פורום אוצר החכמה

כידוע הרמב"ם כותב ש"אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה".
והנה ראיתי פוסקים שהוסיפו להתיר יציאה לצורך כיבוד אב ואם, ומנגד מרן בשו"ת בית יוסף (דיני נישואין סי' י"ד) כותב דאף לצורך יבום אסור לו לצאת לחו"ל ואפילו הוא ישראל כדאיתא בסוף כתובות.
מה הסברא שכיבוד אב ואם יהיה יותר חמור משאר מצוות (לעניין זה)?

המדובר על שהייה לתקופה מסוימת ולא יציאה ע"מ לחזור מיד. ומיירי בנושא יבמתו שאינה רוצה לעלות לארץ, ולכן הולך הוא אליה. וזה אסור.
אבל רבי אסי שרצה לצאת לקראת אימיה (קידו' לא:, ירו' נזיר פ"ז ה"א), היינו לכבדה לצאת לקראתה ולא לגור בחו"ל לזמן מה. ורבי יוחנן התיר לו אף שכהן היה, כפי שמשמע בגמ'.

קו ירוק כתב:המדובר על שהייה לתקופה מסוימת ולא יציאה ע"מ לחזור מיד. ומיירי בנושא יבמתו שאינה רוצה לעלות לארץ, ולכן הולך הוא אליה. וזה אסור.
אבל רבי אסי שרצה לצאת לקראת אימיה (קידו' לא:, ירו' נזיר פ"ז ה"א), היינו לכבדה לצאת לקראתה ולא לגור בחו"ל לזמן מה. ורבי יוחנן התיר לו אף שכהן היה, כפי שמשמע בגמ'.

דעת הב"י בכסף משנה שגם באשה ותלמוד תורה לא התירו אלא ע"מ לחזור מיד.

מה שייך בת"ת לחזור מיד והרי הולך ללמוד תורה וזה לוקח זמן. והרי עזרא הסופר לא עלה כמה שנים מבבל, עד שמת רבו ברוך בן נריה שהיה זקן ולא היה בכוחו לעלות.
ומה שייך למצא אשה מיד, אולי לא יזדמן לו מיד.

היכן הכס"מ?

קו ירוק כתב:מה שייך בת"ת לחזור מיד והרי הולך ללמוד תוקה וזה לוקח זמן. והרי עזרא הסופר לא עלה כמה שנים מבבל, עד שמת רבו ברוך בן נריה שהיה זקן ולא היה בכוחו לעלות.
ומה שייך למצא אשה מיד, אולי לא יזדמן לו מיד.
היכן הכס"מ?

בהל' מלכים שם פ"ה ה"ט

ומה שכתב ויחזור לארץ. כלומר אבל אפילו לשום אחד מאלו הדברים לא יצא לח"ל להשתקע שם ולמד כן מדאמרינן בסוף כתובות (דף קי"א) ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה אתא לקמיה דרבי חנינא א"ל מהו למיחת וליבמה אמר ליה אחיו נשא עכו"ם ומת ברוך המקום שהרגו והוא ירד אחריו ומשמע מהאי עובדא דאפילו לישא אשה אינו יכול לצאת וקשה אהא דפ"ק דע"ז דיוצא לישא אשה ומתרץ רבינו דהא דשרינן בפ"ק דע"ז היינו כשדעתו לחזור והא דאמרינן בסוף כתובות דאסור דהיינו כשאין דעתו לחזור וכן תירצו התוספות בפ"ק דע"ז.
ומ"ש אבל יוצא הוא לסחורה. נתבאר בסמוך: אבל לשכון בחו"ל וכו'. בבתרא ס"פ הספינה (דף צ"א) ת"ר אין יוצאין מא"י לח"ל אא"כ עמדו סאתים בסלע ומשמע ליה לרבינו דהיינו שוה דינר חטים בשני דינרים מדאמרינן בפרק כיצד משתתפין (דף פ"ב:) רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר בפונדיון מד' סאין בסלע:

כנראה שהכוונה "ויחזור לארץ" לא ממש מיד, אלא היינו אחרי שיסיים את הצורך, אפילו כמה שנים, העיקר של ישתקע.

עיין במשנ"ב סי' תקלא כמדומני שמביא מג"א שבשביל מצווה קלה מותר לצאת לחו"ל.אפי' בשביל לומר שלום לחבירו.(זה הובא במשנ"ב אגב הדין של בא מן הדרך ולא יכל לגלח עצמו קודם המועד).

