הרמב״ן, בויקוח (סי׳ מה בדפוס מוהר״ק), כותב ש״חלילה לאל, שאין עונש גיהנם לצדיקים בשביל חטא אדם הראשון אביהם, כי נפשי קרובה לנפש אבי כמו לנפש פרעה בשווה, ומפני חטאו של פרעה לא תכנס נפשי בגיהנום. אבל העונשים היו בגוף לפי שגופי מאבי ומאמי, וכאשר נגזר על שניהם והיו בני מות, היו תולדותיהם לעולם בני מות בטבע.״
ובאמת זה גמ׳ מפורשת בנידה (דף לא.) ששלשה שותפין באדם, וחלקו של הקב״ה הוא (בין השאר) הרוח ונשמה, ומשמע שאין קשר בין נשמת האב להקמת בנו ושרק בענייני הגוף שייך לומר שמעשי האב יגרמו להשלכות על הבן, ולא בענייני הנפש.
ולכן קשה לי דברי הרמב״ן (ועוד מפרשים) בפרשת נצבים (ל:יז) שנוקט שהסבה שאנשי דור המדבר היו יכולים לכרות ברית לבניהם אחריהם הוא ש״האב שרש והבן נצר משרשיו יפרה והזכיר השרש לומר כי הוא יכול להביא באלה הדורות הבאים שהשרש אשר ממנו יצמחו הוא לפניו היום והוא בא בברית ובאלה הזאת״ - כי הלא ברור שחיוב האדם במצות שייך יותר לנשמה שלו (שהוא בר דעת), ורק בעקיפין שייך אל הגוף (ואף אם נאמר שאלות של ערבות מואב שייכים אל הגוף, הלא הרמב״ן כותב שגם קבלת הברית חלה מסברת שרש על הבנים, ולא רק האחות), ולכה״פ עונשו של מפרי הברית לאחר מיתה שייך רק לנפש - שאיננו ענף של המקבלים- ולא לגוף. וא״כ איך זה יכול לחול מדין שרש?