זכור לי כמה דוגמאות לגדר זה.
א. קושייתו המפורסמת של האדר"ת, למה מי שאכל מצה בלא הסבה חוזר ואוכל, הרי יכול לפטור עצמו באכילה דכורך. שדוקא אכילה דאורייתא א"א לצאת בכורך משום מצוה אתי טעם מרור דרבנן ומבטל טעם מצה דאורייתא משא"כ עתה יהיו שניהם דרבנן.
ב. קושית כמה אחרונים (קה"י ואולי גם בזה קדמו האדר"ת) למה מי שאכל סעודה שניה ובברכה לא אמר רצה חוזר, הרי סעודה שלישית לפניו.
ג. דברי הרמב"ן בסה"מ, דלדעת הרמב"ם שחיוב תפילה מה"ת, מי שלא התפלל שחרית וספק אם התפלל מנחה היה ראוי שיחזור מעיקר הדין, וקשה הרי ערבית לפניו. (ואת"ל שערבית שייכת ליום שלמחרת, הרי התפלל אמש ערבית).
התירוץ לכ"ז, שכיון שחייב עתה אין אנו מתחשבים במה שיהיה בהמשך.
זכור לי דוגמאות נוספות המלמדות על גדר זה. אשמח לתוספות.