מתוך שו"ת ויצב אברהם

האמת והשלום כתב:עיין במשנ"ב סי' תקלא כמדומני שמביא מג"א שבשביל מצווה קלה מותר לצאת לחו"ל.אפי' בשביל לומר שלום לחבירו.(זה הובא במשנ"ב אגב הדין של בא מן הדרך ולא יכל לגלח עצמו קודם המועד).

מחלוקת ראשונים ידועה והמג"א נקט כצד א' שכל דבר מצוה מותר שלא כהרמב"ם ועוד

אין שום סתירה בין המג"א לרמב"ם, כמבואר בשו"ת ויצב אברהם שם.
דברי המג"א מוכרחים בריש פרק שני דמו"ק.

ייש"כ גדול על הבאת הויצב אברהם, אכן כעת עיינתי בדבריו והדברים ברורים: אסרו חכמים לבטל מצוות ישוב א"י אפילו לרגע אלא א"כ מדובר במצוה חשובה (כלשון התוס') כגון לישא אשה ת"ת, אבל מצות אחרות עוסק במצוה פטור מן המצוה. אולם לצורך (סחורה, ראיית פני חבירו, כיבוד אב ואם) מותר לצאת, כשם שמותר לחלוץ תפילין לצורך.
אולם קשה דע"פ זה מדוע הפוסקים היו צריכים להתיר לישא אשה ות"ת הרי זהו גם צורך גדול?
וע"פ דבריו מדוע המג"א מציין לעי' בסי' רמ"ח שם מבואר שראיית פני חבירו נחשב דבר מצוה, הרי זה לא הטעם שמותר אלא הטעם משום שזה צורך. ויש עוד כמה דברים תמוהים בהמשך המאמר

אין מושג כזה לבטל מצוות ישוב א"י, כשיוצא לרגע.
מה שנהגו חכמים איסור (ממידת חסידות) לא לצאת מא"י אפילו לרגע שלא לצורך, זה מפני שגזרו עליה טו"מ על אה"ע.
viewtopic.php?f=17&t=28633&start=120#p299744 ובכל האשכול

קו ירוק כתב:אין מושג כזה לבטל מצוות ישוב א"י, כשיוצא לרגע.
מה שנהגו חכמים איסור (ממידת חסידות) לא לצאת מא"י אפילו לרגע שלא לצורך, זה מפני שגזרו עליה טו"מ על אה"ע.
viewtopic.php?f=17&t=28633&start=120#p299744 ובכל האשכול

מבטל מצות עשה של וישבת בה או מפקיע עצמו ממצות התלויות בארץ

א"צ להכביר בדבר פשוט כ"כ שמצוות ישוב הארץ ('וישבתם בה', רמב"ן) לא מתבטלת במה שאדם יוצא לרגע מהארץ, ואין בשום מקום בחז"ל איסור שכזה, אלא רק על יציאה לזמן.
וכמובן אינו מפקיע את עצמו משום מצווה במה שיוצא לרגע מהארץ כגון ללוות אדם, או בזמנינו לטייל כמה שעות.

מצורפים דברי הגרי"ח סופר שליט"א בפתגמא דנא בספרו יחי יוסף סימן י"ד אות ט'

תשובה ממרכבות ארגמן (ויש להשיב על דבריו אי"ה)

מאמר יפה מאד של הרב מולקנדוב, אולם עדיין חסר סברא מקשרת בין כל הדברים שהתירו לצאת לחו"ל

