שם תוספת שמשנה את כל המשמעות).

הוא מדבר גם על עשין.