מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בקנייני הגויים

[רבותיי]

ידועה המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל, בקניינים הנהוגים אצל ישראל וגויים מן התורה.
לר' יוחנן: מן התורה מעות קונות בבני ישראל, ואילו משיכה קונה לגויים.
לריש לקיש: משיכה קונה לישראל, ואילו מעות קונות בגויים.
הגמ' בעבודה זרה (עא.) מוכיחה כי משיכה קונה בגויים ממנהג הפרסיים שלא חזרו בהם אחר שמשכו. וביארו בתוספות כי לא מדובר בהוכחה מוחצת, אלא בסיוע בעלמא לשיטת ר' יוחנן ממנהג בני פרס בזמנו של אמימר, כאשר ממנו ניתן להסיק על מנהג אבותיהם.
הדברים זוקקים ביאור: מה לנו ולמנהגם כאשר אנו מבררים את כוונת המקרא "וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך" אשר כידוע בזאת תלויות השיטות המוזכרות?
נראה, כי זאת ברור היה לחז"ל כי התורה לא באה ברמזיה להורות לגויים אשר לא קבלו עולה עליהם מה יעשו ואיך ינהגו בעסקיהם. אלא קבלה הייתה ביד חז"ל כי מפסוק זה אנו דורשים כי בני ישראל נוהגים בקניין שונה מזה הנהוג אצל גויי הארץ, ועל כן - כאשר נדע מה היה הקניין שנהג בזמן מתן תורה אצל בני נח, נוכל להסיק מכך לגבי הקניין הנוהג בבני ישראל מן התורה!
כמו פרטים רבים אחרים, נפלה בקבלה זו מחלוקת. כאשר רבי יוחנן קיבל מרבו כי בזמן קבלת התורה נהגו הגויים במשיכה, ועל כן יש לנו להבין מן הפסוק כי בני ישראל קונים בכסף. ואילו ריש לקיש קיבל מרבו אחרת.

[כדכד]

אנו מבררים את כוונת התורה והיות והכוונה לא ברורה לנו אנו מבררים מה עושים בעולם.
שאלתך אינה מובנת כלל עם כי הבנין שבנית עליה יכול בהחלט להיות נכון

[מיללער]

נראה, כי זאת ברור היה לחז"ל כי התורה לא באה ברמזיה להורות לגויים אשר לא קבלו עולה עליהם מה יעשו ואיך ינהגו בעסקיהם.

לכאורה התורה מורה דיני קנינים שבין 'ישראל' לעכו"ם, ולא להורות לגויים מה יעשו, ובוודאי מיירי בזמן שיד ישראל תקיפה, והגויים היו כפופים תחת חוקי ישראל, על זה נחלקו ר"י ור"ל מהו הקנין שבין ישראל לגוי - וזה דינים של ישראל ולא דיני עכו"ם.

-

ואגב דאיירינן בסוגיא דמעות קונות, חשבתי לשאול, אם אחד קנה או מכר מטלטלין בשבת 'בקנין מעות' אם עבר בזה על האיסור של מקח וממכר בשבת על אף שהקנין לא פעל אלא על מי שפרע?

ואולי זה תלוי במחלוקת ר"י ור"ל, דלר"י כיון דדבר תורה מעות קונות, וחז"ל לא עקרו הקנין (כמו שנראה מדברי רש"י ב"מ מח. ד"ה קאי באבל) אלא העמידוהו שהקנין חל לחייב עליה במי שפרע, נמצא שקנינו פעל בשבת, משא"כ לר"ל שאין קנין מעות מהני כלל, והמי שפרע הוא רק משום דברים דאיכא בהדייהו מעות (בבא מציעא מח.) ממילא לא עבר על איסור מו"מ.

או אפשר כיון שכל האיסור הוא מדרבנן, אולי לגבי זה סגי במה שלכה"פ קאי במי שפרע ממילא הרי 'עסק' במסחר ואסור.

[ביקורת תהיה]

מקח וממכר אפילו בדברים בעלמא אסור בשבת, גזירה שמא יכתוב.

[חיים שאול]

נראה, כי זאת ברור היה לחז"ל כי התורה לא באה ברמזיה להורות לגויים אשר לא קבלו עולה עליהם מה יעשו ואיך ינהגו בעסקיהם.

לכאורה התורה מורה דיני קנינים שבין 'ישראל' לעכו"ם, ולא להורות לגויים מה יעשו, ובוודאי מיירי בזמן שיד ישראל תקיפה, והגויים היו כפופים תחת חוקי ישראל, על זה נחלקו ר"י ור"ל מהו הקנין שבין ישראל לגוי - וזה דינים של ישראל ולא דיני עכו"ם.

אם דינים דב"נ הם כדיני התורה אז התורה גם אומרת איך הם קונים (וכדחזינן גבי קנייני גוי מגוי)