ההסבר לענ"ד הוא כך:
לפי פשט דברי הראשונים יציאה עולמית מותרת רק בשעת רעב, ויציאה זמנית מותרת רק לצורך מצוה (ונבאאר לקמן איזו מצוה). שיטת יחיד של המהרי"ט והשלט"ג יציאה זמנית מותרת גם ללא סיבה וכל הדיון על מצוה שמותר לצאת בגללה הוא ביציאה עולמית.
התוס' כתבו שהותרה יציאה רק לתורה ואשה ולא לשאר מצוות, וציינו שהשאילתות התיר לתורה ואשה וכ"ש לשאר מצוות. אמנם דברי התוס' נאמרו על יציאה לחו"ל של כהן, וצ"ב האם גם בישראל יאסרו שאר מצוות או שיתירו.
הרמב"ם בהלכות מלכים כתב שאסור לישראל לצאת אלא לתורה ואשה (ולהציל מן הנכרים) וכן לסחורה ויחזור לארץ, אבל יציאה עולמית הותרה רק בזמן רעב.
הרמב"ם בטומאת כהן (הל' אבל) כתב שמותר לצאת לחו"ל לדבר מצוה וכגון תורה ואשה, כלומר שהתיר בכל המצוות ונקט אותם כדוגמא. הסיבה לסתירה היא שכאן כרך הרמב"ם יציאת כהן לחו"ל עם כניסה לבית הפרס, שבאמת הותרה לכל מצוה, אמנם חוץ מזה יש לו איסור יציאה מהארץ לא רק בגלל היותו כהן (טומאת ארץ העמים) אלא גם מצד היותו ישראל (איסור יציאה לחו"ל), ומן הצד הזה אכן הותר רק לתורה ואשה.
השו"ע בטומאת כהן (יו"ד שעב,א) השמיט את ה"כגון" אבל מוסיף "וכן אבל לנחמו... וכן כל כיוצא בזה", ורואים שבניגוד לרמב"ם הוא מתיר גם למעשה לצאת למצוות שאינם תורה ואשה. דבריו ביו"ד מסתדרים עם פסיקתו באו"ח סי' תקלא כשיטת הראב"ד, שפירש את הסוגיה במו"ק כנוגעת ליציאה מהארץ וכתב שם שהיציאה למצוה מותרת ולטייל אסור, ומשמע שלכל מצוה מותר ולא רק לתורה ואשה.

בפשטות, כשהשו"ע מתיר ל'דבר מצוה' הכוונה למצוה ממש. ברם, המג"א והמשנ"ב ציינו לשיטת ר"ת שגם ראיית פני חבר חשובה דבר מצוה, ויש מפוסקי דורנו שנקטו על פי זאת להתיר למעשה.
אולם הדבר קשה מאוד, הרי בסי' רמח השו"ע לא הביא את ר"ת כלל וגם הרמ"א הביאו רק כלימוד זכות, שאין למחות במקילים כיוון שיש להם את ר"ת להסתמך עליו, וכיצד בסי' תקלא פתאום פוסקים כר"ת?
התשובה היא שאכן פוסקים כמותו באותה מידה שפוסקים כמותו בסי' רמח. סי' תקלא לא עוסק בדיני יציאה מהארץ אלא בשאלה מתי קונסים את מי שיצא שאסור לו לגלח במועד. וכתבו המג"א והמשנ"ב שלמרות שלא פוסקים כר"ת, אין לקנוס את מי שיש לו סמך באחד מגדולי הראשונים. לכן, כאשר שואל אדם האם מותר לו לצאת לחו"ל לראות פני חבר, התשובה היא שאסור, וכאשר אדם כבר יצא (באיסור) וכעת הוא חוזר ורוצה לגלח במועד, אין קונסים אותו ויכול להתגלח.
ועוד נוסיף, שבכל היתר שמתירים בנושא זה צריך לקחת בחשבון את דברי הגמ' והרמב"ם שגם במקום שמותר לצאת - מידת חסידות היא שלא לצאת (ומבואר שם שזו מידת חסידות שנתבעים עליה בשמים).

