פורום אוצר החכמה

לעומקו של דבר כתב:נוב"י על הציידים שמקלים בונשמרתם.

קראקובער כתב:לסכנה גשמית מותר והרי חמירה סכנתא מאיסורא, כך טען לי אחד וזה לא נשמע נכון, מה דעתכם?

לעומקו של דבר כתב:שו"ת חת"ס סו"ס נ"ט

וכן בשביתת בהמה שכ' מעלתו, הלא רעיוניו לנוכח יביטו היטב בהיתרים שכ' רמ"א סס"י רמ"ו, ולעומת זה מ"ש והחמיר בתשו' צמח צדק סי' ל"ה דכל הני היינו כשהם כבר בידי גוים ע"ש אבל לא לכתחלה, ואם באנו לומר הפסד מרובה הוה דיעבד וגם הצמח צדק מודה כמבואר למעיין בדבריו היכא שאינו רק מניעת הריווח אלא הפסד גמור ע"ש, מ"מ מידי לא תצא הוראה להיתר, ועל זה אנו מתפללים שתהי' פרנסתינו בהיתר ולא באיסור, ואין הכוונה בלא גניבה וגזילה שזו אינו בידי שמים, אבל הכוונה דברים האסורים ונצטרך להתירם משום הפסד פרנסתינו לשיזבן רחמנא מאלו וכיוצא באלו:

תוספות מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א ד"ה אימור
...וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה. אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור, יפסידנה? ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר

עקביה כתב:

תוספות מסכת עבודה זרה דף טו עמוד א ד"ה אימור
...וי"ל דודאי הא דאסור למכור בהמה טמאה היינו דוקא בימיהם שהיו הרבה יהודים ביחד ואם היה לו לאדם בהמה שאינו צריך לה היה מוכרה לחבירו ולא היה מפסידה. אבל עתה מה יעשה שלא ימצא למכור, יפסידנה? ולכך נהגו הגאונים שבגולה היתר בדבר

מדבריהם נראה שהתירו איסור דרבנן, לא כי בגזירה עצמה היה מונח היתר לזמן שבו יהיה קשה לעמוד בה, אלא פשוט בגלל שקשה מאד לעמוד בה.

אינני יודע אם ניתן ללמוד ולהקיש מדברי תוס' אלה למקרים אחרים, אבל פוק חזי מאי עמא דבר, כאשר א"א להתפרנס ללא ניסיון של שמירת עיניים למשל, לא מצאנו שיש חיוב להימנע מכך (ודאי הנמנע קדוש ייאמר לו, אבל לאו כ"ע בנן של קדושים), אלא יעבוד ויזהר לשמור עצמו ככל יכולתו (ואולי הוא גם בכלל ליכא דרכא אחרינא, שגם זו סיבה להתיר).

חוקרנוביץ כתב:פשיטא שאין ברכה אם נעשה פרנסה ע"י ירידה רוחנית

חוקרנוביץ כתב:אם אין ברכה רווחה מנין?

קראקובער כתב:לדבריך מותר לפתוח חנות בשבת בגלל שזה רק מדרבנן!?
(טוב, לפי הרמב"ן זה דאורייתא)

שאלת תם כתב:באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

שומע ומשמיע כתב:

שאלת תם כתב:באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

דרך הטבע ודרכו של עולם, שיש סכנות בחיים.

שאלת תם כתב:באמת יש להבין מדוע אכן מותר להסתכן לצורך פרנסה, הרי מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה לר"ה, אלא שצריך האדם להשתדל כדי שתהיה פרנסתו בדרך טבעית, וכי יעלה על הדעת שמחובת ההשתדלות להכניס את עצמו לסכנות? וע"כ צ"ל שמדובר באופן שאין אפשרות אחרת להשתדל בפרנסתו, והאפשרות היחידה של אדם זה להתפרנס בדרך הטבע, היא רק באופן זה שמכניס עצמו לסכנה (או משום שלא יודע לעשות מלאכה אחרת, או משום שלא מצליח להישכר לעבודה אחרת וכדומה), וא"כ ה"ה בנד"ד כל השאלה באופן שא"א לו להתפרנס באופן אחר.
(לא נכנסתי לדון בעצם השאלה, אלא להעמיד את השאלה באופן הנכון.)

פלוריש כתב:נסכם: נו"ב - הותר לצורך פרנסה אף ספק פיקו"נ; אג"מ - הותר לצורך פרנסה רק בסכנה רחוקה; חזו"א - בסכנה רחוקה שהיא מנהגו של עולם הותר אף בחינם.

עושה חדשות כתב:

פלוריש כתב:נסכם: נו"ב - הותר לצורך פרנסה אף ספק פיקו"נ; אג"מ - הותר לצורך פרנסה רק בסכנה רחוקה; חזו"א - בסכנה רחוקה שהיא מנהגו של עולם הותר אף בחינם.

וילה"ס האם ההיתר הזה מתיר גם לסכן אחרים, או רק את עצמו.

אבל ודאי מסתבר שהוא דוקא כשהאחר גם כן נכנס לזה ברצונו, דודאי אין לו רשות להכניס אף בספק הרחוק כזה את אלו שלא ידעו או לא רצו להכנס אף בספק רחוק כזה.

שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג - לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות... הרופא כדיין מצווה לדון... אין לדיין אלא מה שעיניו רואות... והוא שיזהר כמו שראוי בדיני נפשות ולא יזיק בפשיעה... ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה (ובדומה לכך בפירוש הרמב"ן לתורה (ויקרא כו, יא): "אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקיא במלאכה").

מלחמת מצוה אין צריך ליטול רשות בי"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת, אבל במלחמת הרשות אינו מוציא העם אלא על פי בי"ד (רמב"ם מלכים ומלחמות ה, ב).

כולל יונגערמאן כתב:מה זה 'הסתכנות מבחינה רוחנית'? שאלה כללית למדי בלי לקבוע פרמטרים שנוכל לדון בהם.