א) בביאור רבינו הגר"א למשלי יד,כו כתב בזה"ל: והענין כי יש שני חלקי בטחון. אחד שהקב"ה מבטיחו לתת לו הון רב ועושר כמו שמצינו שהבטיח לו השי"ת לאברהם שיעשירו, וזה נקרא בטחון. וחלק השני הוא, שהקב"ה אין מבטיחו, אך האדם בעצמו שם מבטחו בה', וזה נקרא חסיון, וכמו שכתוב צור חסיו בו (דברים לב,לז), שהצור הוא למחסה לאדם מזרם וממטר כאשר ינוח שם בעצמו, אך הצור לא הבטיחו שיהיה לו למחסה.
ויעו"ש שפירש לפי"ז בדרך נפלא הפס' בתהילים: טוב לחסות בה' מבטוח בנדיבים, וכן הפס' במשלי: ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה.
ב) ונראה להעמיק חקר בענין זה, דהנה בעיקר דבר הביטחון נראה בכמה מקומות שזה דבר המסור לצדיקים, כן הוא לשון הברכה ד'על הצדיקים': ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת...משען ומבטח לצדיקים, ועוד הרבה מקראות בדרך זה.
ויש לבאר הטעם בזה, דבאמת ענין בטחון הוא מלשון הבטחה, כמבואר בדברי הגר"א, ואמנם כל ההבטחות האמורות בתורה לטובה ולברכה הם רק לעושי רצונו יתברך, ועל דרך זה הברכות והקללות בתורת כהנים ובמשנה תורה ושאר דוכתי, דהברכות למקיימי המצוות והקללות לעוברים עליהם. ועל כן פשיטא דמושג בטחון לא שייך ברשע.
ומאידך גיסא, הרי בנוסח הברכה עצמה נראה דכלל את כל הבוטחים בשמך באמת, ולא רק את הצדיקים. וביותר, מחתימת הברכה, ולא נבוש כי בך בטחנו, משמע כי עצם הדבר שבך בטחנו זה טעם שלא נבוש, ואין זקוקים לתנאים נוספים. וראה יומא ט,א גבי חורבן הבית הראשון: רשעים היו אלא שתלו בטחונם בהקב"ה.
ובתהילים לב,י: רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו. ובילקוט שמעוני תשיט: אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנהו. והרמב"ן בתחילת ספרו 'האמונה והבטחון' הביא מדרש זה, והוסיף: כמו שנאמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל צדיקים ורשעים. ואמרו: בשעה שהקב"ה מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
הרי מבואר מדברי הרמב"ן, דאף כי הבוטח בה' חסד יסובבנהו היינו אפילו רשע, מ"מ זה חלוק בגדרו מצדיק, שזוכה לחסדים רק מצד מדת הרחמים שישנו אף על רשעים, וכן צער השכינה שמצטערת בצער של כל אדם מישראל יהיה אשר יהיה.
ג) והנה ראה לשון רבינו הגר"א בפירושו לנחום א,ז בביאור הכתוב טוב ה' למעוז ביום צרה וידע חוסי בו, וז"ל: יש הבדל בין מעוז לחוסיו, כי מעוז אשר עוז לו בזכותו או בזכות אבותיו, וחוסי בו שאינו תולה בזכות כלל, רק חוסה בשמו הגדול ומבורך לעולם, לכן למעוז טוב ה' ביום צרה, מרעה וצרה עצמה בורא לו טובתו תחילתו יסורים וסופו שלוה בכפליים, אבל לחוסי בו עצמו ית' הוא יודע ומשגיח ומגין שלא יבוא עליהם צרה כלל, לכן לא הזכיר אצל חוסי בו ביום צרה.
ודברי הגר"א מפליאים ביותר, דבדברי הרמב"ן שמענו דלרשעים מועילה מדת הבטחון רק לעורר רחמי שמים וצער השכינה, אבל ודאי זה פחות מענין הבטחון בצדיקים, וכאן שמענו בדברי הגר"א, דאדרבה ענין החסיון בה' שהוא ללא שום הבטחה מצד הבורא, ורק שהאדם מצד עצמו חוסה בו, וזה בלא שום זכות שלו או של אבותיו, זה משובח יותר מהבטחון, עד כדי שבטחון רק מושיע מהצרה להצמיח טובה מהרעה והיסורים, ואילו חסיון כזה מגן לגמרי שלא תהא צרה כלל.
ד) ואשר נראה בביאור הדברים, דבאמת בהנהגה הקבועה של העולם הרי ישנה ההנהגה של מערכות הטבע, וישנה הנהגה לפנים מזה של שלש עשרה מידות של רחמים. ואחד ממידותיו שנוהג בהם את ישראל הוא מדת חנון שענינו מתנת חנם ואפילו למי שאינו הגון. והנה ודאי בטחון הצדיקים שהוא מצד ההבטחה של הקב"ה וזכותם או זכות אבותם זה דרגה גבוהה יותר מרשע שתולה עיניו לרחמי ה' וזוכה למתנת חנם.
אולם מדת חסיון בה' אינה בכיוצא בזה, אלא מדה אחרת טובה הימנה לאין שיעור. כי בטחון הוא במידותיו ית' וסדרי ההנהגה שמנהיג את בריותיו אם בדין או בחסד לפנים משורת הדין. אבל חסיון הוא בו עצמו יתברך, דהיינו למעלה מן המדות וסדרי ההנהגה של הקב"ה כלפי בריותיו, הוא חוסה בעצמותו ית', וזוהי דרגה גבוהה מאוד שמדלג כביכול על כל המידות והדרכים שהקב"ה מנהיג בהם את העולם, ותולה עיניו בעצמותו ית', בינה זאת.
וכיון שהוא דבק בעצמותו ית' הרי הקב"ה מגן בעדו שלא תבא הצרה כלל, שכו כל המאורעות הפוקדים את האדם ובכללן הצרות והיסורים הם בכלל הנהגת הקב"ה אתו. אולם מי שחוסה בעצמותו ית' הוא מתרומם למעלה מזה, שמתדבק בה' עצמו כביכול. ובזה הבטחון עצמו הוא העושה פרי לסעדו ולהושיעו, ואין צריך בזה לזכויות או למידת רחמים.
ונראה שזהו הביאור בנוסח הברכה: ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. וצ"ב אטו יש שכר טוב ושכר שאינו טוב. אולם נראה ד'שכר טוב' היינו בבחינה זו שמקבל שכר על פעולת הבטחון בעצמה, ואין הבטחון רק היכי תימצי בעלמא לבטוח בזכויותיו או בהבטחת ה' ומידות רחמיו. ובזה הבטחון היא הפעולה שעליה מקבל את שכרו.
(וראה עוד בספרי רבינו החפץ חיים, שם עולם קונט' נפוצות ישראל סו"פ ח, שמירת הלשון ב, יט פרשת שלח).