פלוריש כתב:ההסבר לענ"ד הוא כך:
לפי פשט דברי הראשונים יציאה עולמית מותרת רק בשעת רעב, ויציאה זמנית מותרת רק לצורך מצוה (ונבאאר לקמן איזו מצוה). שיטת יחיד של המהרי"ט והשלט"ג יציאה זמנית מותרת גם ללא סיבה וכל הדיון על מצוה שמותר לצאת בגללה הוא ביציאה עולמית.
התוס' כתבו שהותרה יציאה רק לתורה ואשה ולא לשאר מצוות, וציינו שהשאילתות התיר לתורה ואשה וכ"ש לשאר מצוות. אמנם דברי התוס' נאמרו על יציאה לחו"ל של כהן, וצ"ב האם גם בישראל יאסרו שאר מצוות או שיתירו.
הרמב"ם בהלכות מלכים כתב שאסור לישראל לצאת אלא לתורה ואשה (ולהציל מן הנכרים) וכן לסחורה ויחזור לארץ, אבל יציאה עולמית הותרה רק בזמן רעב.
הרמב"ם בטומאת כהן (הל' אבל) כתב שמותר לצאת לחו"ל לדבר מצוה וכגון תורה ואשה, כלומר שהתיר בכל המצוות ונקט אותם כדוגמא. הסיבה לסתירה היא שכאן כרך הרמב"ם יציאת כהן לחו"ל עם כניסה לבית הפרס, שבאמת הותרה לכל מצוה, אמנם חוץ מזה יש לו איסור יציאה מהארץ לא רק בגלל היותו כהן (טומאת ארץ העמים) אלא גם מצד היותו ישראל (איסור יציאה לחו"ל), ומן הצד הזה אכן הותר רק לתורה ואשה.
השו"ע בטומאת כהן (יו"ד שעב,א) השמיט את ה"כגון" אבל מוסיף "וכן אבל לנחמו... וכן כל כיוצא בזה", ורואים שבניגוד לרמב"ם הוא מתיר גם למעשה לצאת למצוות שאינם תורה ואשה. דבריו ביו"ד מסתדרים עם פסיקתו באו"ח סי' תקלא כשיטת הראב"ד, שפירש את הסוגיה במו"ק כנוגעת ליציאה מהארץ וכתב שם שהיציאה למצוה מותרת ולטייל אסור, ומשמע שלכל מצוה מותר ולא רק לתורה ואשה.

בפשטות, כשהשו"ע מתיר ל'דבר מצוה' הכוונה למצוה ממש. ברם, המג"א והמשנ"ב ציינו לשיטת ר"ת שגם ראיית פני חבר חשובה דבר מצוה, ויש מפוסקי דורנו שנקטו על פי זאת להתיר למעשה.
אולם הדבר קשה מאוד, הרי בסי' רמח השו"ע לא הביא את ר"ת כלל וגם הרמ"א הביאו רק כלימוד זכות, שאין למחות במקילים כיוון שיש להם את ר"ת להסתמך עליו, וכיצד בסי' תקלא פתאום פוסקים כר"ת?
התשובה היא שאכן פוסקים כמותו באותה מידה שפוסקים כמותו בסי' רמח. סי' תקלא לא עוסק בדיני יציאה מהארץ אלא בשאלה מתי קונסים את מי שיצא שאסור לו לגלח במועד. וכתבו המג"א והמשנ"ב שלמרות שלא פוסקים כר"ת, אין לקנוס את מי שיש לו סמך באחד מגדולי הראשונים. לכן, כאשר שואל אדם האם מותר לו לצאת לחו"ל לראות פני חבר, התשובה היא שאסור, וכאשר אדם כבר יצא (באיסור) וכעת הוא חוזר ורוצה לגלח במועד, אין קונסים אותו ויכול להתגלח.
ועוד נוסיף, שבכל היתר שמתירים בנושא זה צריך לקחת בחשבון את דברי הגמ' והרמב"ם שגם במקום שמותר לצאת - מידת חסידות היא שלא לצאת (ומבואר שם שזו מידת חסידות שנתבעים עליה בשמים).

א. תוס' שם מוכחים מכתובות לגבי יבום, שם מדובר על ישראל, א"כ דעתם כהרמב"ם גם בישראל.
ב. השו"ע בהל' טומאת כהן כותב: "וכן אבל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו וכן מטמא מטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם וכן כל כיוצא בזה".
הכל כיוצא בזה קאי על טומאה מדבריהם, וכן "וכן אבל העובר דרך שם" פשוט שכוונתו לבית הפרס ולא לחו"ל, והביאור בדבריו כבדעת הרמב"ם. כן גם מוכח משו"ת בית יוסף שכתב מפורש שגם למצוות יבום אסור לצאת לחו"ל.

ביאור המג"א יפה מאד, יישר כח

נהר שלום כתב:ביאור המג"א יפה מאד, יישר כח

לגמרי לא הבנתי מה שייך ס"ס רמ"ח לסי' תקל"א, הרי בתקל"א עסוקים ביציאה מהארץ, ועל זה פסק מג"א שגם במצווה כלשהיא אפשר.
אבל ברמ"ח עסוקים במניעת עונג שבת, ומניעת עונג שבת חמירא. אמנם גם כאן היינו ביטול מצוות ישוב הארץ, אבל יתכן שעונג שבת חמור,
ועכ"פ סתירה ודאי שא"א להקשות.