פרסום מועדי הלוויות בקו טלפון
ש"ב גנוט- קול התורה באלעד שופטים התשע"ז
ברחובות קריה, בירשת"ו וגם בעירנו ובעוד מקומות, פורסם שישנו קו "גשר החיים", בו ניתן להתעדכן על נפטרים ומועדי הלויות וזמני "שבעה" ל"ע. והסתפקתי האם קו זה הוא בגדר "מוציא דיבה הוא כסיל", וכדלהלן:
א) פסחים ג, ב: רב כהנא חלש, שדרוה רבנן לרבי יהושע בריה דרב אידי, אמרו ליה: זיל בדוק מאי דיניה. אתא אשכחיה דנח נפשיה. קרעיה ללבושיה, ואהדריה לקרעיה לאחוריה, ובכי ואתי. אמרו ליה: נח נפשיה? אמר להו: אנא לא קאמינא, (משלי י') "ומוציא דבה הוא כסיל". יוחנן חקוקאה נפק לקרייתא, כי אתא אמרו ליה: חיטין נעשו יפות? אמר להם: שעורים נעשו יפות. אמרו ליה: צא ובשר לסוסים ולחמורים! דכתיב (מלכים א ה) השערים והתבן לסוסים ולרכש. - מאי הוי ליה למימר? - אשתקד נעשו חיטין יפות. אי נמי: עדשים נעשו יפות.
ב) ובקהלת רבה (פרשה ז): ר' הוה דמיך בציפורין ואמרין ציפוראי כל דאתא ואמר דמך ר' אנן קטלין ליה, אזל בר קפרא ועלל בכוותא ואדיק ליה ורישיה מיכרך, ומניה בזיעין אמר אחינו בני ידעיה שמעוני שמעוני, אראלים ומצוקים אחזו ידן בלוחות הברית, גברה ידן של אראלים וחטפו את הלוחות, אמרין ליה דמך רבי, ואמר להו אתון אמריתון אנא לא אמינא, ולמה לא אמר דכתיב "ומוציא דבה הוא כסיל".
ג) לאור זאת כתב השו"ע יו"ד סימן תב: "מי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו; ואפילו באביו ואמו; ועל זה נאמר: "מוציא דבה הוא כסיל". ומותר להזמינו לסעודת אירוסין ונישואין וכל שמחה, כיון שאינו יודע. מיהו אם שואל עליו, אין לו לשקר ולומר: חי הוא, שנאמר "מדבר שקר תרחק". ומקור דינו הוא מד' המרדכי, שהביא ראיה לזה מהא דפסחים, וכתב: "אלמא שלא היה רוצה לומר לו כלום אילו לא היה שואלו ואפילו כששאלו לא השיב לו אלא ברמז בעלמא ועל זה נאמר מוציא דבה הוא כסיל", עכ"ל. וכתב הרמ"א: "ומ"מ בבנים זכרים נהגו להודיע, כדי שיאמרו קדיש; אבל בבנות, אין מנהג כלל להודיעם", עכ"ל. והט"ז כתב דיש לומר בלשון דמשתמע לתרי אפי דהיינו שאין מבואר בפירוש בדבריו שהוא מת אלא הלשון סובל לחיים ולמיתה, עי"ש.
ד) והנה פוק חזי דכו"ע מפרסמים מודעות אבל, בו מודיעים על פטירת נפטרים. ומצינו בשו"ת חוות יאיר סי' ר"א שלדעתו אין "מוציא דיבה" אלא רק בדיבור ולא בכתיבה. ובשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א יו"ד סימן רסג) מביא שב"מכתב עת איזראעליט" בשנת תרכ"ב, שעורכו היה הר"מ להמן ז"ל, הועלה פולמוס שלם, בו "הקשה אחד להמו"ל מדוע מודיע במכתב עתו שפלוני ופלוני במצדיקי עמינו שבקו חיים לכל חי, והלא אסור מטעם מוצא דבה כמבואר ביו"ד סוסי' ת"ב. והתנצל המו"ל ד"ר לעהמאן נ"י שמודיע רק דרך הספד, ובזה מותר". וכתב על כך רבי גרשון סג"ל ש"לדעתי נראה דאין שום מוציא דבה בכתב, דמוציא דבה הוא רק באמירה אבל לא בכתב שהרי הוא לא אמר רק ממילא נשמע, דלשון דבה הוא אמירה משורש דבב. וראי' לזה מהא דפסקינן בי"ד סי' ר"מ ס"ב וסי' רמ"ב סע' ט"ו דאסור לקרות אביו ורבו בשמם ומצינו כמה גדולים שהי' כותבין שם אביהם ושם רבם וכבר הקשו זאת על הרא"ש מהרש"ל ביש"ש קידושין סי' ס"ה ועל הטור בפ"ת יו"ד סי' ר"מ סק"ב, ע"כ מוכח דבכתב ליכא איסור וה"ה בנד"ד, ועיין גיטין פ"ז ע"ב לא חתם אינש בשמו דאביו, משמע אבל לכתוב שם אביו מותר והא ראיה שהרי העדים כותבין שם אביהם בחתימתם בגט". והגר"ע הילדסהיימר כתב על כך ש"לפי"ז יקשה בפסחים שם על ר' יהושע בריה דרב אידי ויוחנן חקוקאה ורב למה להם כל הנך טצדקי. היה להם לכתוב הבשורה בכתב". וכן הוכיחו האחרונים שלדעת המהרש"א בפסחים שם, יש "מוציא דיבה" גם בכתיבה, עי"ש.
