השאלה היא בהנחה שדין מסירות נפש על ערקתא דמסאנא הוא גם על אופן של הימנעות מקיום מצוה ב'שב ואל תעשה'. ואם גזרו הגויים כנגד ההדלקה במוצ"ש, במטרה למנוע מקיום המצוה, גם זה בכלל הדין הנ"ל. ולכן יש נפקותא בעיצה המדוברת.במסתרים כתב:שלא להדליק במוצאי שבת לכאורה אינה גזירה על מצוה ואין חיוב למס"נ
סברא נאה בהחלט, על דרך ה'אפשר' בלבד.לענין כתב:אין קיום מצוה של נרות חנוכה בשבת, כיון שמעיקרא לא נתקנה אלא לפניה ולאחריה.
[ונ"מ במי שלא הדליק בערב שבת, ובליל שבת נצרך (באופן של פקוח נפש) להדליק נר, שאין שום ענין שיכוין בזה לצאת מצות נר חנוכה].
עושה חדשות כתב:סברא נאה בהחלט, על דרך ה'אפשר' בלבד.לענין כתב:אין קיום מצוה של נרות חנוכה בשבת, כיון שמעיקרא לא נתקנה אלא לפניה ולאחריה.
[ונ"מ במי שלא הדליק בערב שבת, ובליל שבת נצרך (באופן של פקוח נפש) להדליק נר, שאין שום ענין שיכוין בזה לצאת מצות נר חנוכה].
(ואולי זה תלוי בתרוה"ד והט"ז על ער"ש?)
עושה חדשות כתב:אלא שמצאו עיצה נפלאה להציל עצמם ממיתה, להדליק את הנרות כבר בשבת סמוך לשקיעה, (ועל זה לא גזרו הגויים), ובכך יקיימו את המצוה כדין. והשבת שנתחללה? הרי פיקוח נפש יש כאן! (וכהכרעת הח"ח הנודעת, דאף הצלה ממיתה שיש בה קידוש ה', הרי היא בכלל ההיתר של פקו"נ). ולכאו' עיצה נאה היא, ואין לפקפק בה.
מ"ב שכח,לא;מקדש מלך כתב:הרב עושה חדשות, האם תוכל לכתוב את המקור שבו החפץ חיים הכריע שמותר לחלל שבת למנוע מיתה על קידוש ה'?
ועכ"פ כבר דנו בזה הראש' (רמב"ן ריטב"א וכו') במעשה דאלישע בעל כנפיים. והאריכו האחרו' טובא. וזה נפק"מ גם בהבנת הדין של נ"ח דבשעת הסכנה מניחה על שולחנו, ודו"ק.עושה חדשות כתב:פשטות הש"ס וכו'
יש לדחות שבודאי מותר להתחבאות ולא למסו"נ ע"י קיום המצוה בפרהסיא דוקא. (ולפ"ז אם תהיה גזירתם על ביטול המצוה מהפרהסיא, יהיה הדין למסו"נ, משא"כ כשגזרו לעקור את המצוה לגמרי, שיהיה מותר להתחבא ולקיים).
מקדש מלך כתב:תיארתי לעצמי שזה המקרה, אבל אם כן זה בכלל לא השוואה, כי כאן הדלקת נר חנוכה בשבת הוא עבירה ואינה מצווה. ואם כן נקרא שכפו אותנו לבטל לגמרי את המצווה. וכי בשביל שהותירו בידינו פתח לעשות מצווה הבאה בעבירה נקרא שלא גזרו עלינו לבטל את המצווה לגמרי? והרי על זה עצמו עלינו למסור את נפשינו, על שלא מניחים בידינו לקיים את המצווה אלא על ידי מצווה הבאה בעבירה.
ואם תאמר שהפיקוח נפש גורם שלא יהיה מצווה בעבירה, זה צריך ראיה, שהרי ניתן לומר בריוח להיפך, שכיון שלא הותירו בידינו רק אופן של עבירה, נחשב ככפיה לבטל מצווה שחייבים למסור עליה את הנפש.
