קידושין בטבעת שהוצאה מקבר

[עזריאל ברגר]

תקציר מסיפור של הרב חיים ולדר:

יהודיה עמדה להתחתן עם מי שהוחזק כגוי.
לאחר בירורים 4 דורות למעלה - התברר שהסבתא של הסבתא היתה יהודיה, וממילא החתן יהודי.
הסבתא הזאת התחבאה מפני הנאצים, וכשעמדו לגלות אותה, וחששה שמא יבולע למציליה - איבדה ע"ל.
כשמצאוה מתה - קברוה הגויים בבית קברות שלהם.

עתה לפני חתונת נכד-נכדתה - העבירו את הסבתא לקבר ישראל, ובעת ההעברה מצאו טבעת על אצבעה עם כיתוב יהודי (כמדומני השם שלה וכיו"ב).

מסרו את הטבעת לחתן, ובה הוא קידש את כלתו.

וכאן הבן שואל:
א. האם הטבעת לא נאסרה בהנאה כתכריכי המת?
ב. של מי הטבעת? מפני מה היא של החתן?


(מסתמא הסיפור לא מדויק, כדרכו של הרח"ו שמוסיף נופך מדילי' לסיפורים שהוא שומע, אבל אין זה מונע מאיתנו לדון הלכתית, ויגדיל תורה ויאדיר...)

[מתון]

וז"ל השולחן ערוך (יורה דעה סי' ש"נ ס"ב): נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו. (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים, מותר. (כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין); ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה). במה דברים אמורים, בסתם, אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר, מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם צוה עליו, אסור בהנאה. הגה: אשה שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל (טור). ע"כ.

[יבנה]

וז"ל השולחן ערוך (יורה דעה סי' ש"נ ס"ב): נויי המת המחוברים בגופו, כגון פאה נכרית וכיוצא בה, אסורים כמו המת עצמו. (ודוקא כשהם קשורים בשערות גופן, אבל אינן קשורים, מותר. (כך משמע מפרש"י פ"ק דערכין); ולכן מותר ליטול טבעות שבידם של מתים, וכיוצא בזה). במה דברים אמורים, בסתם, אבל אם צוה שיתנו נוי גופו המחוברים בו לבנו או לבתו או לצורך דבר אחר, מותרים. אבל שערו ממש, אפילו אם צוה עליו, אסור בהנאה. הגה: אשה שיוצאת ליהרג, נהנין בשערה, אף על פי שנגמר דינה, אין שערותיה נאסרים עד שתקטל (טור). ע"כ.

דברי השו"ע הם בסי' שמ"ט.
שם מדובר במה שמונח על המת לפני קבורה, אבל כאן נקבר עם המת וחמור טפי וכמו שאמרו שם בסעיף ג' לאסור כל הכלים שנזרקו על המיטה להקבר עמו, וכ"ש אם באמת נקבר עמו.