אכילה גסה ובחילה

[אריך]

בתוספת מעשה רב אות לט מסופר: "שפעם אחת (במוצ"ש) חלה והקיא וכשהבריא מעט ציוה להעומדים לפניו לראות אם עדיין לא האיר השחר (שילעסו) [שילעיסו] אותו כזית פת בעל כרחו כדי לקיים מצות מלוה מלכה".

ולכאו' אם לא היה מעונין כלל לאכול (והיו צריכים להלעיס אותו בעל כרחו), למה לא חשיב כאכילה גסה.

ונראה דאכילה גסה היינו כאשר אינו מעוניין לאכול מחמת שביעתו, שאז אין כאן שם אכילה שהיא מילוי החסרון, אבל כשסיבת מאיסתו במאכל היא מחמת חולי, לא חשיב אכילה גסה.

ובאמת שיש עוד להעיר על הנהגת הגר"א הזו, דודאי בסעודות שבת אין מצוה לאכול בעל כרחו, וכמ"ש בסי' רפח, ומאי שנא הכא. וי"ל דבשבת איכא דין 'עונג', משא"כ במלוה מלכה הרי כבר אינו שבת, ועל הגברא כבר אין דין עונג, אלא רק כבוד שבת יש במה שעורך סעודה ללוות את המלך, ועל כן אין לפטור את האדם כאשר אינו נהנה מהסעודה, דסו"ס יש כאן כבוד שבת (ואילו בשבת, העונג עדיף על הכבוד).

[אריך]

ואפשר גם לבאר ביסוד הנ"ל מה דלא מצינו בשתייה את המושג "שתייה גסה" (כגון בשותה דם), ומשום דרק באכילה שיסודה הוא השלמת החסר בקיבה, כאשר הקיבה מלאה אין כאן שם אכילה. אבל בשתייה תפיסת הפעולה היא שמרווה את הגרון (וזו גם ההנאה, אין הנאה בשביעת המים) וכמו שאמרו בסוכה דמאן דשבע מיין מגרוניה שבע, ואין כאן כלל ענין של מילוי הריק.

[אוצר החכמה]

ההסבר באכילה גסה אכן מסתבר אבל הטענה שיש חומרא במלווה מלכא שמעיקר הדין חייבים בה גם כשאינו מתענג הוא חידוש גדול ולא מסתבר לענ"ד.

[אריך]

ההסבר באכילה גסה אכן מסתבר אבל הטענה שיש חומרא במלווה מלכא שמעיקר הדין חייבים בה גם כשאינו מתענג הוא חידוש גדול ולא מסתבר לענ"ד.

יש מקום לשמוע את דעתך, אבל הדברים שלי נאמרו בדעת הגר"א שנהג כך.

[אוצר החכמה]

הגר"א נהג בזה כמידת חסידות כמו שהבינו וציינו כותבי הסיפור שם. מה שכתבתי שאינו מסתבר הוא על המשמעות מדבריך שהוא חיוב מן הדין.

[כדכד]

ההסבר באכילה גסה אכן מסתבר אבל הטענה שיש חומרא במלווה מלכא שמעיקר הדין חייבים בה גם כשאינו מתענג הוא חידוש גדול ולא מסתבר לענ"ד.

המשנ"ב לכאורה נוקט כדעתכת"ר אבל איפה בסיפור על הגר"א נראה שזו חומרא ולא שסבר כך מדינא?