ה) וכל זה הוא במודעות אבל, אך לכאו' בהכרזה ברמקול אין בזה היתר. ואולם בשו"ת שלמת חיים (ח"ד סי' פט) כתב שכל שיש בו צורך הנפטר, כגון שיבואו להלוויתו, מותר לפרסם ולהודיע שיבואו לכבודו. וכ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בס' נשמת אברהם (עמוד רכו). וכתב שבביה"ח צריכים להודיע למשפחה על פטירת החולה, כדי שיוכלו לטפל בו ובקבורתו ואין כל איסור בדבר. וכן בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (שם) כתב שאין מקום לשאלה בנידון זה, "דהא יקרא דחיי הוא בגדר כבוד הבריות ודוחה לאו של מוציא דבה אפי' בקום ועשה".
ו) ולכאו' ראיה לזה מדברי הארחות חיים (ח"ב עמוד תקעו), שכתב שטעם המנהג ששופכים מים בשכונה בה המת נפטר, הוא כדי שידעו הכל שיש מת בשכונה ולא יהיו צריכים להודיע בפיהם, שאז יהיה המודיע בכלל "מוציא דבה הוא כסיל". וכ"כ עוד ראשונים. אנו למדים מכאן שהמנהג היה שהודיעו בשכונת המת שהוא נפטר, ע"י ששפכו מים. רק עשו כן בדרך רמיזה, בצורה עקיפה. ואולם הרמ"א התיר לספר רק לבנים משום קדיש, ולבנות לא התיר. ומשמע לכאו' שלא התירו לספר משום שהבנות יישבו שבעה וינהגו מנהגי אבלות כל השנה, וצ"ע.
ז) ויש לומר עוד, שבעצם השו"ע לא איירי כלל מענין הכרזה על הלוויה והשבעה, ולכאו' זה ודאי מותר, שהרי צריכים להשתתף המון רב, ולעיתים שישים ריבוא, בהלוויתו של כמעט כל יהודי. ואיך יבואו כולם אם לא ישמעו ע"ז? והרי מקור ההלכה בשו"ע היא ממעשה דרב חייא, שהיה שמועה רחוקה וזמן רב אחר הפטירה, כמובא בפסחים שם ובב"י ושו"ע שם סעיף ב', ואינו ענין לפרסום על הפטירה וההלוויה, שיש בו יקרא דמת ויקרא דחיי. ויל"פ בזה מד הש"ס בכתובות ק"ד, שאמרו שמי שיאמר שרבי יהודה הנשיא נפטר, יידקר בחרב. והעין יעקב כתב שם שהוא משום מוציא דיבה הוא כסיל. ואולם עי' במהרש"א ובעץ יוסף שם טעמים אחרים לזה, ואכ"מ כעת.
ח) ובקו טלפון שבו מעדכנים על פטירת הנפטרים, זמני ההלוייה ומקום השבעה וזמניהם, דינו כדין מודעות אבל והכרזת רמקול. ואע"פ שבקווים אלו נשארות ההודעות גם לאחר שעברו זמני ההלוייה והשבעה, הנה המשמיע שהשמיע כן, עשה כך כהלכה, ומי ששומע את ההודעות לאחר מכן, אינו עובר באיסור, כי האיסור הוא למבשר הבשורה הרעה ולא לשומע. ואין חיוב לתולה מודעות אבל, לתלוש את המודעות לאחר ההלוויה והשבעה.