הודעהעל ידי דרומי » א' ינואר 03, 2021 11:00 am
בספר שמש ומגן (ר"ח סתהון. ירושלים תרנ"א) בסופו, מאריך בביאור מנהג זה וזה חלק מדבריו:
"הצדיק מתקן ומזכך את חומרו בחייו, וכל שכן במותו שכלה הגשם והמעט אשר נשאר הוא קרוב לרוחניות .. וען מקום קבורתם, ששם שייך לחומרם, כידוע כי כל אדם נקבר במקום השייך לעפרו שנוצר ממנו .. והעפר ההוא יצא מקללת האדמה והנחש ונכנס לכלל 'ברוך' וסרו משם כל משטין ומקטרג, והוא דומה לגן עדן שלא נתקלל .. וכן אני מפרש בכוונת הכתוב 'של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא' – דתיבת 'אדמת' יתירה, אמנם אפשר דכתב האר"י זיע"א שלא ילך יחף, מפני שיהיה דבק בו קליפת הנחש, עפר לחמו. ועל כן משה, הגם שדיבר עמו ה', לא שלף נעלו מפני זוהמת העפר שלא ידבק בו, ע"כ הודיעו השי"ת שישלוף נעלו, ואל יחוש לאדמה אשר הוא עליה כי היא קודש ואין לחוש וא"כ צריך לשלוף נעלו מפני כבוד שמים שמדבר עמו כיון שהמקום מקודש .. ועל כן נמצא סמך למנהג העולם שפושטים נעליהם בבואם על קברי הצדיקים זיע"א".
ולפי דבריו חליצת הנעליים היא בגלל קדושת המקום.
אמנם לכאורה יתכן לפרש באופן אחר, שחליצת הנעליים היא כדי לבטא הכנעה ושפלות – ראה 'מעשי ה' ' (מעשי מצרים פ"ה): "שליפת המנעל .. ענינו הכנעה, כמו שנאמר במלחמת אבשלום שהיה דוד המלך הולך ויחף דרך הכנעה".
ואם כנים הדברים, זה משתלב עם מנהגים נוספים שמצינו שבאים לבטא הכנעה, כגון שלא אוכלים לפני הליכה לקברי צדיקים (או קברים בכלל).