מה שאין כן במקרה של החפץ חיים, שהוא מחויב למסור נפשו בג' עבירות, ואילו שבת נדחית אצל פיקוח נפש, ולכן אין סיבה שלא לחלל שבת חוץ מהסברא המחודשת ש'לא הקפידה תורה על אובדן נפש'.
עושה חדשות כתב:[אמנם שמעתי פעם שיעור מהגרב"ד פוברסקי, ובתוה"ד הקשה כך: הרי זה ברור שאם בשעת השמד גוזרים הגויים לעשות דבר שהוא היתר גמור, אלא שהם טועים וסבורים שזה אסור. כגון אם אם ס"ל דלדידן אסור לאכול ביעתא בכותחא. בודאי נראה דל"א בהא דיהרג ואל יעבור. וא"כ גם כאשר הם גוזרים על ערקתא דמסאנא או אפילו על חילול שבת, הרי טעות היא בידם, שאינם יודעים שפיקו"נ דוחה כה"ת. ואיני זוכר מה תירץ במדוייק. ואולי בהגדרת התירוץ יהיה תלוי הויכוח בינינו].
השואל מניח שאם הגויים לא גזרו בפירוש כנגד ההדלקה בזמנה אלא כנגד כל המצוה, אין דין קידוש השם להיהרג על הקיום לכתחילה בזמנה. [כך הוא כתב גם לעיל אודות גזירה נגד קיום בפרהסיא.] ואיני יודע למה פשיט"ל כך.בן ראובן כתב:לא הבנתי כלל את החקירה. וכי הדין שצריך להדליק נרות שבת במוצאי שבת דוקא (או בערב שבת דוקא) הוא פחות מערקתא דמסאנא?
אבל מקדש מלך תירץ אחרת, ולכן הוא חולק על שאלת פותח האשכול. וכבר נתנבא לעיל עושה חדשות שיש כאן מפתח לויכוח שביניהם.סגי נהור כתב:לא הבנתי כלל הקושיא, שהרי החילוק פשוט בין דבר המותר גם לולא גזירתם לדבר המותר רק מצד גזירתם, שעל זה גופא אמרו שאין זה היתר וחייב למסור נפשו.
אני שמעתי פעם שאלה בסגנון זה, מפי רבי מאיר שמואלביץ (בן הגר"ח) אם זה דחוף לך, תנסה אצלו.עושה חדשות כתב:ראיתי וכו'
יהיה לתועלת אם יעלה בזיכרון.
שעת הכושר כתב:השואל מניח שאם הגויים לא גזרו בפירוש כנגד ההדלקה בזמנה אלא כנגד כל המצוה, אין דין קידוש השם להיהרג על הקיום לכתחילה בזמנה. [כך הוא כתב גם לעיל אודות גזירה נגד קיום בפרהסיא.] ואיני יודע למה פשיט"ל כך.בן ראובן כתב:לא הבנתי כלל את החקירה. וכי הדין שצריך להדליק נרות שבת במוצאי שבת דוקא (או בערב שבת דוקא) הוא פחות מערקתא דמסאנא?
עושה חדשות כתב:[אמנם שמעתי פעם שיעור מהגרב"ד פוברסקי, ובתוה"ד הקשה כך: הרי זה ברור שאם בשעת השמד גוזרים הגויים לעשות דבר שהוא היתר גמור, אלא שהם טועים וסבורים שזה אסור. כגון אם אם ס"ל דלדידן אסור לאכול ביעתא בכותחא. בודאי נראה דל"א בהא דיהרג ואל יעבור. וא"כ גם כאשר הם גוזרים על ערקתא דמסאנא או אפילו על חילול שבת, הרי טעות היא בידם, שאינם יודעים שפיקו"נ דוחה כה"ת. ואיני זוכר מה תירץ במדוייק. ואולי בהגדרת התירוץ יהיה תלוי הויכוח בינינו].
