אמר רבא, בדק לן רב יוסף: האי כהנא דחטיף מתנתא, חבובי קא מחבב מצוה, או זלזולי קא מזלזל במצוה. ופשטנא ליה: ונתן, ולא שיטול מעצמו. אמר אביי: מריש הוה חטיפנא מתנתא, אמינא חבובי קא מחביבנא מצוה, כיון דשמענא להא ונתן, ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא, מימר אמרי הבו לי. וכיון דשמענא להא דתניא: ויטו אחרי הבצע, ר' מאיר אומר: בני שמואל חלקם שאלו בפיהם, מימר נמי לא אמינא, ואי יהבו לי שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא: הצנועים מושכין את ידיהם, והגרגרנים חולקים משקל נמי לא שקילנא, לבר ממעלי יומא דכיפורי - לאחזוקי נפשאי בכהני.
זאת אומרת, ממידת הצניעות שאפילו אם נותנים לו מתנות, לסרב לקבלם. והנה זה דוקא בממון, שיש להתרחק ממנו, אבל בסתם מצוות יש לסרב קצת אבל לא יותר מדי וכמו שפסק השלחן ערוך נ"ג ט"ז:
מי שאינו ש"צ קבוע צריך לסרב מעט קודם שירד לפני התיבה, ולא יותר מדאי, אלא פעם ראשונה מסרב וכשיאמרו לו פעם שניה, מכין עצמו כמו שרוצה לעמוד, ובפעם שלישית יעמוד.
ועכשיו יש לנו לשאול, היכא שאין מכבדים אותו, האם ממדת הצניעות שיתן לאחר לעשות מצוה, או משום חביבות המצוה יגש מעצמו.