לכאו' כעי"ז מצינו בתוס' בפסחים נט. ד"ה אתי עשה, ודו"ק.עושה חדשות כתב:ולסיכום. ביום שישי אפשר לפסוק דין לדחות את ההדלקה לשבת, אבל בשבת עצמה יתבטל הדין הזה לגמרי, כי יסתלק הפיקו"נ. שמא בכה"ג כבר יהיו מחוייבים למסו"נ ביום שישי על הדלקת נ"ח בשעת השמד, שאם לא יעשו כך הרי תתבטל המצוה לגמרי. או אולי י"ל שמחמת כך אפשר לקבוע דין מוחלט להתיר את ההדלקה בשבת, כי רק ע"י קביעת דין זה בהחלטיות תינצל נפשם החביבה של ישראל. (ובקצה הזיכרון יש לי שמצינו כה"ג שהפיקו"נ נצרך רק לפסוק היתר, גם בלי מימושו בפועל. אולי מצינו כן בדין התירו סופן משום תחילתן, ואולי עוד כה"ג).
מה דעת החכמים.
עושה חדשות כתב:קלטו אזני היום שאלה נאה, אשמיענה כעת בפניכם.
הרי שגזרו גויים שלא להדליק נרות חנוכה במוצאי שבת, וכדין 'ערקתא דמסאנא' תכננו היהודים לחרף נפשם למות ובלבד שלא יבטלו ממצות נר חנוכה. אלא שמצאו עיצה נפלאה להציל עצמם ממיתה, להדליק את הנרות כבר בשבת סמוך לשקיעה, (ועל זה לא גזרו הגויים), ובכך יקיימו את המצוה כדין. והשבת שנתחללה? הרי פיקוח נפש יש כאן! (וכהכרעת הח"ח הנודעת, דאף הצלה ממיתה שיש בה קידוש ה', הרי היא בכלל ההיתר של פקו"נ). ולכאו' עיצה נאה היא, ואין לפקפק בה.
כעת נבוא לדון בציור אחר, כאשר גזירת הגויים היתה שלא להדליק נרות חנוכה בערב שבת. ולכאו' גם כאן יש מקום לעיצה הנ"ל, בכך שידחו את ההדלקה מיום שישי לש"ק, ויינצלו כולם מהמיתה המחוייבת כדין שעת השמד, וידליקו בשבת מחמת ההיתר של פיקוח נפש. אבל כאן ישנה בעיה; משעה שנכנסה השבת, הרי כבר אין פיקו"נ לפנינו כלל, וכבר עבר הזמן שבו היה חיוב מיתה ומסי"נ למען הדלקת נ"ח, וכעת אין לפנינו אלא מצות הדלקת נ"ח בלבד, שהיא לבדה ודאי אינה דוחה את השבת.
ולסיכום. ביום שישי אפשר לפסוק דין לדחות את ההדלקה לשבת, אבל בשבת עצמה יתבטל הדין הזה לגמרי, כי יסתלק הפיקו"נ. שמא בכה"ג כבר יהיו מחוייבים למסו"נ ביום שישי על הדלקת נ"ח בשעת השמד, שאם לא יעשו כך הרי תתבטל המצוה לגמרי. או אולי י"ל שמחמת כך אפשר לקבוע דין מוחלט להתיר את ההדלקה בשבת, כי רק ע"י קביעת דין זה בהחלטיות תינצל נפשם החביבה של ישראל. (ובקצה הזיכרון יש לי שמצינו כה"ג שהפיקו"נ נצרך רק לפסוק היתר, גם בלי מימושו בפועל. אולי מצינו כן בדין התירו סופן משום תחילתן, ואולי עוד כה"ג).
מה דעת החכמים.
עושה חדשות כתב:בביאו"ד התוס' בפסחים הנ"ל,
שעת הכושר כתב:סתם שאלה, בדרך אגב. האם היה בהיסטוריה שציבור שלם של יהודים מסר נפש [כפשוטו] על ערקתא דמסאנא? נניח אם בעיירה כל שהיא הכריח הכומר את כל היהודים לבוא להטפותיו בכנסייה, והם סירבו ונהרגו על כך? ומה ההגדרה של מה שהיה ברוסיה, האם זה לא היה סיבה למסור נפש על תפילה בציבור בפרהסיא?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 147 אורחים